עניינה של תביעה זו הינו בעתירת התובע, יליד 2.5.67 , לתשלום פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מפגיעה באתר בניה ביום 10/12/12 וכן בתביעת המל"ל בגין תגמולי המל"ל ששולמו לתובע בגין התאונה.

1. רקע כללי ותמצית טענות הצדדים:
2. הנתבעים 1-4 הינם בעלי הזכויות והמחזיקים במקרקעין המצויים ברחוב הרב ריינס 6 בפתח-תקווה (להלן: הנתבעים 1-4 בהתאמה).
3. ביום 22/8/12 התקשרו הנתבעים עם הנתבע 5 (להלן: הקבלן) בחוזה קבלנות להזמנת עבודות בניה של ארבעה בתים פרטיים במקרקעין.

במסגרת סעיף 8.1 להסכם הקבלנות נקבע כי: "הקבלן יהיה אחראי בלעדית לכל נזק או אובדן שייגרם תוך כדי או עקב ביצוע או אי ביצוע התחייבויותיו מכל סיבה שהיא, לגופו או לרכושו של אדם ו/או גוף כלשהו, לרבות המזמינים או עובדיו והקבלן מתחייב לנקוט בכל האמצעים הדרושים לו למניעת נזק או אובדן כאמור".

במסגרת סעיף 8.2 להסכם הקבלנות נקבע כי: "הקבלן מתחייב למלא ולשמור על הוראות הבטיחות מכל סוג שהוא החלים על עבודתו לפי הסכם זה, וכן על הוראות כל חוק, דין ונוהג החלים על העבודה".

במסגרת סעיף 9.1 להסכם הקבלנות נקבע כי: "הקבלן מצהיר כי בביצוע התחייבויותיו עפ"י הסכם זה הוא פועל כקבלן עצמאי וכי עליו בלבד תחול האחריות המלאה הבלעדית והמוחלטת בכל מקרה של פגיעה, פציעה, נכות, מוות, נזק או הפסד שיקרו או יגרמו לקבלן עצמו ו/או עובדיו תוך כדי או עקב ביצוע או אי ביצוע התחייבויות הקבלן עפ"י הסכם זה".

1. ביום 21/9/12, כחודש לאחר התקשרותם של הנתבעים עם הקבלן, התקשרו האחרונים עם התובע, הנדסאי בניין בהכשרתו, בחוזה שהוכתר כ-"חוזה פיקוח וייעוץ" במסגרתו הוסכם בין היתר בסעיף 2.1, כי התובע "יבצע עבודות פיקוח מקצועי בכל שלבי הבנייה" החל מיום 1/10/12 ועד לסיום הבנייה (להלן: הסכם הפיקוח).

כן, הוסכם בין הצדדים בחוזה הפיקוח כי התובע יבקר מדי יום באתר "לפחות שעה אחת", ויוודא כי "כל העבודות מבוצעות על פי התוכניות שנמצאות באתר הבנייה" ובמידה ויהיו "ליקויים, חריגות ו/או שינויים שאינם לפי התוכנית, כי אז יורה לקבלן המבצע להפסיק מיידית את העבודה עד לתיקון הליקויים".

1. אין מחלוקת כי ביום 10/12/12, כחודשיים וחצי לאחר ההתקשרות בין הנתבעים לתובע, נפגע התובע באתר הבניה. התובע פונה בסמוך לאחר פגיעתו לבית החולים באמצעות אמבולנס ואובחן, בין היתר, כסובל משבר רדיוס רחיקני משמאל אשר הצריך ניתוח לשחזורו וקיבועו.
2. לטענת התובע פגיעתו ארעה בעת שגשר ארעי אשר הותקן לצרכי מעבר ושימוש העובדים על רקע פערי הגובה (3 מטרים) שנוצרו בעקבות חפירת בור לצורך בניית מרתף, ניתק ממקומו בעת שהתובע חצה אותו ונפל על צידו השמאלי כשהגשר עליו.
3. הפגיעה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי, ובסופו של יום נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 18.77% החל מיום 1/5/14 (בהמשך לנכויות זמניות בשיעורים שונים שנקבעו לו עד למועד האמור).
4. התביעה דנן הוגשה ביום 30/10/14 בבית משפט השלום בתל-אביב וכללה במקורה רק את הנתבעים 1-4. במסגרת כתב התביעה המקורי טען התובע, בין היתר, כי התאונה שאירעה לו נגרמה בשל רשלנותם של הנתבעים ו/או תוך כדי הפרת חובות חקוקות, ובין היתר בשל כך שהנתבעים ו/או הממונים מטעמם ו/או בעלי החוזה עימם והאחראים מטעמם, לא נקטו בכל האמצעים המתאימים על מנת להבטיח את מניעת התאונה ובכלל זה לא מנעו את האפשרות של התמוטטות הגשר ולא דאגו לתקינותו.

