התובעת פנתה לבית הדין בתביעה להכיר במות בעלה המנוח כתאונת עבודה במשמעותה על פי סעיפים 79 ו-131 לחוק הביטוח הלאומי[נוסח משולב], תשנ"ה-1995, לאחר שתביעתה לתשלום גמלה לתלויים בנפגע בעבודה נדחתה על ידי המל"ל.

האם נפטר המנוח כתוצאה מאוטם שריר הלב, על רקע ויכוח סוער שניהל עם מנהלו יומיים קודם לכן? זוהי השאלה המונחת לפתחנו.

העובדות הצריכות לעניין:

1. ביום 28.5.2013 הגישה התובעת תביעה לתשלום גמלה לתלויים בנפגע עבודה, בגין פטירת בעלה. המנוח, יליד שנת 1954, ניהל במשך 25 שנה מפעל יהלומים בשם "רואיז" במוסקבה (להלן: המפעל), מטעם חברה ישראלית בשם אל.אל.די בע"מ (להלן: החברה הישראלית). ביום 12.3.2013 התמוטט ונפטר בשדה התעופה במוסקבה, עת היו בני הזוג בדרכם לטיסה ארצה.
2. ביום 31.10.2013 דחתה פקידת התביעות את התביעה לגמלת תלויים, מהטעם שהמנוח נפטר כתוצאה ממחלה טבעית והשפעת העבודה על מותו, אם בכלל, הייתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. על כך הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים:

1. לטענת התובעת (בתצהירה), שהתה במועדים הרלוונטיים במוסקבה לצד בעלה המנוח, אשר עבד בניהול המפעל. מספר ימים לפני פטירתו הגיע למפעל אדם בשם דוד אלישייב (להלן: אלישייב), קרוב משפחה של משפחת לבייב, בעלי החברה הישראלית, והחל מעביר ביקורת על "אגף הניקוד" אותו ניהל המנוח באותה עת. לדבריה, המנוח, שהיה אדם גאוותן, נפגע באופן אישי מהעברת הביקורת של אלישייב.
2. ביום 11.3.13 ישבה התובעת במשרדו של המנוח במוסקבה והמתינה לו שישוב מפגישה שהתקיימה במשרדו של מר זבולון לבייב (להלן: זבולון), מנכ"ל החברה הישראלית. כאשר נכנס המנוח למשרד היה עצבני, חיוור ונראה שבכה. לדבריה, המנוח אמר לה: "אינזה אנחנו הולכים" והוסיף שהיה לו ויכוח קשה עם זבולון, בעניין ביקורת שהעביר עליו קרוב משפחה של האחרון, בשם דוד אלישייב (להלן: אלישייב). עוד אמר המנוח: "החלטתי שאני עוזב את החברה, בלי לחכות לחופשת פסח." התובעת טענה שהמנוח היה שבור, נסער ופגוע כפי שמעולם לא ראתה אותו. בני הזוג עתידים היו לטוס בחזרה ארצה באותו היום. לטענתה ניסתה לשכנע את בעלה לדחות את מועד הטיסה ארצה עד אשר יחוש טוב יותר, אך הלה סירב ואמר שאחרי השיחה הקשה הוא אינו מוכן להישאר עוד ברוסיה וחייב לעזוב מיד.

בהמשך היום נסעו בני הזוג לשדה התעופה (בעדותה תיקנה התובעת אמירה זו והצהירה כי התכוונה ליום שלמחרת). כאשר הגיעו לשדה התעופה התמוטט המנוח ונפטר.

לטענת התובעת, הויכוח עם זבולון ביום 11.3.13 היווה אירוע חריג כמשמעותו בפסיקה, אשר קיים קשר סיבתי בינו לבין התמוטטות המנוח ופטירתו כתוצאה מאוטם שריר הלב.

