1. התובעת היא נתינת אריתריאה שהועסקה כמטפלת אצל הנתבעת, מפעילת בית אבות "נווה אורנים", במשך כשלוש שנים וחצי.

המחלוקות נשוא הליך זה נחלקות לשלושה נושאים עיקריים – נסיבות סיום העבודה, עבודה בשעות נוספות וחישוב הזכויות להן התובעת זכאית עם סיום עבודתה. הנתבעת הוסיפה טענות קיזוז שונות, כגון פיצוי בגין נזקים בגין התפטרותה של התובעת וקיזוז סכומים שהיה על התובעת לשלם כמס הכנסה (עקב טעות הנתבעת ייחסה לתובעת נקודות זיכוי בגין תושבות).

2. אין חולק שהתובעת עבדה אצל הנתבעת החל מיום 9.6.2011 ועד יום 10.10.2014. כיוון שלשיטת הנתבעת מדובר ב – 40 חודשי עבודה (התובעת טענה ל – 41 חודשים), החישובים בפסק הדין יבוצעו על יסוד נתון עובדתי זה. התובעת ילדה במהלך תקופת עבודתה ובחודשים פברואר – יוני 2012, נעדרה עקב חופשת לידה (סעיף 6 לסיכומי התובעת).

כמו כן אין מחלוקת שהתובעת עבדה במשמרות וכי הועסקה בשכר מינימום שעתי, אשר בתקופות הרלוונטיות עמד תחילה על 22.04 ₪ ומחודש אוקטובר 2012, עמד על 23.12 ₪ לשעה. בין הצדדים קוים הליך גילוי מסמכים ומטיעוני הצדדים עולה שאין מחלוקת לגבי נתוני היסוד, היינו המועדים וסוגי המשמרות שהתובעת עבדה בהן.

נסיבות הפסקת העבודה

3. גרסת התובעת לגבי נסיבות הפסקת העבודה השתנתה לאורך ההליך, באופן שאינו מעורר בה אמון. זאת במיוחד נוכח העובדה שגרסתה של הנתבעת היתה אחידה, ברורה ומלאת פרטים שלא נסתרו בחקירתם הנגדית של עדי הנתבעת ואף נתמכה במסמכים הסמוכים לסיום העבודה (מכתב הממוען לתובעת והודעת דוא"ל).

כבר בשלב זה נבהיר כי הנתבעת טענה שהתובעת התפטרה בצוותא חדא עם עוד שלושה עובדים אריתראים שהיו משובצים איתה במשמרת שישי ערב (10.10.14), לאחר שהתברר להם שמספר העובדים במשמרת ירד מחמישה לארבעה (בעקבות ירידה במספר השוהים במוסד). הנתבעת הוסיפה שהתובעת גם לא התייצבה למשמרת אליה היתה משובצת למחרת (שבת) וכי נכשלה בניסיונות ליצור עמה קשר ולשכנעה לשוב לעבודה.

4. בכתב התביעה (סעיף 9) נטען שהתובעת פוטרה. כך גם בעדותה בבית הדין, התובעת עמדה על כך שנאמר לה ללכת הביתה. עם זאת, תשובותיה של התובעת לא עוררו אמון, במיוחד כאשר בחלקן תמכו בגרסת הנתבעת. כך למשל, התובעת אישרה בלשון רפה שהיתה משובצת למשמרת שבת, ביום המחרת (עמוד 9, שורות 25-27, 29-32). בנושא התנהלותה של הנתבעת לאחר יום 10.10.14, התובעת אישרה שלא ענתה לטלפון כאשר נציגי הנתבעת התקשרו אליה (עמוד 10, שורות 12-14) ומתשובותיה המתחמקות ניתן להסיק שגם קיבלה מכתב שהונח תחת דלת דירת מגוריה (השוו את עדות התובעת בעמוד 10, שורות 8-11, 14 לעדותה עתירת הפרטים והרהוטה של גב' גרשטרנקורן, בעמוד 20, שורות 17- 33).