התובע צירף לכתב תביעתו חוות דעת רפואית מיום 17/8/14 שנערכה על ידי ד"ר א' אופנהיים. מומחה התובע העריך את נכותו הצמיתה של התובע בידו השמאלית בשיעור של 22.8% (משוקלל) על בסיס הנכויות הבאות: 10% בשל הגבלת תנועה בשורש כף היד השמאלית לפי תקנה 41 (10) ב' חלקי לתקנות המל"ל; 5% בגין מגבלה תפקודית של אצבעות כף יד שמאל לפי תקנה 35(1) ב' חלקי לתקנות המל"ל; 5% בגין פגיעה אולינרית בגובה שורש כף יד שמאל לפי תקנה 31(4) א'II לתקנות המל"ל ו-5% נוספים בגין צלקת מכערת בכף יד שמאל לפי תקנה 75 (1) בדרגת ביניים א-ב לתקנות המל"ל.   

1. בפתח כתב הגנתם, העלו הנתבעים מספר טענות מקדמיות, ובמסגרתם טענו להעדר סמכות מקומית, וכן לסילוקה של התביעה על הסף מחמת העדר עילה ו/או העדר יריבות, על רקע טענתם כי כל עבודות הבניה נעשו על ידי הקבלן כקבלן עצמאי אשר היה אחראי על הבטיחות בכל הקשור לבניה, ובתוך כך הועלתה תהיה מדוע התביעה לא הוגשה ישירות כנגד הקבלן. כן, טענו הנתבעים להחלתו של הפטור המעוגן בסעיף 15 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לפיו המעסיק קבלן עצמאי לא יישא באחריות לעוולה שצמחה ממעשיו של הקבלן, כאשר לטענתם לא מתקיים אי אלו מהחריגים שנקבעו באותו סעיף.

לגופו של עניין, הכחישו הנתבעים את נסיבות התאונה שתוארו על ידי התובע ובתוך כך טענו כי התובע חצה את הגשר בשעה ששוחח בטלפון הנייד שלו כך שדעתו הייתה מוסחת. כן, טענו כי התאונה הנטענת אירעה בשל חוסר זהירותו ו/או בשל אחריותו הבלעדית של התובע בעצמו אשר שימש בעבור הנתבעים כמפקח וכיועץ בתחום הבניין וככזה הוא היה אחראי על נהלי העבודה, הפיקוח ועל נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים בכל הנוגע לפעילות עבודות הבניה. הדבר נכון במיוחד שעה שהתובע טען בפני הנתבעים כי הוא גם קצין בטיחות ועבר הכשרה מתאימה, ובתוך כך היה עליו, בין היתר לקיים את הוראות הבטיחות המתחייבות בעת פיקוח העבודה ולהתריע מבעוד מועד בפני הקבלן העצמאי ו/או בפני כל גורם רלוונטי אחר הסיכון הטמון הרלוונטי. בנסיבות אלה נטען כי יש לייחס כל התרשלות ו/או מחדל , ככל שיימצא כי היו כאלה, על התובע עצמו ואין לו אלא להלין אלא על עצמו.

