בפני כב' השופט רון שפירא, סגן נשיא

בפני ערר אשר הוגש על החלטת בית משפט השלום בעכו, כב' השופט יעקב בכר, אשר דחה בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים, והורה על שחרורו לחלופת מעצר בית בבית הוריו ובפיקוחם, בליווי איזוק אלקטרוני ובכפוף להפקדת בטוחה של ערבות צד ג'.

כנגד המשיב הוגש בבית משפט השלום בעכו כתב אישום בתיק ת"פ 5478-10-14, המייחס לו שלושה אישומים ואת העבירות בכל אחד מהאישומים להלן: נהיגה ללא רישיון נהיגה – עבירה לפי סעיף 10א לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); נהיגה בזמן פסילה – עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה; נהיגה ברכב ללא ביטוח – עבירה לפי סעיף 2א לפקודת רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל-1970; קשירת קשר לעשות פשע – עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות בצוותא – עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין + סעיף 29(א) לחוק העונשין; גניבה בצוותא – עבירה לפי סעיף 384 לחוק העונשין + סעיף 29 (א) לחוק העונשין.

על פי הנטען בכתב האישום, המשיב לא חידש את תוקף רישיון הנהיגה שלו משנת 2005. כמו כן, נפסל מלקבל או להחזיק רישיון בשני מועדים שונים בשנת 2008 וטרם הופקד האישור.

המשיב ואשתו לינה עליאן (להלן: לינה) תכננו יחדיו לקבל במרמה טלפונים ניידים מהעוברים בדרך. הנאשם נהג ברכב בעוד לינה הייתה מבקשת מאדם שעבר בקרבת מקום לבצע שיחת טלפון. משנעתר לבקשתה ומסר לה את מכשיר הטלפון הנייד שברשותו, נמלטו עמו הנאשם ולינה ברכב. כך פעלו השניים בשלושה מקרים שונים.

בית משפט קמא קבע כי קיימות ראיות לכאורה וכן סבר כי קיימת עילת מעצר של מסוכנות. עם זאת, לאחר שבחן את חלופת המעצר ואת הוריו של המשיב, התרשם כי ניתן להסתפק בחלופת המעצר וניתנה החלטה בהתאם.

בטרם אתייחס להחלטה, יצוין כי עיינתי בפרוטוקולים של חקירת המפקחים המוצעים. בישיבת יום 6.10.14 נחקרה אמו של המשיב, ובתשובה לאחת השאלות השיבה "כן אני אבקר אותו אבל לא אצלי בבית. אני לא יכולה יותר איתו, נכוויתי", ובהמשך אמרה כי "כל פעם שיעשה מעשה רע אני אתקשר למשטרה". אמירות אלו היו טעונות הבהרה, מאחר ולכאורה ובתשובה לשאלות השיבה האם כי היא לא מוכנה שהמשיב יהיה אצלה שוב בבית, וזאת לאחר שנכוותה מהתנהגותו (יוער לעניין זה כי המשיב כבר היה בעבר במעצר בית בפיקוח הוריו, ריצה בהמשך מאסר, וחזר כעת לבצע עבירות, כך לכאורה, ומכאן כעסהּ של אמו). בכל מקרה, לא ברור האם האם מוכנה לפקח על המשיב, ובנסיבות אלו וכל עוד לא הובהר הנושא, לא ניתן היה לתת החלטה שעניינה חלופת מעצר בית בבית ההורים.

מעבר לאמור, סבור אני כי נפלה שגגה תחת ידו של בית משפט קמא, כאשר הורה על שחרורו של המשיב ממעצר כבר בשלב זה, וזאת קודם לקבלת תסקיר בעניינו, במיוחד על רקע דברי האם אשר מעצם אי-הבהירות מחייבים בחינה משמעותית יותר של נכונות ויכולת התא המשפחתי לשמש כמפקחים, וכן בשים לב לעברו ולטיב העבירות שעבר.