זאת ועוד, בתצהיר התובעת (סעיפים 7-13), התובעת תיארה את השינוי במספר המטפלים במשמרת, אך לא ברור ממנו כיצד שיחה בנושא שינוי שנעשה במסגרת הפררוגטיבה הניהולית, הביא לתוצאה של פיטורים לאלתר של ארבעה עובדים. זאת במיוחד שעה שמדובר בסוף שבוע, בתקופת חגים וכאשר התובעת משובצת גם ליום המחרת (שבת) והדעת נותנת שבתקופה זו, קיים קושי מיוחד במציאת עובד מחליף "מהרגע להרגע". גם בעדות התובעת בבית הדין לא נמצאה תשובה שתגשר בין נושא צמצום המטפלים במשמרת ובין התוצאה שהיא פיטוריה לאלתר של התובעת ועוד שלושה מחבריה (פיטורים שבדרך כלל מתרחשים כאשר מבוצע מעשה חריג או קיצוני על ידי העובד).

5. לעניין המהימנות, יש לציין כי התובעת תחילה הכחישה שהיתה בקשר עם עוד עובדים בקשר להתפטרותה (עמוד 8 לפרוטוקול, שורות 8-17), הודתה שעבדה יחד איתם ביום 10.10.14 ובהמשך, בתשובה פתלתלה הודתה שפנתה יחד עם חבריה לעבודה לעו"ד שייצג אותה בהליך (עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 6-10; יובהר שהתביעה לבית הדין הוגשה ביום 28.10.14, היינו כשבועעים לאחר ניתוק יחסי העבודה).

בנוסף - גרסתה של התובעת לגבי נסיבות סיום העבודה ניתנה בשיעורין ואף בכך לפגום במהימנותה. כך, בסעיף 13 לתצהירה, כל שנטען הוא שעובדת בשם רמית הודיעה לתובעת על הפסקת העבודה (ר' גם סעיפים 11-12, בהם התובעת תיארה שבסיום המשמרת פנתה לרמית והתנהלה איתה שיחה בטונים צורמים). בבית הדין התובעת אישרה שרמית לא היתה באותו זמן בבית האבות (עמוד 8, שורות 24-25). ככל הנראה, הודאה זו באה לאחר שגב' רמית צור, מנהלת בית האבות, העידה בתצהירה שהיא אישה דתיה וכלל לא נכחה במוסד בערב שבת, ה – 10.10.14 (ר' גם בחקירתה הנגדית בבית הדין, עמוד 17, שורות 13-19).

6. בניגוד לגרסת התובעת בבית הדין, בסיכומי התובעת נטען שהתובעת התפטרה בשל הרעה מוחשית (סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963) וכי צמצום העובדים מחמישה לארבעה במשמרת הוא מעשה של הנתבעת שהביא לסיום עבודתה של התובעת עם חבריה (פרק ג' לסיכומים ור' במיוחד סעיפים 29-40 לסיכומים).

אין מקום לקבל גרסה זו, נוכח עדותה החד משמעית של התובעת, הן בתצהירה (סעיף 13) והן בבית הדין ובעניין זה מתקבלת טענת הנתבעת כי מדובר בשינוי חזית מהותי. לא למותר לציין כי אפילו היה מדובר בהתפטרות, היה על התובעת להתריע בפני הנתבעת ולאפשר לה לתקן את הדברים וזאת לא נעשה.

7. לא למותר לציין כי גרסת הנתבעת לגבי השתלשלות האירועים לא נסתרה. הנתבעת הציגה את מצבת המטופלים במוסד, הציגה את שיבוציה של התובעת, מכתב שנשלח לתובעת ביום 12.10.14 וכן תכתובת דוא"ל פנימית מיום 13.10.14. בנוסף, שתי עדות מטעם הנתבעת העידו לגבי הניסיונות ליצור קשר עם התובעת לאחר התפטרותה וכלל העדויות שנשמעו היו מלאות, רהוטות ולא נסתרו.

בנסיבות אלה, ובמיוחד כאשר התובעת ציינה בתצהירה שרמית היא שפיטרה אותה, העובדה שהנתבעת לא העידה מטעמה גם את אם הבית שנכחה בבית האבות בעת ההתפטרות, לא תזקף לחובת הנתבעת.

