1. לפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית.

בבקשה זו עולה השאלה, האם תקיפת חיוב בהפרשי ריבית אשר חלים על היטל השבחה, כפופה למנגנון המיוחד שנקבע בסעיף 14 לתוספת השלישית של חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (כנוסחו לפני תיקון מס' 84), וזאת להבדיל מתקיפת עצם החיוב בהיטל השבחה או גובהו של ההיטל.

רקע

2. עסקינן בתביעה להשבת הפרשי ריבית על היטל השבחה, אותם חוייבה התובעת לשלם ע"י הנתבעת.

3. להלן עובדות כתב התביעה, הצריכות לעניין:

א. ביום 24.8.97 התחייבה התובעת להעביר לפלוני זכויות במקרקעין שבבעלותה, בשטח של 6,900 מ"ר. לאחר חתימת הסכם ראשון והסכם מתוקן, נחתם הסכם מתוקן סופי בין התובעת לפלוני ביום 12.3.00.

ב. ביום 26.3.00 פנתה התובעת לנתבעת בבקשה להעברת הזכויות במקרקעין הנ"ל, לרבות בעניין אישור היטל השבחה.

ג. לטענת התובעת, היא פנתה מספר פעמים לנתבעת בעניין היטל ההשבחה, אך פניותיה לא נענו.

ד. ביום 26.12.07 שלח היועץ המשפטי של הנתבעת מכתב לתובעת, בו התנצל על העיכוב במענה, מסר שהחומר הועבר לשמאי מטעם הנתבעת לצורך הערכת היטל ההשבחה, והבטיח תשובה בעניין היטל ההשבחה "בימים הקרובים". חרף האמור, רק ביום 28.12.08 נשלחה לתובעת דרישה תשלום היטל השבחה בסך 1,322,000 ₪, והפרשי ריבית של 2,042,660 ₪. בתגובה הציגה התובעת לנתבעת חוות דעת שמאי מטעמה, ולפיה היטל ההשבחה עומד על 330,000 ₪ בלבד. שומה זו הועברה לנתבעת ביום 23.12.08.

ה. לטענת התובעת, לאחר שהעבירה את השומה הנגדית לנתבעת, היא עשתה כל שלאל ידה כדי להגיע להסכמה עם הנתבעת בעניין מינוי שמאי מכריע, אך הנתבעת סיכלה זאת, עקב חוסר שיתוף פעולה. רק ביום 12.9.12, ולאחר מאמצים רבים מצד התובעת, התקיימה פגישה בה נכח, בין היתר, היועץ המשפטי של הנתבעת, ובה סוכם כי התובעת תשלם לנתבעת את היטל ההשבחה שאינו שנוי במחלוקת, ובהמשך ייבחנו הצעות פשרה שעלו בפגישה. בהתאם לכך שילמה התובעת לנתבעת סכום של 298,931 ₪.

ו. בהמשך הוסכם כי השמאים מטעם שני הצדדים יוסמכו להכריע בדבר גובה היטל ההשבחה. אלא שגם אז, כך לטענת התובעת, לנתבעת לא אצה הדרך, והתנהלותה מנעה קבלת הכרעה בעניין היטל ההשבחה.

ז. בפגישה נוספת שהתקיימה בין הצדדים, בנוכחות היועץ המשפטי של הנתבעת, חזרו הצדדים על הסכמות שהושגו בעבר, לרבות בעניין הסמכת השמאים מטעם הצדדים להכריע בעניין שיעור היטב ההשבחה. בפגישה זו, כך לטענת התובעת, הוסכם שעל סכום ההשבחה יתווספו הפרשי הצמדה בלבד. על סמך ההסכמות בישיבה הנ"ל, הגיעו השמאים מטעם הצדדים לשומה מוסכמת של 518,520 ₪.

