07 דצמבר 2016

1. התובע בתיק סע"ש 44036-10-14, מר רפאת אבו עקל (רפאת), שהינו תושב טובאס שבשטחים, הגיש תביעתו נגד שלושה נתבעים: "מושב משואה", חברת א. ספיד כוח אדם בע"מ והחברה הכלכלית ערבות הירדן (1989ׂׂ(בע"מ.
2. בתביעתו טען רפאת כי עבד בבית אריזה של מושב משואה מחודש 2/07 עד לפיטוריו חודש 12/13, במשך ששה ימים בשבוע, במשך 8 שעות ביום, וקיבל סך 70 ₪ ליום עבודה. בתביעתו דרש לחייב את הנתבעים לשלם לו 152,616 ₪ כהפרשי שכר מינימום, וכן פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי הבראה ופיצויים לדוגמה בגין הפרת החובה ליתן הודעה לעובד ובגין הפרת חובות הקשורות להנפקת תלושי שכר.
3. התובע בתיק 44003-10-14, מר סעיד אבו עקל (סעיד), שאף הוא תושב השטחים, הגיש תביעתו נגד שני נתבעים: מושב משואה ומר עמרם שלמה.
4. בתביעתו טען סעיד כי עבד אצל הנתבעים שתבע מחודש 8/2000 עד לפיטוריו בחודש 11/2009, שמונה שעות ביום, וכי בכל תקופת עבודתו היה כפוף להוראות של קוקי ושל שלמה עמרם (הנתבע 2) שהיה המנהל האחראי מטעם מושב משואה. לטענתו שולם לו שכר יומי בסך 52.50 ₪.
5. בתביעתו עתר סעיד לחייב את מושב משואה ומר שלמה עמרם בהפרשי שכר מינימום לתקופה החל מחודש 10/07 (בהתחשב בהתיישנות) עד לסיום עבודתו בסך 62,040 ₪, וכן בפיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה ודמי הבראה ופיצויים לדוגמה בגין אי מסירת הודעה לעובד ואי מסירת תלושי שכר.
6. סעיד העיד בתביעתו של רפאת ורפאת העיד בתביעתו של סעיד ומר מחמד אבו עקל, שטען כי אף הוא הועסק על ידי מושב משואה, העיד בתביעותיהם של רפאת וסעיד כאחד.
7. בתביעתו של רפאת העיד מזכיר המושב, מר חיים משגב. הוא העיד גם בתביעת סעיד, ואף עמרם שלמה, שנתבע על ידי סעיד, העיד בתביעת סעיד.
8. הנתבעים בשתי התביעות הודיעו כי אין להם חקירה נגדית לתובעים ולעד מטעמם על תצהיריהם. ב"כ התובעים חקר את עדי הנתבעים בחקירה נגדית.
9. בשלב ההוכחות הדיון בשתי התביעות אוחד ולהלן הכרעתנו בתביעות.

תביעת רפאת

1. בתום דיון ההוכחות ביקש רפאת למחוק את התביעה נגד החברה הכלכלית ערבות הירדן (1987) בע"מ (החברה הכלכלית), למרות שהגיש אישור מסירה של כתב התביעה לחברה הכלכלית אך זו לא הגישה כתב הגנה. ב"כ רפאת ביקש זאת לאחר שב"כ מושב המושב הודיע כי כפי הנראה הוצא צו פירוק נגד החברה הכלכלית. ב"כ רפאת הסביר כי בהיעדר תחולה של הביטוח שבחוק הביטוח הלאומי מפני סיכון של פשיטת רגל של מעסיקים על העסקתו של רפאת, אין לרפאת עניין בקבלת פסק דין נגד החברה הכלכלית. בהתאם לכך אנו מורים על מחיקת התביעה נגד החברה הכלכלית - הנתבעת 3.
2. רפאת לא המציא אישור מסירה של כתב התביעה לנתבעת 2, ועל כן אנו מורים על מחיקת התביעה נגדה.
3. אשר לתביעה נגד "מושב משואה": מטעם הנתבעת 1 הוגש כתב הגנה בו נטען כי אין כל אישיות משפטית ששמה "מושב משואה", והוסבר כי היישוב הידוע כ"מושב משואה" שבבקעת הירדן מאוגד כאגודה שיתופית ששמה "משואה מושב עובדים של העובד הציוני להתיישבות שיתופית בע"מ" (להלן: "המושב"). לגופה של התביעה טענה המושב כי היא מעולם לו העסיקה את רפאת.
4. המחלוקת העיקרית בתביעתו של רפאת הינה, אם כן, האם המושב העסיק אותו, אם לאו. רק אם ייקבע שרפאת הוכיח שהמושב העסיק אותו, יהיה מקום לברר האם רפאת הוכיח את תקופת העבודה שטען לה, את היקף העבודה שטען לה ואת תנאי עבודתו הנטענים.