8. לסיכום האמור לעיל, מתקבלת גרסת הנתבעת לפיה התובעת התפטרה לאלתר, בנסיבות שאינן מזכות אותה בפיצויי פיטורים. על כן נדחות התביעות לפיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת ופיצוי בגין העדר שימוע.

תמורת עבודה בשעות נוספות

9. התביעה ברכיב זה מבוססת על הטיעון העובדתי לפיו בשבועות בהם התובעת עבדה הן בימי שבת והן למעלה מ – 43 שעות שבועיות, היא זכאית לתוספת גם בגין עבודה בשבת וגם בגין השעות הנוספות השבועיות, וזאת בשיעור של 200%.

דין תביעה זו להידחות ממספר טעמים.

10. ראשית, בעוד שבכתב התביעה נתבעו ברכיב זה 10,358 ₪, בתצהיר התובעת ובסיכומיה הסכום עלה ל - 15,856 ₪. בהקשר זה נעיר כי טעויות חישוביות, שכולן מוצאות ביטוי בהגדלת הסכומים שנתבעו, נפלו גם בחישוב החופשה, ההבראה, הפנסיה והחגים (סעיפים 54, 60, 70, 82) ויש בכך להעיד על מידת הרצינות שבהכנת התביעה.

שנית, על פי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א - 1951, גמול בשיעור 50% מהשכר הרגיל משולם בגין עבודה בימי מנוחה שבועית וחג או בגין שעות נוספות יומיות, מעבר לשעתיים הנוספות הראשונות (סעיפים 16(א) ו – 17(א) לחוק). לא נקבעה תמורה מוגדלת של 50% בגין עבודה בשעות נוספות שבועיות. אף בפסק הדין עליו הסתמכה התובעת (ע"ע (ארצי) 300175/97 כהן – עיריית נהריה, פד"ע לז 49 (2001)), הדיון בנושא חישוב התמורה בגין עבודה בשעות נוספות, עסק בשעות נוספות יומיות ולא בשעות נוספות שבועיות. כלומר, בגין עבודה בימי המנוחה השבועית, בשבוע עבודה בו התובעת עבדה יותר מ – 43 שעות שבועיות, התובעת אינה זכאית לשכר בסך 200%, אלא 175% (50% בגין השבת ועוד 25% בגין שעות נוספות שבועיות).

שלישית, מעיון בדו"חות הנוכחות שצורפו לתצהיר התובעת, עולה כי רק לעיתים נדירות התובעת עבדה יותר מ - 43 שעות שבועיות. התובעת עבדה שש משמרות בשבוע, כשאורכן לרוב היה 7 שעות ולעיתים עבדה במשמרת שאורכה 6 שעות. היינו – 42 שעות עבודה שבועיות לכל היותר (7 שעות כפול 6 ימי עבודה בשבוע). רק ב – 35 מקרים מתוך כל תקופת העבודה, התובעת עבדה יותר משש משמרות ברצף, היינו יותר מ - 43 שעות עבודה שבועיות.

רביעית, בחישוב השכר בגין עבודה בשעות נוספות, התובעת התעלמה מהפסקות שניתנו לה במהלך העבודה – חצי שעה במשמרת רגילה ושעה במהלך משמרת כפולה (ר' בעדות התובעת – עמוד 12, שורות 14-17, 25-30).

11. כאמור, הצדדים ערכו את חישוביהם על פי דיווחי נוכחות שלא היתה לגביהם מחלוקת. בנסיבות אלה ונוכח ההערות שהובאו לעיל, לא מצאנו סיבה שלא להעדיף את חישובי הנתבעת, על פני חישובי התובעת.

חישוב גמר החשבון – הבראה, חופשה, פנסיה ודמי חג

12. נושא מקדמי הנוגע לכלל החישובים, הוא עניין היקף משרתה של התובעת. בעניין זה יש לקבל את עמדת התובעת, לפיה מקום בו שובצה לעבודה במשמרות בסופי שבוע ובחגים, וכאשר מדיווחי הנוכחות עולה שעבדה לרוב ששה ימים בשבוע, מדובר בעבודה במשרה מלאה (דב"ע מז/ 3-60 ליפשיץ – בית מרגוע מעלה החמישה, פד"ע יט 169 (1987)).