ט. ביום 6.2.14 התקיימה ישיבת סיכום, בה הוסכם כי יתרת היטל ההשבחה (מעבר לסכום ששולם עד אותו שלב ע"י התובעת), עומדת על 455,025 ₪, וזאת לאחר צירוף הפרשי הצמדה בלבד. נטען כי עוד באותו יום, ולאחר סיום הישיבה, הודיע היועץ המשפטי של הנתבעת שההסכמה טעונה אישור עיריית אום אל פחם. בהמשך אותו יום שלח היועץ המשפטי של הנתבעת מכתב, בו הוא מודיע כי הועדה המקומית לא הסכימה למתן הנחה בעניין הפרשי הריבית. המכתב, כך נטען, התקבל ע"י התובעת בתדהמה מוחלטת.

י. ביום 10.2.14 שלחה הנתבעת דרישה לתשלום היטל השבחה 518,520 ₪ (יתרת היטל השבחה, בצירוף הפרשי הצמדה), וכן ריבית פיגורים בסך 2,254,375 ₪. כל ניסיונות התובעת לבטל את הדרישה בעניין הפרשי הריבית לא צלחה, ולפיכך נאלצה התובעת, לצורך השלמת רישום העסקה, לשלם, תחת מחאה, את הפרשי הריבית בהתאם לדרישה.

יא. לטענת התובעת, דרישת הנתבעת בעניין תשלום הפרשי הריבית, הינה בלתי חוקית, עומדת בסתירה להסכמות שהושגו בין הצדדים, ומהווה התעשרות על חשבון התובעת. במסגרת התביעה שבפניי עתרה התובעת לחיוב הנתבעת בהשבת סך של 1,743,107 ₪, ששולם על ידה ביתר בגין הפרשי ריבית.

טענות הצדדים בבקשה לסילוק התביעה על הסף

4. לטענת הנתבעת, מן הדין לסלק את התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית. לדידה, הדרך לתקיפת חיוב התובעת בהפרשי ריבית, מותווית בסעיף 14(ג) לתוספת השלישית של חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן – התוספת השלישית), וזאת כנוסחו לפני תיקון מס' 84. לטענת הנתבעת, סעיף 14(ג) הנ"ל התווה דרך ערעור ייחודית לתקיפת חיוב בהיטל השבחה ו/או גובהו, לרבות חיוב בריבית, ולא ניתן לעקוף דרך זו באמצעות הגשת תביעה אזרחית להשבה.

5. התובעת סבורה כי דין הבקשה להידחות. התובעת מדגישה, כי היא אינה חולקת על עצם חיובה בהיטל השבחה, או על גובה החיוב (עליו הוסכם), אלא על חיובה בהפרשי ריבית. לדידה, המתווה שנקבע בסעיף 14(ג) לתוספת השלישית אינו חל ביחס לתביעה הנוגעת לחיוב בהפרשי ריבית, להבדיל מתקיפת היטל ההשבחה או שיעורו.

דיון והכרעה

6. סעיף 14(ג) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה (כנוסחו במועדים הרלוונטיים לתביעה, ולפני תיקון מס' 84), קבע כדלקמן:

"על חיוב בהיטל ועל הכרעת שמאי מכריע כאמור בסעיף קטן (ב) ניתן לערער בנקודה משפטית בלבד, או בעילה שלא ניתנה לוועדה המקומית או לבעל המקרקעין או לשמאים מטעמם הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם או להביא ראיות בפני השמאי המכריע; הערעור יוגש לבית משפט השלום שבאזור שיפוטו נמצאים המקרקעין, תוך 45 ימים מהיום שבו הודעה ההחלטה שעליה מערערים".

7. סעיף 14(ג) לתוספת השלישית קבע מנגנון ייחודי לתקיפת חיוב בהיטל השבחה ולתקיפת הכרעת שמאי מכריע.

הלכה היא, כי כאשר קבע המחוקק מתווה ספציפי לתקיפת החלטה של רשות מנהלית, יש ללכת בדרך אשר הותוותה, ולא ניתן לעקוף את המתווה ע"י הגשת תביעה אזרחית "רגילה" (ראו למשל, ע"א 367/85 מדינת ישראל ואח' נ' קיטאי).