1. בד בבד עם הגשת כתב הגנתם הגישו הנתבעים 1-4 הודעה צד ג' כנגד הקבלן במסגרתה, שבו וחזרו על חלק מטענותיהם שהעלו בכתב הגנתם תוך שהדגישו כי כלל פעולות הבניה במלואם נעשו באתר על ידי קבלן עצמאי שהתקשר במיוחד בחוזה מתאים עימם לביצוע עבודות הבניה בשטחם.

כן, טענו הנתבעים כי ככל שאכן נכונה גרסתו של התובע וטענותיו, וביניהן קיומו של פגם בגשר אשר הביא לנפילתו ופגיעתו של התובע, הרי שהאחריות לכך הינה של הקבלן ושלו בלבד שכן הוא או מי מעובדיו הם שבנו את הגשר וגשר זה היה בחזקתו ושליטתו. כן, נטען כי רשלנותו הבלעדית של הקבלן באה לידי, בין היתר, בכך שהוא לא דאג לבטיחות העוברים בגשר. כן, הפנו הנתבעים להוראות סעיף 8.1 להסכם בינם לבין הקבלן במסגרתו נקבע כי הקבלן יהיה אחראי בלעדית לכל נזק או אבדן שייגרם לגופו של אדם תוך כדי או עקב אי ביצוע התחייבויותיו. בנוסף, הפנו הנתבעים להוראות סעיף 8.3 להסכם האמור במסגרתו נקבע כי הקבלן יבטח בעצמו ועל חשבונו לפני תחילת ביצוע כל עבודה מפני נזק (ובכלל זה נזק גוף) או אובדן העלולים להיגרם במישרין או בעקיפין תוך כדי ביצוע עבודות הבניה כלפי כל אדם שימצא במגרש.  

1. ביום 18/6/15 הורה המותב אליו נותב התיק לטיפול בבית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט י' בשן) על העברת הדיון לבית משפט זה לאחר שקיבל את טענות הנתבעים בעניין הסמכות המקומית, ולאחר שהתובע הותיר את העניין לשיקול דעתו של בית המשפט.
2. ביום 13/3/16 התקיימה בפניי ישיבת הקד"מ הראשונה, במסגרתה שב והעלה ב"כ הנתבעים את טענותיהם לסילוקה של התביעה על הסף מחמת העדר היריבות וכן שב וחזר על ההגנה העומדת לזכותם מכח סעיף 15 לפקודת הנזיקין, מקום בו אין לתבוע מחזיק במקרקעין שעה שהוא התקשר עם בהסכם כתוב עם קבלן לביצוע עבודות בניה ועל כן היה על התובע בנסיבות העניין לתבוע את האחרון.
3. בהחלטתי מאותו מועד הבהרתי כי הטענות המקדמיות הינן בבחינת עניין עובדתי אשר יש לבררו וכי שמורה הזכות להעלות כל טענה לאחר שלב ההוכחות. כן, נעתרתי לתיקון כתב התביעה על דרך של צירוף הקבלן כנתבע נוסף.

1. בהחלטתי מיום 25/2/16 נעתרתי לבקשת המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), להצטרף להליך כתובע נוסף מכח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995. זאת, על רקע התגמולים ששולמו על ידי המל"ל לתובע בגין פגיעתו נשוא התביעה (דמי פגיעה ופיצוי בגין הנכות שנקבעה לו) והמסתכמים בסך של 61,645 ₪ (משוערך נכון ליום 31/3/15).

1. שמיעת ההוכחות בתיק דנן התקיימה על פני שתי ישיבות (ביום 28/9/17 וביום 2/10/17) במהלכן נשמעה עדותו של התובע וכן עדותם של הנתבעים 1-3. בסיום הישיבה האחרונה סיכמו הצדדים את טענותיהם בפניי בעל-פה.
2. דיון והכרעה:
3. לאחר מקרא מכלול טענות הצדדים ולרבות אלה שנטענו בסיכומיהם, הרי שמספר שאלות דורשות הכרעה בענייננו; בראש ובראשונה, יש לבחון האם עלה כלל בידי התובע להוכיח את נסיבות התאונה כפי שנטענו על ידו. ככל ששאלה זו תיענה בחיוב, יש להידרש לשאלת האחריות של הנתבעים 1-4 כמי שהזמינו את העבודה מאת הקבלן. לבסוף, יש להידרש לשאלת הנזק.