13. פדיון חופשה – התובעת עבדה 40 חודשים, ששה ימים בשבוע. בהתאם, היתה זכאית ל – 40 ימי חופשה (12/ 40 כפול 12 ימי עבודה או 14 ימי חופשה קלנדרים).

על פי תלושי השכר, התובעת ניצלה במהלך תקופת העבודה 18 ימי חופשה שבגינם שולמו לה דמי חופשה (בחודשים 3/13, 5/13, 5/14 ו – 8/14). כמו כן שולם לה פדיון חופשה בגין 8 ימים. כלומר, בסך הכל, הנתבעת שילמה לתובעת דמי חופשה או פדיון חופשה בגין 26 ימים.

מכאן שנותרה יתרה לזכות התובעת, בסך 2,266 ₪ (14 ימים כפול 23.12 ₪ כפול שבע שעות למשמרת).

14. פדיון הבראה – בהתאם לוותקה, בשנתיים האחרונות לעבודתה, התובעת היתה זכאית לתשלום בגין 12.75 ימי הבראה. רק בחודש יולי 2014, כשלושה חודשים לפני התפטרותה, עלה התעריף בגין יום הבראה מ – 374 ₪ ל – 378 ₪. כיוון שמדובר בהפרש של 4 ₪ לכל יום הבראה ולשם פישוט החישוב, יחושב סך דמי ההבראה להם היתה התובעת זכאית בשנתיים האחרונות לעבודתה, בסך 4,769 ₪ (לפי התעריף הנמוך יותר שהיה ברוב התקופה).

הנתבעת הודתה כי בשנתיים האחרונות לעבודתה, שילמה לתובעת 2,433 ₪ בגין דמי הבראה. לפי תלושי השכר, בחודש מאי 2013 שולמו לתובעת דמי הבראה בסך 1,336 ₪, בחודש מרץ 2014 שולמו 1,445 ₪ ובסיום עבודתה שולם סכום נוסף בגין אותו רכיב, בסך 1,094 ₪. כיון שאין בתלושי השכר לפני חודש מאי 2013, תשלום של דמי הבראה, יש לייחס את התשלום בחודש זה (5/13) כתשלום בגין התקופה שקדמה לו, וזאת כיון שעל פי הוראות צו ההרחבה הרלוונטי, הזכאות קמה לאחר שהושלמה שנת עבודה אחת. על כן, אין לכלול סכום זה בחישוב דמי ההבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודה, אלא רק את הסכומים ששולמו בחודשים מרץ ואוקטובר 2014.

על כן התובעת זכאית להפרשים בגין פדיון הבראה בגובה ההפרש בין הסכומים ששולמו לה בפועל ובין זכאותה על פי הדין – 2,230 ש"ח (2,539 ₪ - 4,769 ₪).

15. דמי גמולים לפנסיה – בתלושי השכר לתובעת אין הפרשה לפנסיה (התובעת ציינה ניכוי אחד בסכום של 432 ₪, אך לא הפנתה לתלוש חודש מסוים ואף אנו לא מצאנו ניכוי כאמור). הנתבעת לא הכחישה שלא ביטחה את התובעת וטענה שלא מצאה חברת ביטוח שתסכים לבטחה.

על פי הדין, צו ההרחבה הכללי בנושא ביטוח פנסיוני מקיף במשק חל על כלל העובדים (בהתאם להוראות הצו) ולרבות עובדים שהם בבחינת מהגרי עבודה או מבקשי מקלט, היינו עובדים זרים שנכנסו לישראל בניגוד להוראות חוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952. בעניין זה נפסק אך לאחרונה –

"הנה כי כן, ההלכה לפיה עובד זר, בין ברישיון ובין אם לאו, זכאי לקבל לידיו את הכספים שהיו מועברים לביטוח פנסיוני, כל עוד גופי הביטוח הפנסיוני ממאנים לבטח עובדים זרים ולא ייושם המנגנון בסעיף 1יא' לחוק עובדים זרים, היא הלכה מבוססת ונכונה ולא נמצא כל טעם טוב להתערב בה."

(בר"ע (ארצי)31555-04-17 א. אפיקים שירותי ניהול בע"מ - KIDANE , 4.5.17).

משכך, דין התביעה ברכיב זה להתקבל.