8. בבג"ץ 7129/00 עידו יחיא ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים התייחס בית המשפט העליון לסעיף 14 לתוספת השלישית (כנוסחו לפני תיקון מס' 84), באומרו את הדברים הבאים:

"חילוקי^-דעות בנושא של היטל השבחה בין בעלי זכויות במקרקעין לבין ועדה מקומית יכולים שילבשו שני פנים: אחד, חילוקי^-דעות בשאלה אם נתקיימו התנאים לחיוב בהיטל השבחה מעיקרו של דין, ושניים, אם הייתה כלל השבחה במקרקעין עקב תכנית פלוני, ומה גובהה של ההשבחה שנוצרה עקב תכנית. לפתרונם של שני סוגים אלה של חילוקי^-דעות מורה אותנו סעיף14 לתוספת השלישית, וזו לשונו...

הקורא בסעיף 14 לכל אורכו ילמד לדעת כי הוראת סעיף 14(ג) נועדה לקבוע פורום להכרעה הן בנושא חיוב בהיטל השבחה על דרך הכלל והן בנושא גובהו של ההיטל (בהמשך להליכים הקבועים בפיסקאות (א) ו (ב) לסעיף 14). העותרים אינם חולקים, כל הנראה, על גבה ההיטל שחויבו בו – שהרי לו חלקו על גובה ההיטל שומה היה עליהם להידרש להליכים הקבועים בסעיפים 14(א) ו 14(ב) אלא על עצם חיובם בהיטל, ואולם, כאמור, הוראת סעיף 14(ג) לחוק יוחדה גם לנושא עצם החיוב בהיטל, והמחוקק מצא לנכון לקבוע את בית^-משפט השלום – דווקא אותו ולא כל בית^-משפט אחר – כפורום מתאים להכרעה בעצם החיוב בהיטל."

9. הנה כי כן, תקיפת עצם החיוב בהיטל השבחה, לרבות גובהו של החיוב, יוחדה לבית משפט השלום, בתנאים שנקבעו בסעיף 14(ג) לתוספת השלישית. משכך, לא ניתן להגיש תביעת אזרחית "רגילה" (כגון תביעת השבה או בקשה לפסק דין הצהרתי), לצורך תקיפת נושאים אלה. על כן, הליכים אזרחיים שנועדו לתקוף היטלי השבחה שלא על דרך המנגנון שנקבע בסעיף 14(ג), נדחו על הסף. ראו למשל: עת"מ (מחוזי תל-אביב) 2235/06 שרבט נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה,; ה"פ (מחוזי תל-אביב) 1038/01 רפי כהן חברה לבניה פיתוח ועבודות הנדסיות בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה כפר-סבא).

יש לציין כי בתיקון מס' 84 שונה סעיף 14 לתוספת השלישית, בין היתר בכך שהסמכות לתקיפת היטל השבחה ניתנה לועדות ערר, עליהן ניתן לערער בפני בית משפט לעניינים מנהליים.

10. כאמור, במקרה שבפנינו מבקשת התובעת לקבל סעד כספי של השבה, ביחס להפרשי ריבית ששולמו על ידה ביתר.

מתגובת התובעת לבקשה שבפניי עולה, לכאורה, כי היא מכירה בכך שתקיפת עצם החיוב בהיטל ההשבחה, לרבות גובהו, אינה אפשרית באמצעות הגשת תביעה אזרחית רגילה, כגון תביעת ההשבה אותה הגישה דכאן. אלא שהתובעת טוענת, כי תקיפת חיובה בהפרשי ריבית, אינה מהווה תקיפה של עצם החיוב בהיטל ההשבחה, או אפילו תקיפה של גובה החיוב, ומשכך המנגנון שנקבע בסעיף 14(ג) לתוספת השלישית אינו מונע הגשת תביעת השבה בעניין תשלום הפרשי הריבית.