ב.1. שאלת זכאותם של התובע והנתבעים 1-4 למתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד הקבלן:

1. כסוגיה מקדמית, עוד בטרם דיון בשאלות הצריכות הכרעה, אפנה לבחינת זכאותם העקרונית של התובע והנתבעים 1-4 לקבלת פסק דין בהעדר הגנה, מקום בו הקבלן לא התגונן, הן בפני התביעה והן בפני ההודעה לצד ג' שהגישו כאמור הנתבעים 1-4 כנגדו.
2. כתב התביעה המתוקן הוגש כאמור ביום 3/8/16 (לאחר שהתרתי לתובע לעשות כן בהתאם להחלטתי בפרוטוקול דיון הקד"מ מיום 13/3/16) כאשר ההודעה לצד ג' מאת הנתבעים 1-4 הוגשה עוד ביום 8/1/15 בד בבד עם הגשת כתב הגנתם המקורי.
3. לאורך כל ההליך אף אחד מהצדדים (התובע והנתבעים) לא עתר בבקשה מפורשת למתן פסק דין בהעדר הגנה; כך, עניין ההמצאה הנטענת לקבלן הוזכר בהודעת התובע לבית המשפט מיום 28/11/16, אולם כל שנטען בסעיף 2 לה כי בא כוחו טרם הצליח לאתר את הקבלן וכי לאחר שהתקבלו פרטיו מב"כ הנתבעים הוא פועל בימים אלה לבצע את המסירה.
4. ב"כ התובע אמנם הצהיר בישיבת קד"מ השנייה בתיק מיום 30/3/17 כי ביצע מסירה לקבלן עוד בחודש 11/2016 כשלטענתו הוא "סירב לקבל ולחתום" (ר' ע' 5 שו' 11 לפרו'), אולם הבקשה המפורשת לקבלת פסק דין בהעדר הגנה הועלתה לראשונה בשלב הסיכומים או אז הוצגו בפניי מספר מסמכים בהם מבקש התובע לראות אישור המסירה (ר' ע' 59 שו' 33-34 לפרו'). גם הנתבעים 1-4 עתרו רק בסיכומיהם לקבלת פסק דין כנגד הקבלן בהודעה לצד ג' שהגישו (ר' ע' 69 שו' 11 לפרו'), על אף שבמכתבו של בא כוחם לב"כ התובע מיום 22/11/16 (מכתב שצורף להודעת התובע הנ"ל מיום 28/11/16) צוין בסעיף 5 כי בכוונת הנתבעים להגיש לבית המשפט בקשה לקבלת פסק דין בהעדר הגנה כנגד צד ג'.
5. לאחר שעיינתי בכלל אישורי המסירה שצורפו על ידי כל אחד מהצדדים, לרבות אלה של התובע שהוגשו לעיוני בשלב הסיכומים, לא מצאתי כי עלה בידי התובע או הנתבעים 1-4 להוכיח כי בוצעה לקבלן המצאה כדין של כתבי טענותיהם.
6. הכלל הוא כי נתבע זכאי שלא ינתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה, אלא בדרך משפטית תקינה. הפסיקה הדגישה לא אחת את חשיבותה המכרעת של ההמצאה וזאת על מנת לשמור על פעולה תקינה ויעילה של מערכת השיפוט לצד שמירה על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים.
7. תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי:

"באין אפשרות למצוא את הנמען, די בהמצאת הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עמו ושלפי מראית עין מלאו לו שמונה עשרה שנים".

על פי התקנה כתב בית דין יומצא לבן משפחה, רק אם לא הייתה אפשרות למצוא את הנמען כאשר תוקפה של ההמצאה לבן המשפחה מותנה בקיום היסוד לפיו הנתבע אכן מתגורר עם אותו בן משפחה, מקבל המסירה באותה עת.