האם רפאת הוכיח שהנתבעת העסיקה אותו?

1. הגענו למסקנה שרפאת לא הוכיח כי עבד אצל המושב, ולפיכך דין תביעתו להידחות. להלן נימוקינו:
2. רפאת טען בכתב התביעה כי עבודתו הייתה בבית האריזה של המושב. לגבי עבודתו האמורה טען ש"בכל תקופת עבודתו בשירותי הנתבע, התובע היה נתון להוראותיו של ה"ה בוריס וגב' הדר המנהלים והאחראים מטעם הנתבעים".
3. בכתב ההגנה טען המושב את הטענות הבאות:
   1. למושב יש מטע תמרים אך אין לו בית אריזה.
   2. לנתבעת 3 – החברה הכלכלית – היה בית אריזה הממוקם בסמוך למושב.
   3. בוריס והדר אינם ומעולם לא היו עובדי הנתבעת אלא עובדי החברה הכלכלית.
4. בדיון המוקדם שהתקיים ביום 19.5.15 בתביעתו של רפאת, עלתה טענת המושב בדבר היעדר כל יריבות בין רפאת לבין המושב, על רקע האמור בכתבי הטענות. ב"כ רפאת הודיע כי יבדוק זאת, וניתנה לרפאת אפשרות להודיע האם הוא מבקש לתקן תביעתו.
5. בתצהירו רפאת חזר על טענותיו בכתב התביעה לגבי עבודתו בבית האריזה במושב, אך הסביר, לראשונה, שבחלק מתקופת עבודתו בה עבד בבית אריזה במושב, הוא עבד במקביל בבית אריזה במושב בקעות. הוא הסביר כי תפקידו בבית האריזה היה למיין את התמרים ולעטוף את קופסאות התמרים. הוא חזר על טענתו כי היה נתון להוראותיה של הדר, אך הוסיף כי היה נתון גם להוראותיו של מר עמרם שלמה. הוא טען כי אדם בשם מר עומר נאיפה היה נהג אוטובוס ושבאמצעותו קיבל הוראות מהדר ומשלמה עמרם. הוא הזכיר שמות של עוד שמונה עובדים שעבדו עמו, ביניהם סעיד והעד מטעמו, מר מחמד אבו עקל. רפאת לא התייחס לטענת הנתבעת בכתב הגנתה לפיה בית האריזה אינו מופעל כלל על ידי המושב אלא על ידי החברה הכלכלית.
6. בוריס והדר, שלטענת רפאת בכתב התביעה היו הממונים עליו, לא העידו בהליך. בית הדין סבור שמשעה שרפאת טען בכתב התביעה כי הם היו הממונים עליו והמושב הכחיש קשר אליהם וטען כי הם עובדים של החברה הכלכלית, היה מוטל על רפאת לברר טענה זו ולהזמינם לעדות כדי להפריך את טענת המושב. לפיכך, היעדר עדות מטעמם של בוריס והדר נזקף לחובת גרסתו של רפאת.
7. גם העובדה שב"כ רפאת לא הציג למר משגב או למר עמרם כל שאלה בהתייחס לעדותם בתצהירם לפיה למושב אין בית אריזה וכי הוא הופעל על ידי החברה הכלכלית – נזקפת לחובת גרסת רפאת ומחזקת את גרסת המושב.
8. רפאת מבקש כי בית הדין יקבע כי המושב העסיק אותו וכי אין לקבל את טענת המושב כי בית האריזה אינו שייך לו. הראיות שעליהן ביקש רפאת לבסס קביעה כזו הן עדויות עדיו וכן רישיונות העבודה באזור יהודה ושומרון שהוצאו בגינו, אשר חלקם הוצאו על שם המושב וחלקם על שם שלמה עמרם, שאין חולק שנתן שירותים למושב. לטענת רפאת, אין למושב כל הסבר לכך שהוצאו היתרי העסקה על שמו וכי ההסבר היחיד האפשרי הינו שהמושב העסיק אותו.
9. עוד רפאת טוען כי אין לתת יד לניסיונו של המושב להתנער ממנו וכך לתת גושפנקה להעסקתו בתנאי ניצול – העסקה של שמונה שעות תמורת 70 ₪ ליום ללא כל זכות נוספת – והכל תוך יצירת חיץ פיקטיבי בין המושב לבינו באמצעות צדדים שלישיים כמו הנתבעת 2, חברת כוח אדם שגם על שמה הוצאו היתר העסקה לרפאת, או באמצעות ראיס כמו עומר נאיפה או באמצעות שלמה עמרם.
10. טענות רפאת אינן מקובלות עלינו: לא נסתרה עדותו של מזכיר המושב, מר חיים משגב, שהעיד בתצהירו כי לנתבעת כלל אין בית אריזה, אלא אך מטע תמרים. גם שלמה עמרם, שהועסק על ידי המושב כמנהל מטע התמרים בין 4/06 עד 11/07, העיד כך. יש לזכור כי רפאת אינו טוען כי עבד במטע התמרים של המושב אלא בבית האריזה.
11. לעניין זה יש לחזור ולהדגיש: טענת הנתבעת לפיה אין לה כל בית אריזה הועלתה בכתב ההגנה. עקב העלאתה הודיע ב"כ התובע בדיון המוקדם כי "יכול להיות שבית האריזה שייך למועצה האזורית. אבדוק את זה". אלא שמתצהירו של רפאת עולה כי לא נערכה על ידו או מטעמו כל בדיקה של טענת המושב: התובע לא הביא כל ראיה לסתור את טענת הנתבעת ולא נסתרה עדותו של מר משגב כי אין לנתבעת בית אריזה, או כי בוריס והדר, שהתובע טען בתצהירו כי פיטרה אותו, אינם עובדים של המושב כי אם של החברה הכלכלית.