הנתבעת חולקת על כך, וסבורה כי הפרשי הריבית הם חלק בלתי נפרד מהחיוב בהיטל ההשבחה, ומשכך תקיפתם כמוהה כתקיפת היטל ההשבחה, עליה חל משטר סעיף 14(ג). בעניין זה מפנה הנתבעת, בין היתר, לסעיף 16 לתוספת השלישית, וכן לפסק דין שניתן בבית משפט השלום (ת"א (שלום כפר סבא) 33759-04-10 נוב אחזקות אור יהודה (1989) בע"מ נ' החברה לפיתוח פתח תקווה בע"מ).

11. השאלה היא, אפוא, האם תקיפת חיוב בהפרשי ריבית, כשאין הנישום חולק על עצם החיוב בהיטלי השבחה או על גובהו, כמוהה כתקיפת חיוב בהיטל השבחה, עליו חל סעיף 14 לתוספת השלישית. סבורני כי בעניין זה הדין הוא עם התובעת.

12. סעיף 14 לתוספת השלישית נועד לקבוע מנגנון הכרעה ביחס למחלוקות שעשויות להתעורר בין נישום לבין ועדה מקומית לתכנון ובניה בעניין התנאים לקיומו של היטל השבחה, ובעניין גובה ההשבחה. מדובר בסוגיות הנוגעות לאופן שומת ההיטל, אשר המחוקק ביקש לייחדם להכרעה באמצעות המנגנון שנקבע בסעיף 14. המחלוקת בענייננו אינה נוגעת לשומת ההיטל, אלא לדרך גבייתו. התובעת טוענת שהתנהלות הנתבעת בעניין גביית היטל ההשבחה, כמו גם הבטחה שניתנה על ידה בעניין אי חיוב בהפרשי ריבית, פוטרת אותה מתשלום הפרשי ריבית. דומני כי מחלוקת מהסוג העולה במקרה שלנו, חורגת מגדר סוגי המחלוקות לגביהם חל סעיף 14 לתוספת השלישית. אופי ומהות המחלוקת ביחס להפרשי ריבית שונה בתכלית מאופי ומהות המחלוקת הנוגע לעצם קיומו של היטל השבחה או להערכת שיעורו. כאמור, סעיף 14 עוסק במחלוקות לגבי שומת ההיטל, ואילו המחלוקת שבפנינו נוגעת לדרך גביית ההיטל. הרציונל שעמד מאחורי קביעת המגנון של סעיף 14 אינו חל ביחס להכרעה במחלוקת בעניין חיוב בריבית פיגורים. במקרה שלנו לובשת מחלוקת זו אופי מסויים של טענות עובדתיות ומשפטיות (לרבות טענה בעניין הבטחה שלטונית), אשר חורגות מגדר הרציונל שהביא לקביעת המנגנון שבסעיף 14 לתוספת השלישית. בנוסף, אינני סבור כי סוגי העניינים המתעוררים ביחס לחיוב בריבית פיגורים, ואשר נוגעים כאמור לדרך גביית ההיטל להבדיל משומתו, מתאימים להכרעה באמצעות המנגנון שנקבע בסעיף 14 לתוספת השלישית.

13. ודוקו. התובעת אינה חולקת על עצם חיובה בהיטל השבחה, וגם שיעורו של ההיטל אינו שנוי במחלוקת. משמע, שני סוגי המחלוקות בהן דן סעיף 14 לתוספת השלישית, כלל אינו עומדת להכרעה בהליך שבפניי. הסוגיה העומדת להכרעה נוגעת לעצם חיוב בריבית פיגורים, וזאת כאמור סוגיה שסעיף 14 לא ביקש לחול עליה.

14. חיזוק למסקנה הנ"ל מוצאים בסעיפים 15 ו- 16 לתוספת השלישית.