1. לטענת המל"ל, יש לדחות את התביעה מכיוון שלא הוכח כי למנוח אירע אירוע חריג בעבודה, אשר יכול היה להיות לו קשר סיבתי לפטירתו. כך, התובעת לא ציינה שום אירוע חריג בטופס התביעה, והזכירה לראשונה את הויכוח של המנוח עם זבולון רק בחקירתה בפני חוקר המל"ל. התובעת הגישה תצהירים של שתי עדות, מתוכן התייצבה לחקירה רק אחת, ואת עדותה תרגמה חברה של התובעת, במקום מתורגמנית אובייקטיבית המוכרת על ידי הנהלת בתי המשפט, כפי שנהוג (המל"ל התנגד לשמיעת העדות באופן זה בעת הדיון). התובעת לא נכחה במקום בו אירע לכאורה הוויכוח הקשה בין המנוח לזבולון, ולא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה.
2. זאת ועוד, בחקירתה על ידי חוקר המל"ל אמרה התובעת כי המנוח החליט לעזוב את העבודה על מנת לתמוך בבנם ומכיוון שהתעייף מהעבודה. עוד אמרה בחקירתה כי המנוח נפגש עם זבולון באחד הערבים והודיע לו על רצונו לעזוב את העבודה, וכי השיחה בין השניים התנהלה בנועם.
3. עוד יש לתת את הדעת לכך שהתובעת לא זימנה לעדות את זבולון, אשר נחקר על ידי חוקר המל"ל וחקירתו הובאה כראיה, ויש לראות זאת כהימנעות מהבאת ראיה שיש לזקוף לחובתה. אותו זבולון העיד בחקירתו כי לא היה דבר מה חריג בנסיעתו האחרונה של המנוח למוסקבה.
4. המל"ל ציין כי מלכתחילה לא היה המנוח בקו הבריאות, וכי פטירתו נגרמה כתוצאה ממחלותיו הרבות ולא בהשפעת הוויכוח, אם בכלל היה כזה. לא נתייחס לטענה מאחר שכנהוג בתיקי פגיעה בעבודה, ראשית קובעים אנו האם אירע אירוע חריג אם לאו, ורק לאחר מכן פונים לשאלת הקשר הסיבתי, תוך שנעזרים בחוות דעת של מומחה רפואי מטעם בית הדין. לפיכך אין מקום לטענות בדבר מצב בריאותי של המבוטח בטרם התבררה לאשורה השאלה העובדתית.

עדויות

1. שמענו את התובעת ואת הגב' ילנה קליניצ'בה (בפרוטוקול נכתב "אירנה" ככל הנראה בטעות) מטעמה של התובעת.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינו בחומר שנפרש לפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.
2. חוק הביטוח הלאומי קובע בסעיף 131 כדלקמן:

"מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה למותו, ישלם המוסד לתלויים בנפטר קצבה חודשית או מענק לפי סימן זה."

1. "פגיעה בעבודה" מוגדרת בסעיף 79 לחוק כדלקמן:

"פגיעה בעבודה" – תאונת עבודה או מחלת מקצוע;

"תאונת עבודה" – תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו;