1. בכל הקשור לאסמכתאות אשר הוצגו על ידי התובע ו/או הנתבעים במסגרת ההודעה מיום 28/11/16 והן במהלך ישיבת הסיכומים בתיק, הרי שלגבי הכתובת הנטענת של הקבלן ברחוב הדרור 13 בקריית אונו, עולה מהתצהיר של המוסר מר יניב סגל מיום 10/5/15 כי האחרון פגש בכתובת זו את אשתו של הקבלן שהבהירה למוסר כי היא נמצאת בהליכי גירושין עימו וכי הקבלן אינו מתגורר במקום אלא אצל אביו בכתובת אחרת ברחוב לוס אנג'לס 42 בקריית אונו. כן, עולה מהתצהיר האמור כי המוסר פנה לכתובת האחרת שנמסרה לו כאמור ופגש באביו של הנתבע אשר מסר לו כי "בנו מבקר אותו לעיתים קרובות".
2. מלבד התהייה העולה בהקשר ההסכמה הנטענת של האב לקבל את ההודעה לצד ג' אך לסרב לחתום על עצם ההסכמה, הרי שלא שוכנעתי כי המצאת כתב התביעה לאביו של הקבלן הינה בגדר המצאה לבן משפחה כנדרש בתקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי; גם אם מתקיים התנאי הנדרש בתקנה של ההמצאה ל"בן משפחה", דברי האב כפי שהובאו בתצהיר המוסר מלמדים כי הקבלן אינו גר דרך קבע עם אביו ומשמעות הדבר כי לא הייתה במקרה דנן המצאה כהוראתה של תקנה 481. אם לא היה די באמור הרי שאין לקבל את "אישור המסירה" מיום 29/11/16 (שהוגש ע"י התובע) כאסמכתא המלמדת על המצאה כדין, לא רק משום שמדובר ב"מסירה" שקוימה לכאורה כשנה וחצי לאחר עריכת תצהיר המוסר כאשר הכתובת הנטענת של האב הוספה בכתב יד, אלא ששלושת הביקורים שצוינו באותה אסמכתא קוימו בימים עוקבים (27-29/11/16) מקיימים רצף אשר אינו עונה על-פי הפסיקה אחר "שקידה ראויה וסבירה" כמצוות תקנה 489 לתקנות סדר הדין האזרחי.
3. לסיכום, משלא שוכנעתי שכתב התביעה כמו גם ההודעה לצד ג' הומצאו אל הקבלן כדין – אין מקום להיעתר לבקשת הצדדים בסיכומיהם למתן פסק דין בהעדר הגנה.

ב.2. האם עלה בידי התובע להוכיח את נסיבות התאונה כפי שנטענו על ידו?

1. התובע כאמור הינו הנדסאי בניין בהכשרתו ושימש במועד התאונה כמפקח מקצועי ויועץ לעבודות הבניה על-פי חוזה הפיקוח בו התקשר עם הנתבעים 1-4 ביום 21/9/12. 
2. אין חולק כי התובע ניזוק כאמור ביום 10/12/12 כאשר גדר המחלוקת בסוגיה זו הינה בשאלת מקור פגיעתו והאם כשל/פגם בגשר הוא שהיווה את הסיבה לנפילתו.
3. בסעיף 3 לכתב התביעה המתוקן, תואר אופן קרות התאונה כדלקמן:

"ביום 10/12/12 בשעה 11:00 או בסמוך לכך, עבד התובע, במסגרת תפקידו כמפקח על העבודה באתר הבניה.

הבניה הייתה בשלב מרתף, היינו, נחפר הבור שאמור לשמש כמרתף (3 מ' בעומק) והחלו בעבודות הבניה של קירות קומת הקרקע.

יובהר כי בין המרתף לבין האדמה שבגובה 0 היה קיים פער של כ-3 מ' שנועד לצרכי איטום. לאחר בניית מעטפת הקירות של קומת הקרקע אוטמים את קירות המרתף ומכסים באדמה.

