1. התובעת הגישה תביעה לפינויה של הנתבעת מדירה ברחבת רמב"ם 1325/6 בדימונה (להלן: "הדירה").
2. התובעת טענה שבמהלך יוני 2014 הנתבעת פלשה אל הדירה, המיועדת לאכלוס על ידי דיירים הזכאים לכך, ללא כל זכות, ומבלי שקיבלה אישור לכך. ניסיונה של התובעת להסתייע במשטרת ישראל לצורך פינוי הנתבעת לא נשא פרי, מכיוון שחלפו יותר משלושים יום ממועד פלישתה של הנתבעת לדירה. החזקת הדירה על ידי הנתבעת מונעת העמדתה לרשות אלה שנמצאו זכאים לכך מבחינת מצבם הרפואי, החברתי, והכלכלי.
3. הנתבעת טענה בכתב ההגנה מטעמה, כי יש מקום למחוק את התביעה על הסף מכיוון שלא הוצג ייפוי כוח כדין לצורך נקיטת ההליך המשפטי על ידה. לא צורפה ראייה שלפיה הדירה נמצאת בבעלותה, ולא הועלתה טענה בעניין זה, ובנסיבות העניין אין כל יריבות בין בעלי הדין. למיטב ידיעת הנתבעת הדירה מצויה בבעלות מדינת ישראל ולכן ניתן לנקוט בהליך המשפטי לצורך פינוי הנתבעת, באמצעות הגשתו על ידי המדינה, ועל פי ייפוי כוח של היועץ המשפטי לממשלה. עוד נטען שהנתבעת זכאית לדיור ציבורי, מכיוון שהיא אם לשני ילדים, נמצאת בהיריון מתקדם, ועומדת בתנאי הזכאות הכלכלית.
4. ביום 3.3.2015 נערך בפניי דיון קדם משפט במעמד הצדדים ובאי כוחם.
5. ביום 4.3.2015 הוצג בפניי ייפוי כוח מטעמו של היועץ המשפטי לממשלה, שלפיו התובעת ובאי כוחה הוסמכו לנקוט הליכים משפטיים לגבי מקרקעי המדינה.
6. ייפוי הכוח הנ"ל הומצא לבאי כוחה של הנתבעת, שמצידה הגישה בקשה לתיקון כתב ההגנה.

בהחלטתי מיום 13.3.2015 קבעתי שאין מקום להיעתר לבקשה לתיקון כתב ההגנה, מכיוון שלא פורטו טענות ההגנה שבכוונת הנתבעת להוסיף לפרשת ההגנה, מה גם שהבקשה לא נתמכה בתצהיר. לנתבעת ניתנה האפשרות להגיש בקשה מתוקנת בתוך 10 ימים ממועד מתן ההחלטה, וככל שזו לא תוגש תינתן החלטה על יסוד מה שהונח בפניי.

1. הנתבעת לא מצאה לנכון להגיש בקשה מתוקנת לצורך תיקון כתב ההגנה, ולכן מצאתי לנכון לתת את פסק הדין על יסוד כל שהונח בפניי.
2. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי לנכון, כבר בשלב זה של ההליך המשפטי, ועל יסוד סמכותי לפי תקנה 143.(9) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, להורות על קבלת התביעה, ולתת פסק דין לפינויה של הנתבעת מהדירה, מכיוון שלא מצאתי שהנתבעת העלתה טענות הגנה של ממש, ולו על פני הדברים, באופן המצדיק את המשך ההליך המשפטי.
3. באת כוח התובעת טענה בפניי, בדיון שנערך, שהנתבעת פנתה בעבר לגורמים המוסמכים לצורך הכרה בזכאותה להעמדת דיור ציבורי, ובקשתה נדחתה, ואף הציגה את ההחלטה בעניין זה, וההודעה שנשלחה לתובעת.

מצאתי לנכון להפנות לנתבעת שאלות, לאחר שהוזהרה כדין, בשים לב לגדר סמכויותיי בדיון קדם משפט, שאינו בגדר הליך אדברסרי.

הנתבעת העידה כי- "נכנסתי לדירה דרך החלון ... קודם לכן גרתי בדירה שכורה. אני נשואה, נכון להיום אני פרודה. בעלי לא גר אתי בדירה הזו ... בעלי עזב את הדירה בעקבות זה שהוא לא רוצה להסתבך במה שעשיתי. אני מודעת לכך שמה שעשיתי לא תקין. עשיתי זאת מחוסר ברירה. זה לא סוד שיש בדימונה המון דירות ריקות שמיועדות לאנשים שלא מגיעות אליהם בסופו של דבר ... יש לי 3 ילדים ... למה עמידר לא יכולה לאשר לי דירה. אם אני עוזבת את הדירה הזו ואין לי דירה אחרת, אקים אוהל, אין לי לאן לפנות, אין לי משפחה. אני אשב בדשא ... ".