1. בתביעת תלויים על פי סעיף 131 לחוק יש להוכיח שלושה יסודות מצטברים (עב"ל 196/07 רינה שטרסבורג נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 21.1.2008, פורסם במאגרים האלקטרוניים. להלן: פס"ד שטרסבורג):
   1. היארעה של "פגיעה בעבודה."
   2. תוצאת מותו של המבוטח.
   3. קיומו של קשר סיבתי בין הפגיעה בעבודה לבין מותו של המבוטח.
2. הלכה פסוקה היא שבכדי שיכיר בית הדין באוטם שריר הלב כתאונת עבודה, יש להוכיח קיומו של אירוע חריג בעבודתו של התובע. אירוע חריג יכול שיהא מעמסה נפשית או גופנית יוצאת דופן (דב"ע מו/139-0 דן יצחק נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יח 315).
3. במקרה דנא, מאחר שהמבוטח נפטר ולא ניתן היה לברר לאשורה את הסיבה לנפילתו, היה על התובעת לבסס תביעתה על עדויות ומסמכים. ואמנם, התובעת הגישה לתמיכה בגרסתה שני תצהירים, של שתי עובדות המפעל, ילנה קליניצ'בה ולובוב בורובינה. לבסוף שמענו רק את עדותה של ילנה, על כן תצהירה של לובוב לא ישמש אותנו לצורך פסק דין זה.
4. נקדים ונתייחס לשאלת אמינות התרגום, נוכח העובדה שהמתורגמנית שפעלה בדיון הצהירה כי היא חברה של התובעת. לא ניכנס לעובי הקורה של השאלה מי מורשה לתרגם עדות ומי לא, ולהשלכות התשובה לכך על זכות הגישה לערכאות. בענייננו, המל"ל רק ציין ש"המתורגמנית אינה אובייקטיבית" והזכיר את התנגדותו לשמיעת העדות באופן זה (אשר המשיכה בהתנגדות לפיצול הדיון), אך לא ביסס טענתו בהקשר של העדות עצמה ומדוע לא נסמוך ידינו עליה. איננו יוצאים מנקודת הנחה שהמתורגמנית בקיאה בדיני העבודה ככלל ובתיק זה בפרט, עד כדי כך שתדע לבדות מליבה את כל תשובותיה של העדה כך שתתמוכנה בגרסת התובעת.
5. התובעת לא זימנה לחקירה עדים מרכזיים שהיו יכולים לשפוך אור על השאלה המרכזית, הם זבולון לבייב ודוד אלישייב, אך בחרה שלא לעשות כן. בעל דין הנמנע מלהביא ראיה הנמצאת בחזקתו ניתן להסיק מכך כי לו הובאה הראיה, היה בה כדי לפעול כנגדו (ע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי פ"ד לה(1), 736; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח' פ"ד מה(4), 651; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ פ"ד מד(4), 595). מהימנעות התובעת לזמן לעדות לפחות את אחד מהשניים, מסיקים אנו כי לו הייתה עושה כן, היה בכך כדי לסדוק את גרסתה.
6. יצוין כי מר זבולון לבייב נתן הודעה לחוקר המל"ל. על מנת שניתן יהיה להגיש מסמך כראיה לאמיתות תוכנו, יש להגישו על ידי עורכו או על ידי מי שקיבלו לידיו. דא עקא, המל"ל לא זימן את מר לבייב לדיון לצורך חקירה על הודעתו. אי לכך, איננו נדרשים לאמור בה.
7. עם זאת, גם מהתובעת נגבתה הודעה לחוקר, ונתגלו בה סתירות משמעותיות ביחס לעדותה בפנינו. כך הצהירה התובעת, במענה לשאלת החוקר מה קרה למנוח (ההדגשות אינן במקור – א' ג' כ' ): "הוא החליט לעזוב את העבודה, הוא רצה לעזור לבן שלי שעבר סרטן במשך שנתיים, הוא רצה להרים אותו. בדרי התעייף מהעבודה ורצה לעזוב." לעומת זאת, בפנינו העידה התובעת כך: "כולם מתעייפים מהעבודה אבל הוא לא רצה להתפטר, הוא אהב את המפעל הוא הקים את המפעל. נכון הוא אמר לי שהוא מתפטר ואמר לי אינזה אל תדאגי, אני אסתדר, היה לנו בן שגם הוא יהלומן ושהוא יקים אתו עסק. זה שהיא הבינה לא נכון אותי או שכתבה לא נכון" (ש' 26-28 עמ' 11 לפרוטוקול) במשפטה האחרון התכוונה התובעת ככל הנראה לחוקרת שגבתה את הודעתה.
8. התובעת בהודעתה לחוקר אמרה כך: "בנסיעה הזו במוסקבה בדרי נפגש עם זבולון לבייב באחד הערבים, יומיים לפני החזרה לארץ ואמר לו שהוא רצה לעזוב." ובחקירתה בפנינו סתרה את עצמה והעידה "לא הייתה שום ארוחת ערב" (ש' 28 עמ' 12 לפרוטוקול) ואף חזרה על כך פעמיים (ש' 1 עמ' 13 לפרוטוקול).
9. וכך ענתה התובעת לשאלת החוקר "מה גרם להתמוטטותו של בדרי?": "אין לי מושג. אני לא יודעת מה קרה. לא הסכמתי שינתחו אותו. עד אותו רגע הוא הרגיש טוב, כל הימים שקדמו הוא היה בסדר. אבל העבודה לא הייתה קלה. הוא היה עצבני."