בשלב בניה זה, הפועלים באתר נדרשים לעבור בין שפת האדמה למבנה עצמו ולצורך כך, הותקן גשר ארעי לצרכי מעבר ושימוש העובדים במקום (להלן: "הגשר").

התובע הגיע לאתר הבניה והתלווה אל מנהל העבודה בסיור במקום. לאחר שמנהל העבודה סיים לחצות את הגשר, התובע חצה את הגשר, או אז, ניתק הגשר ממקומו והתובע נפל מגובה 4 מ' על צידו השמאלי כשהגשר עליו". 

1. בעדותו הראשית בבית המשפט נשאל התובע על הנסיבות אשר הביאו לנפילתו וכך השיב בעניין זה:

"אירוע התאונה – אני בתפקידי, כשמגיע לשטח, אני עובר יחד עם מנהל העבודה בשטח האתר, בודקים, עברנו באותו יום שתי דירות מתוך הארבע. בדקנו אותן מבחינת בנייה, טפסנות מה שהיה שם. כשהגענו לבית השלישי צריכים להבין שהבנייה הייתה גמר תקרת מרתף. הבניין חפור מסביב, אחרי שפירקנו את הטפסנות שם, מרחק של כמטר וחצי. בשני מקומות הוא עשה גשר כזה או אחר, גם בבניין השלישי עשה. אני הולך אחרי מנהל העבודה, הוא לפניי, ומראה לי – פה התקדמנו, פה התקדמנו. כשהגענו לבניין השלישי, הוא הלך לפניי על גשר שהוא הקים. הוא עלה, עבר לתוך בניין, אני עליתי אחריו. כנראה שהוא נכנס פנימה ועם הרגל בטעות כנראה דחף את הגשר טיפה אחורה. כשאני הייתי בשיא הגובה, הגשר הסתובב ואני עפתי למטה" (ר' ע' 9 שו' 4-12 לפרו'; ההדגשות אינן במקור – א.ר.).