12. אף לא נסתרה טענת מר משגב כי אין הוא מכיר את התובע רפאת. מר משגב העיד כי הוא מזכיר המושב ובמסגרת תפקידו הוא אחראי על כל המתרחש במושב לרבות בענף התמרים, וזאת החל מחודש 7/13. בהתאם לכך, ובניגוד לטענת רפאת, מר משגב היה אמור להכיר את רפאת שטוען שהוא עבד עד חודש 12/13.
13. איננו מקבלים את טענת רפאת כי יש לאמץ את גרסתו על סמך עדותו ועדותם של עדיו סעיד ומחמד אבו עקל, וכי עדויות אלה נתמכות בהיתרי ההעסקה של רפאת. עדויות סעיד ומחמד אינן תומכות בגרסת רפאת כי המושב העסיקה אותו שכן עדים אלה חוזרים על טענת רפאת כי עבד עמם בבית האריזה, ואין בעדויות אלה התמודדות עם טענת המושב כי בית האריזה אינו שלה ואינו מופעל על ידה, אלא הוא הופעל על ידי החברה הכלכלית.
14. אף היתרי ההעסקה אינם תומכים בתביעת רפאת: ההיתרים שרפאת הגיש לבית הדין הינם על שם מעסיקים שונים, ומתעודת עובד ציבור שהוגשה מטעם קמ"ט תעסוקה במינהל האזרחי, עולה כי בתקופות שונות הוצאו לרפאת היתרים על שמם של גורמים רבים, בהם הנתבעת 2, א. ספיד כוח אדם בע"מ, בית אריזה בקעות (בתקופות שבין 15.3.07 עד 29.12.07 וכן בתקופה שבין 14.12.09 עד 30.11.10), החברה הכלכלית (בתקופה שבין 22.9.11 עד 22.3.12), גוף בשם "החברה לקידום", וכן היתר על שם "פיתוח שאן בע"מ (לתקופה שבין 20.8.12 עד 20.2.13). על שם המושב הוצאו היתרים לתקופות 15.6.08 עד 30.9.08 ו-16.3.09 עד 30.9.09, סך הכל תשעה וחצי חודשים לא רצופים. כמו כן הוצאו היתרים לרפאת על שמו של שלמה עמרם בתקופות שבין 4.7.06 עד 30.6.07 וכן בין 12.11.07 עד 30.9.08. ואולם, גרסת רפאת היא שהוא עבד במושב החל מחודש 2/07, ולפיכך קיומם של היתרים על שמו של שלמה עמרם החל מ-7/06 אינו מוכיח כי הוא עבד במושב בתקופה זו.
15. בנוסף לכך, קיימים היתרים על שמו של עומר נאיפה לתקופה שבין 19.6.08 עד 30.6.09 וכן מ-17.8.09 עד 31.12.09. רפאת טען כי עומר נאיפה אחראי עליו מטעמם של בוריס והדר, אך לא נסתרה טענת מר משגב בתצהירו כי מושב המושב אינו מכיר את מר עומר נאיפה, וככל הנראה מר נאיפה, שלא הובא לעדות, הועסק על ידי החברה הכלכלית.
16. לעניין קיומם של היתרים על שמה של המושב, העיד מר משגב כי אינו יודע כיצד ובאלו נסיבות יצאו היתרים לתובע על שמה של המושב, והוסיף כי ידוע לו שהיו פועלים שעשו שימוש בהיתרים אלה לעבודה במקומות אחרים בבקעת הירדן. המושב צירף לראיותיו מכתב של רע"ן אג"ם במנהל האזרחי, סגן אלוף שרון ביטון, שניתן על דעת היועץ המשפטי לאיו"ש, שלפיו תאריכי תוקף היתר אין בהם כדי להעיד על ימי עבודה בפועל של העובד.
17. בית הדין אינו מסתמך על מכתבו של רע"ן אג"ם במנהל האזרחי, אלא על מכלול הראיות בהליך אשר תומכות בתוכנו: נראה כי קיומו של היתר העסקה על שם מעסיק פלוני לא יכול, על פי שיטת התובע עצמו, להוות ראיה להעסקתו אצל אותו מעסיק דווקא בכל תקופת ההיתר או בכלל, שכן לגבי מרבית תקופת העבודה הנטענת ההיתרים של התובע הוצאו על שם מעסיקים אחרים, ואם לשיטת התובע הוא עבד בבית האריזה בלבד בכל תקופת עבודתו, הרי שיש בכך תמיכה לטענת המושב כי בפועל עשה רפאת שימוש בהיתרים על שם מעסיק אחד כדי לעבוד אצל מעסיק אחר. הניסיון של בית הדין מלמד שהערך הראייתי של רישיון עבודה ביהודה ושומרון צריך להיבחן בכל תיק על רקע הטענות והראיות שקיימות בכל תיק, ולא ניתן לעשות הכללות בעניין זה.
18. לא למותר לציין שרפאת הגיש, בחודש 4/16, תביעה לבית הדין לעבודה בנצרת נגד מושב בקעות, בה טען כי עבד במושב בקעות מיום 15.3.07 עד ליום 21.10.10, שמונה שעות ביום במשך שישה ימים בשבוע. ברי כי תביעה זו, אשר כוללת את התקופה שלגביה הוצאו לרפאת היתרים על שם המושב, אינה דרה בכפיפה אחת עם תביעתו, ופוגעת במהימנותה. נובע ממנה שגם לו הוכיח רפאת כי הועסק על ידי המושב, הוא לא הוכיח כי הועסק על ידו בתקופה הנטענת על ידו או בהיקף הנטען על ידו.
19. אשר לטענת רפאת בדבר הזיקה של מר עמרם שלמה למושב המושב: מר עמרם שלמה העיד (במסגרת תביעתו של סעיד בה הוא נתבע) כי הוא תושב פצאל וכי נתן למושב שירותי ניהול של מטע התמרים שלה בין 4/06 ל-11/07. מר שלמה נשאל כיצד יש היתרי עבודה על שמו, והוא השיב:

"אשיב, יש ראיס שדרכו, הוא מקבל את ההוראות והוא מבצע ומביא פועלים לשטחים של המושב. הוא נותן לי רשימת פועלים ואומר, לחברה האלה תוציא. יש כאלה שמנועים ולא מקבלים. מי שמקבל אישור מקבל. ואני נותן להם. לשאלה, אתה מגיש על שמך בקשה למנהל האזרחי שיוציאו היתרים על שמך כדי שיעבדו בהמושב? אשיב, כן, כך זה היה אז, אני מצטער אבל ככה זה היה. אני עבדתי כמנהל מטע במושב. שכיר בחשבונית".

1. לו היה רפאת טוען כי עבד במטע התמרים של המושב, עדותו של מר שלמה הייתה עשויה לתמוך בגרסתו כי הועסק על ידי המושב (אם כי בתקופה מוגבלת מ-4/06 עד 11/07, שעל רובה המוחלט (עד 9/07) חלה התיישנות. אך רפאת טוען שהוא עבד בבית האריזה, וכאמור, ובניגוד לטענת רפאת, לא נסתרה עדות עדי המושב כי בית האריזה אינו שלה ולא הופעל על ידה.
2. על רקע כל האמור לעיל, איננו סבורים כי יש ממש בטענת רפאת כי יש לזקוף לחובת המושב את אי העדתו של מר אורי כהן, אשר היה אמור להחליף את מר משגב (שתצהיר שלו הוגש מטעם המושב), כעד מטעם המושב במועד שבו מר משגב היה בחו"ל. מר כהן שימש כמנהל המטעים במושב מ-6/07, ולטענת רפאת יש לזקוף לחובת המושב אי העדתו, שכן הוא עד שעבד במושב ברוב תקופת עבודתו של רפאת. טענה זו אינה מקובלת עלינו על רקע כל האמור לעיל, וכן בשל כך שמר משגב היה אחראי על המטעים במשך חצי השנה האחרונה מתוך תקופת העבודה הנטענת על ידי רפאת.
3. אשר על כל אלה אנו סבורים כי רפאת לא הרים את הנטל להוכיח שהמושב העסיקה אותו.
4. בהתאם לכך החלטנו לדחות את תביעתו של רפאת ולחייבו בהוצאות המושב בסך 4,000 ₪.