10. בפנינו העידה התובעת אחרת: "בעלי היה לא עצמו, זו הבעיה שהבנתי משהו לא טוב הולך פה: הפנים, המבטים, הבנתי שלא יקרה משהו טוב, בקשתי ממנו שנדחה טיסה בוא נירגע. הוא אמר לי אינזה, אני מתפטר, אני לא רוצה להישאר, אנחנו חוזרים הביתה. ואני התפטרתי, הוא אמר. את האמת לפני יום הוא כבר הכין אותי, התייעץ אתי. הכוונה לפני הנסיעה, יומיים." (ש' 26-29 עמ' 10 לפרוטוקול) וגם: "ב-11 (היום בו אירע לכאורה הוויכוח בין המנוח לבין זבולון – א' ג' כ'), כשחזרנו הביתה בנאדם היה כמו משוגע. הוא אמר לי. שהוא יתפטר. הרי הוא בא מזבולון. הוא יצא מהחדר שלו, נסענו הביתה ואז הוא סיפר לי. אף פעם לא ראיתי אותו ככה במצב הזה." (ש' 6-8 עמ' 11 לפרוטוקול) ועוד: "הוא הגיע לעבודה (יום למחרת הויכוח – א' ג' כ'), עשה את כל הסידורים מה שצריך, הוא חזר, לא היה לו מצב רוח. הפנים הצבע של הפנים היה מעורבב, הוא מאוד חלק בד"כ. בקשתי ממנו לדחות את הטיסה, הוא לא רצה לדחות, הוא רצה לעזוב ממש רצה לעזוב, כאילו פתאום החליט לא להסתכל אחורה. ראיתי שהיה איזה סערת רגשות, והרגשתי את זה, כל אחד מכיר את הבעל שלו..." (ש' 18-21 עמ' 12 לפרוטוקול)
11. את המפגש בין המנוח לאלישייב, כמובן מנקודת מבטה של התובעת, תיארה בהודעתה לחוקר כך: "כשהגענו למוסקבה הודיעו לבדרי שמחכה לו אלישייב. זה בנאדם שהיה שותף של לבייב שהיה מאוד עשיר ואחרי שנה הם לא היו שותפים, הוא הגיע כי מבחינתו העבודה הולכת לא כמו שצריך ולכן הוא רצה להיפגש איתו בדרי נורא כעס והתעצבן. אני יודעת שהייתה שם בעיה ואלישייב הגיע והעביר ביקורת על אגף הניקוד, ובדרי היה גאוותן ודאג לכל פועל והוא לא אהב את הדרך שבה התנהג אלישייב. יום אחרי הוא טס ואנחנו נשארנו ברוסיה. בדרי קיבל את הסיפור הזה קשה..."
12. אלא שהתובעת עצמה, בהודעתה לחוקר, לא קשרה בין המפגש עם אלישייב להחלטת המנוח להתפטר, אלא ציינה בראשית דבריה כי החלטה זו נבעה משתי סיבות אחרות: רצונו של המנוח לסייע לבנו, ועייפותו מהעבודה.
13. בהמשך לסיפור המפגש עם אלישייב וכעסו של המנוח עליו, המשיכה התובעת בהודעתה לחוקר: "היינו שם בערך עוד יומיים שבהם הוא עבד כרגיל ואז הייתה השיחה עם זבולון. השיחה זרמה מאוד יפה והתנהלה בנועם אבל הוא לא הראה לו שכואב לו, הוא הסביר שזה הזמן שלו לעזוב, אבל מבפנים הוא אכל את עצמו... הוא החליט שהוא יעבוד עד פסח ואז יעזוב. הוא היה מאוד עצבני ובמתח, ועשה הרבה שיחות טלפון כדי למצוא לו מחליף. לפני הטיסה הוא אמר לי שהוא שתה וואבן כדי להירגע. לא הייתה לי שום הרגשה אחרת. הוא הרגיש טוב לפני. הוא היה רגיל לגמרי בדרך לטיסה." אם כן, את הסיפור שסיפרה התובעת על המפגש עם אלישייב יש לקרוא כהסבר מדוע באותה ארוחת ערב של המנוח וזבולון (את קיומה הכחישה בחקירתה בפנינו) היה המנוח עצבני לכאורה. הא ותו לא.
14. הסתירות בין הודעתה של התובעת לחוקר המל"ל ובין עדותה בפנינו הן משמעותיות ומקשות עלינו לקבל את גרסתה, מה גם שזו לא נתמכה בכל ראיה חיצונית.
15. עדותה של הגב' קילינצ'יבה לא תמכה בגרסת התובעת מכיוון שכל שיכלה להעיד הוא כי שמעה את המנוח מתווכח עם מאן דהוא בעברית ביום 11.3.13, והתרשמה לאחר מכן כי היה עצבני, ואין די בכך.
16. בשולי הדברים נתייחס לכך שהתובעת לא ציינה את האירוע הנטען בטופס התביעה, אלא הזכירה אותו לראשונה רק בחקירתה במל"ל. לא מצאנו כי יש בכך כדי להטות את המאזניים לכאן או לכאן. ניתן לתאר מצב בו אדם מן היישוב מקשר רק בדיעבד ולאחר זמן מה, בין ויכוח סוער שנטל בו חלק לבין תופעה פיזיולוגית שאירעה לו. זאת במובחן, לדוגמא, מהקישור בין נפילה לבין כאבים באיבר שנפגע, קישור שניתן לצפות שהנפגע יעשה באופן כמעט מיידי.

סוף דבר

1. התביעה נדחית.
2. מאחר שמדובר בתביעה שעניינה ביטחון סוציאלי, אין אנו נותנים צו להוצאות.

ניתן היום, ד' טבת תשע"ז, (02 ינואר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.