ביחס לרכיב פיצויי הפיטורים שעל פי צו ההרחבה, יש להעיר כי למרות הקביעה העובדתית לפיה התובעת התפטרה, היא זכאית לחלק המעסיק בפיצויים וזאת בהתאם להוראת סעיף 8 לצו.

16. כיוון שהתובעת החלה לעבוד בחודש יוני 2011, זכאותה לביטוח פנסיוני קמה בינואר 2012. עד חודש ספטמבר 2012, שכר המינימום החודשי עמד על 4,100 ₪. בתקופה זו הפרשות המעסיק לתגמולים ולפיצויים עמדו על 8.34% מהשכר הרגיל, היינו 342 ₪. בניכוי ארבעת החודשים שבהם התובעת שהתה בחופשת לידה (לא נטען שביקשה לשלם את חלקה בפנסיה בחודשים אלה), התובעת זכאית לחלק המעסיק בגין חמישה חודשים בשנת 2012, סך 1,710 ₪.

החל מחודש אוקטובר 2012, שכר המינימום הועמד על 4,300 ₪. על כן בגין שלושת החודשים האחרונים של השנה, התובעת זכאית לחלק המעסיק בפנסיה, בסך 1,076 ₪.

בשנת 2013 חלק המעסיק עלה ל – 10%, על כן התובעת זכאית בגין שנה זו ל – 5,160 ₪.

בשנת 2014 חל המעסיק עלה ל – 12% ובשנה זו התובעת עבדה 9 חודשים ושולם לה במסגרת גמר החשבון, סכום 5,871 ₪ בגין רכיב זה. כלומר, התובעת היתה זכאית בשנת 2014 ל – 4,644 ₪ וקיבלה סכום העולה על כך.

לסיכום, התובעת היתה זכאית במהלך כל תקופת עבודתה לחלק המעסיק בתגמולים ובפיצויים, בסך 12,590 ₪, ובניכוי הסכום ששולם לה (5,871 ₪), היא זכאית להפרשי בסך 6,719 ₪.

17. דמי חגים – התביעה ברכיב זה מבוססת על ימי חג יהודיים, בעוד שאין חלק שהתובעת אינה יהודייה. התובעת לא הבהירה מה דתה, אך בכל מקרה, על פי הדין, זכאותה בין כמוסלמית ובין כנוצריה, נמוכה ממספר ימי החג שנתבעו (הודעה לקביעת ימי מנוחה למי שאינם יהודים, י"פ 356, 17.6.1954, עמוד 1284). על פי המפורט בתצהיר התובעת (פרק ז' לתצהיר), התביעה ברכיב ה היא בגין עבודה בפועל בימי חג. עם זאת, התובעת אישרה בעדותה שבימי חג שבהם עבדה בפועל, קיבלה שכר גבוה יותר, כמפורט בתלוש (עמוד 13 לפרוטוקול, שורות 17-18). מכאן, שדין התביעה ברכיב זה להידחות.

ניכויים מהשכר

18. לטענת התובעת, משכרה נוכו מדי חודש סכומים בגין "מסי ועד" והיא ביקשה את החזר הסכומים (הסכום נע בין 30 ל – 45 ₪ בחודש). הנתבעת הסבירה שמדובר בניכוי המיועד לפעילויות חברתיות וכן לשי לעובדים, כאשר גם הנתבעת השתתפה במימון אלה. גב' גרשטרנקורן העידה (סעיפים 37-40) כי התובעת נהנתה מתלושים מתנות בחגים וטיולי סגל שממונו על ידי מס הוועד ותשלומי המעסיק.

התובעת אישרה בעדותה את הסברה של גב' גרשטרנקורן (עמוד 11, שורות 15-24; "על הטיול מורידים כל חודש").

19. מימון חלקי של פעילויות רווחה שונות במקום העבודה, על ידי ניכוי סכומים משכר העובדים הינו תופעה מוכרת ולא בהכרח תחשב כניכוי שלא כדין מהשכר, המנוגד להוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958. בית הדין הארצי עמד על כך ובמסגרת הדיון בערעור בע"ע (ארצי) 7229-05-12 ענבר קימל – מיקוד ישראל אבטחה שירותים וכח אדם בע"מ, 4.3.15, נפסק: "ניכוי ל'קרן רווחה' אינו נמנה על הניכויים המותרים. יחד עם זה, הסכמה לניכוי במקרה זה יכול שתועיל".