1. בחקירתו הנגדית הודה התובע כי במועד התאונה ירד גשם, אולם למיטב זכרונו חציית הגשר לא הייתה בגשם והתובע שלל קיומן של שלוליות מים על גבי הגשר, מאחר ולטענתו הגשר היה בשיפוע. עוד עלה מחקירתו של התובע כי במועד התאונה הוא חצה גשר זה לראשונה מאז החל את הפיקוח באתר. התובע שב וציין כי מנהל העבודה עבר את הגשר לפניו ושלל שדיבר בנייד שלו בעת מעברו בגשר (ר ע' 16 שו' 13-27 לפרו').  
2. מעדותם של הנתבעים, עולה כי אף אחד מהם לא היה למעשה נוכח באתר הבניה במועד פגיעתו של התובע (ר' עדות הנתבע 2 בעמ' 31 שו' 29-30 לפרו'; עדות הנתבע 1 בע' 45 שו' 2-5 לפרו'). כן, עלה כי נסיבות התאונה על פי תיאורם נלמדה משיחה שקיימו עם מנהל העבודה בסמוך לאחר קרות הפגיעה. כל אחד מהנתבעים שלל את טענתו של התובע כי חצייתו במועד הפגיעה הייתה למעשה 'החציה הראשונה' שלו את הגשר כפי שטען; כך הנתבע 2 העיד כי הוא עלה על הגשר עשרות פעמים כולל התובע בעצמו (ר' ע' 22 שו' 28; ע' 24 שו' 10-13 לפרו'). הנתבע 1 שלל אף הוא את הטענה כי התובע חצה לראשונה גשר זה במועד פגיעתו מאחר והוא שימש כמעבר היחיד בין שני חלקים של אתר הבניה (ר' ע' 40 שו' 1-3 לפרו'). כך גם שלל הנתבע 3 את האפשרות שהתובע חצה גשר זה לראשונה רק במועד הפגיעה, תוך שהבהיר שהגשר שימש למעשה מעבר לאתר הבניה, ותוך שהביע תמיהה על היקף הפיקוח של התובע באתר באם אכן רק באותו מועד חצה את הגשר לראשונה (ר' ע' 51 שו' 35-36; ע' 52 שו' 1-3 לפרו').    
3. לאחר בחינת העדויות והראיות אשר הונחו בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובע לבסס במאזן ההסתברויות הנדרש את גרסתו לגבי אופן התרחשות התאונה. עדות התובע בעניין זה נותרה כעדות יחידה של בעל דין אשר לא זו שלא נתמכה בכל סיוע, אלא שהיא עוררה מספר תמיהות אשר העיבו על מהימנותה.
4. לפגיעה עצמה לא היו עדי ראייה כאשר על אף שהתובע ציין מפורשות כי מנהל העבודה באתר מטעם הקבלן חצה את הגשר לפניו, לא הוגשה כל בקשה מצד התובע לזמנו לעדות. הדבר נכון ביתר שאת, שעה שהתובע טען מפורשות כי נפילת הגשר נבעה 'מדחיפה בטעות של מנהל העבודה עם הרגל את הגשר' – כשטענה זו נטענה לראשונה רק בעדותו ואין לה זכר בכתב התביעה. נכון הוא שגם הנתבעים לא ביקשו לזמן את מנהל העבודה לעדות ובמיוחד על רקע טענתם כי שמעו ממנו שהתובע רץ על הגשר כשהוא מדבר בנייד שלו (טענה שהיא בנסיבות בעניין בגדר עדות שמיעה), אולם מקום בו נטל הראיה להוכחת נסיבות התאונה מוטל מתחילתו ועד סופו על כתפי התובע, ברי כי אין לזקוף לחובתם את החזקה הראייתית בעניין אי זימונו של עד.    
5. נדבך נוסף שיש בו להעיב על מהימנות גרסת התובע, הינה התמיהה העולה מגרסתו של האחרון אודות מעברו הראשון בגשר האמור רק במועד הפגיעה. קשה לקבל גרסה זו של התובע מקום בו המדובר באירוע אשר התרחש כשלושה חודשים לאחר תחילת העבודות ולמעלה מחודשיים לאחר ההתקשרות של הנתבעים עם התובע. גרסת הנתבעים בעניין היותו של הגשר כמעבר בין שני חלקי אתר העבודות לא נסתרה, וטענתו של התובע בעניין ראשוניות מעבר בגשר זה רק במועד הפגיעה, אינה מתיישבת עם מבחן ההיגיון והשכל הישר, הן מבחינת היקף נוכחותו באתר הבניה עד לאותו מועד והן מקום בו עסקינן באתר בניה קטן יחסית אשר במסגרתו מוקמים 4 בתים פרטיים.
6. בנוסף, התובע לא הציג כל חוות דעת של מומחה או חוקר תאונות עבודה אשר היה בה ללמד על הגורם המכריע אשר בעטיו נפל הגשר, ולרבות היותו של הגשר כאלמנט אשר נבנה או הורכב כ-"מעבר מעל תעלה" – ההגדרה הנכונה לטעמי של אלמנט זה על-פי תקנה 120 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) תשמ"ח-1988 ובהתאם להוראות פרק ב' של תקנות אלה (כפי שאליהן מפנה תקנה 120(ב)). בהקשר זה יצוין כי מהתמונה אשר צורפה במסגרת נספח ב' לכתב התביעה, ניתן להתרשם דווקא כי החלק התחתון של הגשר ארוך דיו, כך שהוא מונח על שני צידי התעלה/בור מעל המרתף באופן שנראה כי קלוש עד מאוד התרחיש לפיו היתקלות מזדמנת מרגל של אדם שחצה אותו תגרור את חלקו האחורי של הגשר קרוב לשפת בור המרתף, עד כי תנודה על הגשר של התובע כמי שחצה לאחר מכן תביא לנפילתו.
7. נוכח כל האמור לעיל, מסקנתי הינה שלא עלה ביד התובע להוכיח את נסיבות התאונה הנטענות ולרבות הטענה כי נפילתו ארעה משיטת בנייה או התקנה לקויים של הגשר.