יוצא אפוא שהנתבעת נכנסה לדירה דרך החלון, והכניסה אליה את בני משפחתה, תוך שהיא מודעת לכך שהיה מקום לקבל את אישורה של התובעת טרם מעשה, ושכניסתה לדירה, ולמען הדיוק יש לומר פלישתה לדירה, נעשתה שלא על פי הנהלים המקובלים, ושלא כדין.

1. התובעת פירטה בעדותה לגבי מצבה הכלכלי הקשה, היותה פרודה מבעלה, הצורך לגדל ולדאוג לשלושה ילדים, ולגבי העדר קשר בינה לבין הוריה במשך שנים רבות, אלא שעם כל ההבנה למצבה הקשה, אין בכך כדי להכשיר את מעשה הפלישה לדירה, שכן אם נאמר אחרת יש בכך כדי לעקוף את הנהלים הנוהגים לצורך מתן הכרה בזכאות לדיור ציבורי, ולגבי העמדתו למי שנמצא זכאי לכך.

מן הראוי ליתן את המשקל הראוי לנהלים הנוהגים לגבי העמדת דיור ציבורי לציבור הזכאים לכך, לרבות הגשת בקשה מתאימה, בחינת הבקשה על ידי הגורמים המוסמכים לכך, וקבלת החלטה מתאימה על פי הקריטריונים הרלבנטיים לצורך קביעת הזכאות להעמדת דיור ציבורי. יש לציין שהקצאת דיור ציבורי, ככל שתוכר הזכאות לקבלתו, תעשה מתוך מאגר הדירות הזמין, ועל פי מידת הדחיפות והקדימות בין הזכאים השונים, ובשים לב לצרכיהם.

יוצא אפוא שהכשרת מעשה הפלישה טומן בחובו את האפשרות לפגיעה שאינה מידתית כלפי אותו ציבור שפעל על פי הנהלים הנוהגים לגבי מתן הכרה בזכאות להעמדת דיור ציבורי, ולגבי אותו ציבור שזכאותו הוכרה, והוא ממתין להקצאה מתאימה מתוך מאגר הדירות הקיים.

1. באת כוח התובעת הציגה בפניי, בדיון שנערך, את פרטיו של מי שזכאותו לדיור ציבורי הוכרה, והדירה הנדונה הועמדה לרשותו, ויוצא שפלישתה של הנתבעת לדירה עיכבה את כניסתו לדירה, ואין מקום ליתן לכך יד.
2. לקראת סיום ראיתי לנכון להביא את הדברים הבאים.

יש יותר מיסוד לסברה, ודומה שהדבר הינו מן המפורסמות, שבמשך השנים לא נעשה די כדי להתאים את הדיור הציבורי לצרכי האוכלוסייה הנזקקת. כבר נקבע כי "... כבודו של האדם כולל בחובו, כפי שראינו, הגנה על מינימום הקיום האנושי ... אדם המתגורר בחוצות ואין לו דיור, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם הרעב ללחם, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם שאין לו גישה לטיפול רפואי אלמנטרי, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם הנאלץ לחיות בתנאים חומריים משפילים, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע ... " (רע"א (עליון) 4905/98 פרופ' ישעיהו גמזו נ' נעמה ישעיהו ואח'. 19.3.2001. פסקה 20. כב' השופט, הנשיא א. ברק, כתוארו דאז). יש לומר שמצב הדברים הקיים בנושא הדיור הציבורי- הסוציאלי מעלה שאלות נוקבות הנוגעות לערכי היסוד שעליהם מושתת שיטת משפטנו. עם זאת, וכפי שצוין לעיל, תיקונו של המצב הקיים אינו באמצעות פתיחת פתח לעשיית דין עצמית, באופן שיש בו כדי להכשיר את פלישתה של הנתבעת לדירה.

1. התוצאה היא שהתביעה מתקבלת.
2. הנתבעת, וכן בני משפחתה, יפנו את הדירה ברחבת רמב"ם 1325/6 בדימונה, כשהיא נקיה מכל אדם וחפץ, וזאת עד ליום 30.4.2015. מועד הפינוי נקבע בשים לב לחג הפסח העומד בפתח, ועל מנת להעמיד לנתבעת שהות קצרה לצורך הסדרת מקום מגורים חלופי.
3. למרות שראיתי לנכון לקבל את התביעה, לא ראיתי לנכון לעשות צו להוצאות על הנתבעת, מתוך התחשבות במצבה הכלכלי שאינו שפיר, ולפנים משורת הדין.
4. ערעור בזכות ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתוך 45 ימים.
5. המזכירות תודיע לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ה, 02 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.