בעניינה של התובעת אמנם לא הוצג אישור בכתב לניכוי, אך התובעת אישרה שהשתתפה בפעילויות הרווחה וכי היתה מודעת לכך שחלק מהן ממומנות על ידה (ואף ציינה שהוסיפה תשלום בגין השתתפות בתה). בנוסף, שיעור הניכוי אינו עולה על התקרה שנקבעה בחוק. גם אין ראיה לכך שהנתבעת חייבה את התובעת בתשלום זה, בניגוד לניכוי וולונטרי שהמבקשת יכלה בכל עת לבקש להפסיקו. בנסיבות אלה, ובמיוחד בשים לב לעדות התובעת לפיה היתה ערה למהות הניכוי ונהנתה מהיתרונות הגלומים בו, נדחית הטענה לפיה מדובר בניכוי המנוגד להוראות הדין.

טענות קיזוז

20. הנתבעת טענה טענות קיזוז בשלושה נושאים:

א. קיזוז יתרת הודעה מוקדמת, וזאת כיוון שניכתה משכרה של התובעת סכום נמוך מזה לו היתה זכאית על פי הדין (3,625 ₪ במקום 3,943 ₪).

ב. פיצוי בגין נזקים שנגרמו לנתבעת בגין התפטרותה של התובעת לאלתר, בגובה 6 משכורות.

ג. החזר סכומים שהנתבעת שילמה לרשויות המס, בגין נקודות זיכוי שחושבו לזכות התובעת כתושבת, לאחר שערר שהוגש לרשויות נדחה והנתבעת נדרשה להעביר בגין התובעת סכום נוסף של 18,325 ₪.

21. קיזוז יתרת הודעה מוקדמת – משנקבע שהתובעת התפטרה לאלתר ואף התעלמה מניסיונות הנתבעת ליצור עמה קשר על מנת שתשוב לעבודה, הנתבעת היתה רשאית לקזז משכרה האחרון את תמורת ההודעה המוקדמת (סעיף 5 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א – 2001). בהתאם לחוק זה (סעיף 4(4)), לאחר השנה השלישית של עובד בשכר, יש ליתן הודעה מוקדמת בת חודש. היינו בגובה שכר המינימום החודשי. משהסכום שהנתבעת קיזזה היה נמוך יותר, ואף הסכום בו נקבעה בסיכומיה נמוך מהסכום על פי החוק, טענת הקיזוז בנושא זה מתקבלת. יש לקזז מכל סכום שיפסק לזכות התובעת, סך 318 ₪.

22. נזקים עקב ההתפטרות – טענות הנתבעת בנושא זה הינן כלליות ולא הוכחו. ברי שהתפטרות לאלתר של עובד יכולה לגרום לנזק למעסיק, ברם בהתחשב בתפקידה של התובעת ובשכרה, נראה שטענות הנתבעת בנושא מרחיקות לכת ומכל מקום, נדרשות ראיות משמעותיות יותר מאלה שהוצגו, על מנת לחייב עובד בנזקים שנגרמו למעסיק עקב פיטוריו. בנסיבות שהוכחו בבית הדין, ספק אם היה מקום להעלות את הטענות שהוצגו בעניין.

23. החזר בגין נקודות זיכוי שהתובעת לא היתה זכאית להן – סוגיית חישוב מס שגוי לעובדים שזרים שלא נכנסו כדין לישראל, על יסוד הנחה (שלא התקבלה על ידי רשויות המס) לפיה יש לראות בהם כ"תושבים" ולזקוף לזכותם נקודות זיכוי כתושבים, נדונה מספר פעמים בבתי הדין לעבודה.