סעיף 15 לתוספת השלישית קובע כדלקמן:

על תשלום ההיטל יחול חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה, תש"ם – 1980 (להלן – חוק ההצמדה) ויראו לענין זה ועדה מקומית כאילו היתה רשות מקומית כמשמעותה בחוק ההצמדה ואת ההיטל כאילו היה כלול בתוספת לחוק האמור

סעיף 15 מתייחס ספציפית למנגנון קביעת ריבית והפרשי הצמדה על היטל השבחה. והנה, סעיף זה בא לאחר סעיף 14, בו כאמור נקבע מנגנון מיוחד להכרעה בעניין עצם חיוב בהיטל השבחה ולעניין גובהו. מיקומו "הגיאוגרפי" של סעיף 15 מלמד שהסוגיה של הפרשי הצמדה וריבית החלים על היטל השבחה הינה מנותקת ונפרדת מעצם החיוב בהיטל ו/או משיעורו, ומכאן שהיא מנותקת מהמנגנון המיוחד שנקבע בסעיף 14 להכרעה במחלוקות לגבי עצם החיוב בהיטל ו/או גובהו.

סעיף 16 לתוספת השלישית, בנוסחו לפני תיקון 84, קבע כדלקמן:

"נדחה ערעור על חיוב בהיטל, כולו או מקצתו, רשאי בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להפחית את תשלומי הפיגורים שבעל המקרקעין חייב בהם לפי הוראות חוק ההצמדה."

הנתבעת סבורה, כי סעיף 16 קובע כי תקיפת החיוב בריבית נעשית במנגנון המיוחד של ערעור כפי שנקבע בסעיף 14, אך סבורני כי הסעיף מלמד אחרת. הסעיף מקנה לבית המשפט שדן בערעור הקבוע בסעיף 14, סמכות להפחית ריבית פיגורים, במקרה של דחיית הערעור בעניין חיוב בהיטל. משמע, ובבחינת מכלל ההן אתה למד על הלאו, במקרים בהם לא הוגש ערעור על עצם החיוב בהיטל או על גובהו, הליך הערעור הקבוע בסעיף 14 לתוספת השלישית אינו מיועד לתקוף את החיוב בריבית. כידוע, חזקה שהמחוקק אינו משחית מילותיו לריק. במסגרת סעיף 16 בחר המחוקק להתייחס מפורשות לסמכותה של ערכאת הערעור להפחית הפרשי פיגורים, וזאת משום שהסמכות להכריע בסוגיית הפרשי הפיגורים חורגת מבחינה רעיונית מהסוגיות לשמן נקבע המנגנון של סעיף 14. לפיכך, במקרים בהם לא חל סעיף 16, כגון המקרה שבפנינו בו התובעת לא ביקשה לערער על חיובה בהיטל השבחה, לא ניתן לתקוף את הפרשי הפיגורים באמצעות המנגנון שנקבע בסעיף 14.

15. אכן, בפסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא (ת"א 33759-04-10 הנ"ל), נקבע כי תקיפת החיוב בהפרשי ריבית צריכה להתבצע בדרך הקבועה בסעיף 14 לתוספת השלישית.

בכל הכבוד, אינני מסכים לתוצאה, מהטעמים שפורטו לעיל.

אציין כי הפסיקה של בית המשפט העליון ובית המשפט המחוזי אשר נזכרה בפסק הדין הנ"ל, לא עסקה בסוגיה של תקיפת החיוב בהפרשי ריבית גרידא, אלא בתקיפת עצם החיוב בהיטל השבחה וגובהו, סוגיות שאיננן עומדות על הפרק בתביעה שבפניי.

16. סוף דבר, אני דוחה את הבקשה לסילוק התביעה על הסף.

הנתבעת תשא בהוצאות התובעת בגין הבקשה, בסך 2,000 ₪.

17. הנתבעת תגיש כתב הגנה בתוך 30 ימים מקבלת החלטה זו.

המזכירות תעביר החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, כ"א ניסן תשע"ה, 10 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.