תביעת סעיד

1. מאותם נימוקים החלטנו לדחות את תביעת סעיד. סעיד טען לתקופת עבודה במושב מחודש 8/2000 עד לחודש 11/2009. הסעדים שתבע התייחסו לתקופה מ-10/07 ואילך, בשל התיישנות.
2. סעיד טען בתצהירו כי עבודתו התבצעה במשך תשע שנים בבית האריזה. בנסיבות אלה, הטעמים לדחיית תביעתו של רפאת שרירים לגבי תביעתו של סעיד.
3. סעיד אינו טוען כי הוצאו לו היתרים על שמו של המושב. לתביעתו צירף היתר על שם שלמה עמרם. מתדפיס רישיונות שצורף לתצהירו עולה כי הוצאו לו היתרים על שמו של שלמה עמרם מחודש 7/07 עד חודש 3/08. תקופה זו חופפת בחלקה לסוף התקופה שבה מר עמרם שימש כנותן שירותי ניהול מטע התמרים במושב, אך סעיד אינו טוען בתצהירו כי עבד במטע התמרים אלא טענתו היא כי עבד בבית האריזה (בכתב התביעה טען כי עבד "בתמרים" ללא פירוט, ובתצהירו הבהיר כי עבד בבית האריזה).
4. מתדפיס הרישיונות שצירף סעיד לתצהירו עולה שהוצאו לו היתרים על שם עומר נאיפה מ-4/06 עד 9/06 ומ-8/08 עד 3/09 וכן מ-7/09 עד 12/09. היתרים נוספים על שמו של עומר נאיפה הוצאו בשנת 2010, בה אין לו טענה כי עבד במושב. כאמור לעיל, לא נסתרה טענת מר משגב כי מר נאיפה אינו מוכר למושב. מסקנתנו דלעיל הייתה כי כפי הנראה עומר נאיפה עבד בחברה הכלכלית.
5. לסעיד הוצאו בתקופה בה הוא טוען ליחסי עבודה עם המושב היתרים על שם אדם בשם אלבז צבי (מ-12/06 עד 9/07). לא נטען וממילא לא הוכח כי למר צבי אלבז זיקה למושב.
6. כפי שקבענו לעיל לגבי רפאת, גם לגבי סעיד עדותו של מוחמד אבו עקל אינה מסייעת לסעיד מאחר שלטענתו הוא וסעיד עבדו בבית האריזה.
7. מר שלמה עמרם נתבע בנוסף למושב, וסעיד צירף היתרים על שמו לתקופה של תשעה חודשים. לא ניתן להסיק כי שלמה עמרם העסיק את סעיד על סמך היתרים אלה מכיוון שטענת סעיד היא כי עבד בבית האריזה, שאינו שייך למושב ואינו שייך למר עמרם שלמה, שכאמור, נתן שירותי ניהול מטע במטע התמרים של המושב לתקופה שבין 4/06 עד 11/07.
8. אשר על כן נדחית תביעת סעיד נגד המושב ונגד עמרם.
9. סעיד ישלם למושב הוצאות בסך 4,000 ₪.
10. בשל כך שהוצאו לסעיד היתרים על שמו של עמרם, החלטנו להימנע מחיובו של סעיד בהוצאות לטובת עמרם.

סוף דבר

1. תביעת רפאת בתיק סע"ש 44036-10-14 נגד הנתבעות 2-3 נמחקת. תביעתו נגד המושב נדחית ורפאת ישלם למושב הוצאות בסך 4,000 ₪.
2. תביעת סעיד בתיק סע"ש 44003-10-14 נדחית נגד שני הנתבעים בה – המושב ומר שלמה עמרם וסעיד ישלם למושב הוצאות בסך 4,000 ₪.

ניתן היום, ז' כסלו תשע"ז, (07 דצמבר 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".

נציג ציבור		נציג ציבור		דניאל גולדברג, שופט