בע"ע (ארצי) 11534-01-16 MOSAB – קבוצת אלון בע"מ, 19.6.17 קבע בית הדין הארצי כך:

"במקרה זה מדובר במערכת משולשת, היינו העובד, המעסיק ורשויות המס. יסודו של התשלום הוא בחוב לרשויות המס, אשר חובת תשלומו מוטלת על העובד בעוד חובת ניכויו מוטלת על המעסיק. בעת תשלום השכר, המעסיק בצע את הניכוי במקור בהתחשב בנקודות הזיכוי. לימים מסרו רשויות המס למשיבה שאין מקום לזקוף את נקודות הזיכוי האמורות לזכות העובד, ואו אז התחוור כי למעשה המס ששולם בשעתו היה בחסר, ולכן על המעסיק – עליו מוטלת חובת הניכוי – לשלם לרשויות המס את הפרשי המס בהם חב העובד. משמע, שכרו של העובד כפועל יוצא מכך שולם ביתר בגובה ערכן של נקודות הזיכוי, ומשכך מתעוררת סוגיית היקף ההשבה.

משחוייבה המשיבה במס שהוטל על המערער (ועובדים נוספים במעמדו) ואף נשאה בפועל בתשלום זה, הרי שאת סוגיית הקיזוז יש לבחון לאור הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979 (להלן – החוק). כפי שנקבע "סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, קובע – כנקודת מוצא – 'חובת השבה' של אותה הטבה. סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט קובע מתי רשאי בית המשפט לפטור מחובת ההשבה, 'כולה או מקצתה'. נקבע כי ניתן לעשות כן, בין היתר, מקום שבו בית המשפט מצא כי קיימות נסיבות "העושות את ההשבה בלתי צודקת" (מתוך ברע (ארצי) 51717-06-15‏ ‏ י.ב. שיא משאבים בע"מ- ‏Desta Onon Adhanom (21.12.15).

...

אחד השיקולים המרכזיים הוא התנהגות הצדדים עובר לקבלת התשלום, היינו לפתחו של מי רובץ האשם או הרשלנות שהביאה לתשלום היתר. בהקשר זה יוער כי תום לב הדדי של מקבל התשלום ונותן התשלום והעדר רשלנות עודפת למי מהצדדים מהווה שיקול לחלוקתו השיוויונית של הנטל הכלכלי הכרוך בהשבת תשלום היתר, כך שמקבל התשלום ביתר ישיב את מחציתו; שיקולים נוספים הם גובה הסכום שקיזוזו מתבקש; מידת הסתמכותו של מקבל התשלום עליו – בפן העובדתי ובפן הנורמטיבי, כשתוצאת ההסתמכות אינה בהכרח איון ההשבה ולעיתים היא תבוא לידי ביטוי בהפחתתה; התנהגות המעסיק לאחר שהתחוור כי שילם ביתר, היינו האם המשיך לנהוג כמנהגו לשלם ביתר או שחדל מכך והאם התריע על האפשרות שהעובד ייאלץ להשיב תשלום יתר זה; התשלום אשר בהקשרו בוצע תשלום היתר, כשההנחה היא שניתן להגמיש את נטל הבאת הראיה בנוגע להסתמכות בפועל שעה שהתשלום ביתר היה שכר עבודה וזאת בהתחשב בגובה השכר ובנתח שהיווה תשלום היתר ממנו; הזמן שחלף מאז תשלום היתר ועד הבקשה להשבתו; התשלום אשר בהקשרו מתבקש הקיזוז. קיזוז משכר שוטף (ככל שלא חדלו יחסי ההעסקה) בעל פנים לכאן ולכאן. מחד, הוא אמנם מוחזק כמשמש למחייה שוטפת ואולם דווקא בשל אופיו השוטף מהווה הוא דרך יעילה לפריסת התשלומים לאורך זמן, כך שהפגיעה עקב הקיזוז נחלשת. גם קיזוז מזכויות סוציאליות שנפסקו לעובד לאחר סיום יחסי ההעסקה בעל פנים לכאן ולכאן. מחד, המדובר בתשלום חד פעמי שבמועד הקיזוז טרם הגיע לידי העובד. מנגד, נדרשת רגישות מיוחדת בהקשרו משני שיקולי מדיניות: ראשית, שיקולי מדיניות המתבטאים בחשש מפני יצירת תמריץ כלכלי-שלילי להגשת תביעה מוצדקת בשל החשש שחלק מפירותיה יקוזזו בדיעבד עם סכומים אחרים. שנית, כאשר הקיזוז מתבצע כנגד זכות סוציאלית קוגנטית (להבדיל מזכות חוזית) יש לתת משקל גם לציפייה לקבלתה מעצם היותה קוגנטית, כך שזו לא תרוקן ממשמעות כלכלית בדרך של קיזוז. "

