לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין ובקשה לביטול פסק דין שניתן כנגד המבקשת בהעדר הגנה. לאחר שעיינתי בבקשות, בתגובות ובתשובות להן, החלטתי לדחות הבקשות.

המשיבה הגישה כנגד המבקשת תביעה כספית בסך של 11,400 ₪ בגין הלוואה שקיבלה המבקשת מהמשיבה עבור חלקה בהוצאות שיפוץ הבית המשותף ולא הושבה במלואה.

פסק הדין בהעדר הגנה ניתן בחודש מאי 2015. רק בחודש מאי 2016, כשנה לאחר מתן פסק הדין, הגישה המבקשת בקשה לביטולו. יוער כי בתחילה לא צורפה לבקשה גם בקשה להארכת המועד וזו צורפה מאוחר יותר. המבקשת טענה בבקשותיה כי לא קיבלה את כתב התביעה מאחר ולא התגוררה באותה העת באותה הכתובת, כי לא קיבלה את פסק הדין וכי נודע לה עליו רק מבדיקה אקראית בלשכת ההוצל"פ. לטענתה, לאחר שנודע לה פנתה ללשכת הסיוע המשפטי לצורך קבלת ייצוג. עוד טוענת המבקשת כי עומדות לה טענות הגנה טובות כנגד התביעה.

דין הבקשות להידחות.

לאחר שהוגשו הבקשות והתגובות, קבעה כב' הרשמת (כתוארה אז) אונגר ביטון, בהחלטתה מיום 15.11.16 , כי ניתנת למבקשת זכות תשובה תוך 7 ימים וכי באם לא תוגש התשובה, תדחה הבקשה להארכת המועד והבקשה לביטול פסק הדין וזאת מכל הטעמים שצוינו בתגובת המשיבה.

המבקשת הגישה בקשה למתן ארכה להגשת התשובה. ביום 21.11.16 נעתר בית המשפט לבקשה ונתן למבקשת ארכה בת 14 יום להגשת התשובה. על אף הארכה שניתנה, לא הגישה המבקשת את תשובתה.

משלא עשתה כן, הרי שלמעשה נדחתה בקשתה להארכת המועד ולביטול פסק הדין, וזאת בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 15.11.16.

אלא, שהמבקשת הגדילה לעשות והגישה את תשובתה רק ביום 19.1.17, באיחור של כחודש וחצי. המבקשת צירפה בקשה להארכת מועד וטענה כי התשובה לא הוגשה במועד בשל בעיות רפואיות.

ראשית, היה על המבקשת להגיש בקשה להארכת המועד בטרם חלף המועד להגשת התשובה. שנית, אין באישורים הרפואיים שצורפו (מתחילת חודש נובמבר 2016) כדי להסביר את האיחור בהגשת התשובה.

לצד זכות הגישה לערכאות זכאי הצד שכנגד להסתמך על סופיות הדיון, וודאי לאור החלטת בית המשפט מיום 15.11.16.

מעבר לכך, גם בחינת הבקשות לגופן מובילות למסקנה כי אין להיעתר להן.

ראשית, הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה כשנה לאחר מתן פסק הדין. המבקשת, אשר טוענת כי לא קיבלה את פסק הדין, אינה מציינת המועד בו נודע לה על קיומו של פסק הדין. המבקשת אף אינה מציינת המועד בו פנתה לקבלת סיוע משפטי. טענות המבקשת לעניין זה נותרו עמומות אף לאחר שהוגשה תשובתה.

חשוב מכך, איני סבורה כי למבקשת טענות הגנה כנגד התביעה. המבקשת מודה כי קיבלה ההלוואה מהמשיבה וכי במועד נטילת ההלוואה טרם נפרדה מבעלה. המבקשת אף מאשרת כי נתנה הוראת קבע מחשבונה לצורך תשלום החזר ההלוואה. לטענתה, עשתה כן מאחר ולבעלה לא היה חשבון בנק וכי בעלה הבטיח לה כי שישלם. טוענת המבקשת כי ההלוואה נלקחה בשנת 2012 וכי היא נפרדה מבעלה בשנת 2013. מאחר ואין לה זכויות בדירה, שכן מדובר בדירה שהועברה לבעלה בירושה, הרי שאין היא חבה בהלוואה.

מאחר ואין חולק כי ההלוואה ניטלה גם על ידי המבקשת וכי היא זו שמסרה אמצעי תשלום והתחייבה מול המשיבה להשיב את כספי ההלוואה, הרי שטענות המבקשת אין בהן כדי לשמש טענות הגנה כנגד התביעה ומקומן, לכאורה, במישור היחסים בינה לבין בן זוגה לשעבר.

נוכח האמור לעיל, הבקשה להארכת המועד והבקשה לביטול פסק הדין – נדחות.

פסק הדין יוותר על כנו.

לפנים משורת הדין, אני מחייבת את המבקשת בהוצאות המשיבה בסך של 1,200 ₪ בלבד.

המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ט"ז שבט תשע"ז, 12 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.