לא ניתן במקרה זה להתעלם מהעבירות המיוחסות למשיב ואשר יש בעניינן ראיות לכאורה. המשיב עומד לדין, כמפורט לעיל, בשלושה אישומים הכוללים, בנוסף לעבירות הרכוש החמורות לכשעצמן, עבירה של נהיגה בזמן פסילה ועבירות תעבורה נוספות. אמנם ככלל, עבירות תעבורה אינן מקימות עילת מעצר במובן זה שאין עוצרים נאשם המואשם בעבירות תעבורה, עד תום ההליכים, אלא במקרים חריגים שעניינם עבר תעבורתי מכביד. אלא שבמקרה זה ביצע הנאשם, כך לכאורה, שלוש עבירות של נהיגה בזמן פסילה. נהיגה בסמן פסילה משמע עבירה המובצעת ע"י מי שאינו כשיר לנהוג ברכב מנועי. יש לראות את מבצע העבירה כמי שמסכן שאת שלום הציבור וביטחונו. בנוסף, מדובר בעבירות המצביעות על העדר מורא מהחוק ואי-קיום צווים שיפוטיים. מעילה חוזרת באמון בית המשפט, גם אם מדובר בעבירות תעבורה, מצדיקה להורות על מעצר עד לתום ההליכים [בש"פ 3521/13 תורג'מן נ' מדינת ישראל (22.5.13)].

התנאי המקדמי לשחרור נאשם לחלופת מעצר הוא האמון שניתן לתת בו. "בבסיסו, שחרור בערובה הוא מעין חוזה אמון בין המשוחרר לבין בית המשפט. המשוחרר מתחייב לכך שיעמוד בתנאים ובית המשפט, בהנחה שהוא נותן בו אמון- מורה על שחרורו. כל האמצעים הנוספים, יהיו אלו מפקחים בשר ודם או איזוק אלקטרוני, אינם אלא חישוקים שנועדו להבטיח את קיומו של החוזה, אולם אינם יכולים להוות את בסיסו" [בש"פ 9854/06 עאטיאס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.12.06), פסקה 16; ראו גם: [בש"פ 352/11 ארז איאסי ברי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.1.11), פסקה 13]].

כאשר קיימות ראיות לכאורה לביצוע של שלוש עבירות נהיגה בפסילה, הרי שגם קיים קושי לתת אמון בנאשם שיקיים את תנאי השחרור שייקבעו על ידי בית המשפט וכאמור, בנסיבות אלו, וגם אם נראה כי לכאורה קיימים מפקחים ראויים, לא ניתן לאשר את חלופת מעצר קודם שנבחנה בצורה יסודית על רקע כל האמור לעיל.

בנסיבות העניין, לא אחסום כליל את הדרך בפני המשיב לשכנע את בית המשפט כי ניתן לאשר את שחרורו לחלופת מעצר. אלא שעל רקע אי-הבהירות, כפי שפורטה לעיל, ועל רקע הקושי לתת בו אמון, נראה כי קודם למתן החלטה סופית ראוי להעמיק את בחינת עניינו של המשיב בדרך של קבלת תסקיר מבחן בעניינו, כאשר התסקיר יתייחס, בין היתר, גם להתאמת חלופת המעצר לנתוניו האישיים של המשיב.

אשר על כן, אני מורה כדלקמן:

החלטתו של בית משפט קמא, להורות על שחרורו של המשיב לחלופה המוצעת, מבוטלת לעת הזו.

אני מורה כי שירות המבחן יגיש תסקיר בעניינו של המשיב. התסקיר יבחן הן את רמת מסוכנותו של המשיב והיכולת לתת בו אמון. בנוסף יבחן שירות המבן בצורה מעמיקה את עמדת המפקחים שהוצעו ויחווה דעה בכל הנוגע לאפשרות להסתפק בחלופת מעצר, הכל על רקע האמור לעיל. יודגש כי פתוחה הדרך בפני המשיב להציע גם חלופות מעצר נוספות, אשר ניתן יהיה לבחון אותן על ידי שירות המבחן, וככל שיוצעו חלופות נוספות יועברו פרטיהן לשירות המבחן לשם בחינתן.

תסקיר שירות המבחן יוגש לבית משפט קמא עד לא יאוחר מיום 30.11.14, ומוקדם ככל שניתן. התיק יובא בפני בית משפט קמא לצורך בחינת התסקיר ומתן החלטה משלימה לעניין הליך המעצר.

בשלב זה, ועד להשלמת הדיון בבית משפט קמא, יוארך מעצרו של המשיב עד להחלטה אחרת.

המזכירות תעביר את החלטתי לבית משפט קמא כדי שיקבע מועד לדיון בשים לב למועד בו צפויה הגשת תסקיר שירות המבחן וכן תשלח עותק מהחלטה זו לשירות המבחן. הסניגור יסיע בהעברת ההחלטה לשירות המבחן במקביל.

ניתנה היום, ט' חשוון תשע"ה, 02 נובמבר 2014, במעמד הצדדים ובאי כוחם.