בעניינה של התובעת, כל הראיות שהוצגו בנושא, הוצגו מטעם הנתבעת. עדי הנתבעת לא נשאלו בנושא והמתואר בתצהיריהם לא נסתר. התובעת כלל לא התייחסה לעניין זה בסיכומיה. על פי הראיות שהוצגו, עמדת רשויות המס בנושא הוצגה לנתבעת בפברואר 2015, כארבעה חודשים לאחר התפטרותה של התובעת, וזאת בהתייחס לשנים עברו, החל משנת 2011. היינו גם בהתייחס לכל תקופת עבודתה של התובעת אצל הנתבעת.

הנתבעת הציגה מזכר פנימי לפיו כבר בחודש אפריל 2015 הודיעה לעובדים הזרים המועסקים על ידה על נושא המס ועל ניכויים לקרן פנסיה. מהמזכר עולה כי קדמה לישיבה המוזכרת בו, ישיבה נוספת עם גב' גרשטרנקורן, באותו נושא.

בתלושי השכר של התובעת מצויינות 2.75 נקודות זיכוי למס. היינו, התובעת נכללת בקבוצת העובדים שאליה מתייחסת המחלוקת עם רשויות המס בנושא תושבותם של העובדים הזרים. הסכומים שבהם נקבה הנתבעת לא נסתרו. כאמור, עדי הנתבעת לא נשאלו בנושא.

בנושא חלוף הזמן יש להזכיר שהתובענה לבית הדין הוגשה באותו החודש שבו התובעת סיימה את עבודתה. היינו, אין מדובר במצב בו חלוף הזמן גורם להסתמכות של מי מהצדדים (בניגוד להסתמכות הנובעת מכך שטענת הקיזוז מתייחסת לשלוש וחצי שנות עבודה).

24. ברור שלתובעת לא היתה כל השפעה על שיעור המס שינוכה משכרה וכלל הנתונים הרלוונטיים נמצאו בידי הנתבעת, המעסיקה. אין כל ראיה שתתמוך בכך שהתנהלותה של הנתבעת בנושא חישוב השכר ושיעורי המס נעשתה בחוסר תום לב. לפיכך, בפנינו מצב בו שני הצדדים ליחסי העבודה נהגו בתום לב בסוגית המס. בנסיבות אלה, על פי הפסיקה, יש להורות על נשיאה שוויונית במס הנוסף שנקבע שיש לשלם, לאחר סיום עבודתה של התובעת.

נימוקים נוספים התומכים בתוצאה זו הם העובדה כי על פי הראיות, הנתבעת הודיעה לעובדיה על המחלוקת בנושא המס, סמוך להיוודע העניין ולא המתינה עד שהסוגיה תפתר. בנוסף, מדובר בקיזוז מסכומים המשולמים לתובעת לאחר סיום עבודתה ואין מדובר בקיזוז משכר שוטף.

25. סיכומו של דבר - על פי המפורט בפסק הדין, התובעת זכאית ל – 10,897 ₪ מהנתבעת (פדיון חופשה, פדיון הבראה, דמי גמולים לפנסיה ובניכוי הפרש תמורת הודעה מוקדמת). הנתבעת שילמה בגין התובעת מס הכנסה נוסף בסך 18,325 ₪. כפי שהוסבר לעיל, התוצאה הצודקת בנסיבות הענין היא כי חוב המס יחולק בין הנתבעת ובין התובעת בחלקים שווים היינו, על התובעת להשיב לנתבעת סכום של 9,162 ₪. בהתאם, התובעת זכאית להפרש בסך 1,735 ₪.

26. סוף דבר - התביעה מתקבלת באופן חלקי ועל הנתבעת לשלם לתובעת הפרשי שכר בסך 1,735 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.2014 ועד התשלום בפועל.

לאור התוצאה ובנסיבות העניין, כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, י"ד אב תשע"ז, (06 אוגוסט 2017), בהעדר הצדדים.