ב.3. שאלת אחריותם של הנתבעים 1-4:

1. על אף קביעתי בעניין העדר הוכחת גרסתו של התובע באשר לנסיבות התאונה, לא אפטור את עצמי מדיון בשאלת אחריותם של הנתבעים 1-4 לפגיעתו של התובע.
2. את המענה לשאלת האחריות של הנתבעים 1-4 יש לבחון, על פי העילות העיקריות שנטענו בכתב התביעה המתוקן – התרשלות והפרת חובת חקוקה על פי פקודת הנזיקין (עילות שנטענו כאמור ללא הפרדה וכמקשה אחת הן כלפי הנתבעים 1-4 והן כלפי הקבלן) כאשר עיקר ההתמקדות תיבחן בשאלה האם נפילת הגשר (בהנחה שגרסה זו הייתה כאמור מוכחת) הינה תולדה של הפרת חובות הזהירות אותן חבים הנתבעים 1-4 במקרה דנן כלפי התובע ו/או תוצאה של הפרת של חובה חקוקה החלה עליהם בנסיבות העניין. רובד נוסף של הדיון יהיה בשאלה האם יש להחיל בעניינם של הנתבעים 1-4 את הפטור הקבוע בסעיף 15 לפקודת הנזיקין.
3. גם אם אין מחלוקת בענייננו כי הנתבעים 1-4 כבעלי המקרקעין, חייבים בחובה כללית להבטחת שלומו ובטחונו של כל מבקר במקרקעין לא כל שכן כאלה אשר נמצאים שם בהסכמתם ומכח התקשרות עימם, הרי שגם אם הייתה מתקבלת גרסת התובע בעניין נסיבות התאונה, הפגיעה אשר אירעה לו אינה תוצאה של מפגע או של מכשול במקרקעין, כי אם תוצאה אפשרית של כשל או פגם ביציבות/קיבוע של אלמנט ספציפי אשר נבנה והיה במועד התאונה באחריות הקבלן במסגרת ביצוע עבודות הבניה. על כך למעשה אף התובע לא חלק עת הסכים בחקירתו הנגדית כי לא היה זה מחובתם של הנתבעים כלל לבדוק את הגשר (ר' ע' 15 שו' 25-26 לפרו').
4. בפסק הדין המנחה של בית המשפט העליון בע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' יגאל תנעמי ואח' [פורסם במאגרים] (1/10/03) להלן: עניין תנעמי), נקבע כי למזמין שהזמין עבודות בניה במקרקעיו, אין אחריות לנזקי תאונת עבודה שהתרחשה במהלך ביצוע העבודות, מאחר וביצוע העבודה נמסר לקבלן עצמאי מומחה לדבר. כך הובהר בעניין זה, עמ' 19:

"אלתא היא בעלת המבנה שבשטחו נפגע תנעמי. היא הפקידה את ביצוע עבודות הבנייה בידיו האמונות של קבלן עצמאי המומחה למלאכה זו. תנעמי נפגע כתוצאה ממחדלו הרשלני של הקבלן העצמאי. האומנם נושאת גם היא באחריות לנזקיו? על כך יש להשיב בשלילה. אכן, הלכה פסוקה היא כי שליטה ופיקוח על מקרקעין מקימים חובת זהירות כלפי מבקרים במקרקעין (ע"א 343/74 גרובנר נ' עירית חיפה [33]; ע"א 683/77 ברוק נ' עיריית תל-אביב-יפו [34]; ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר [35]; ע"א 4597/91 הנ"ל [31]), עם זאת יוצא בעל מקרקעין ידי חובתו כלפי מבקרים בקרקע שבחזקתו אם הוא מוסר ביצוע עבודה הדורשת מומחיות לידיו של קבלן עצמאי מומחה. יפים לעניין זה דברי הנשיא ברק:

"חובת הזהירות הקונקרטית עניינה נקיטה של אמצעי זהירות סבירים. לעתים אין לך אמצעי זהירות טוב יותר מהעברת ההפעלה לידיו של אדם מיומן. על-כן, עשוי תופס במקרקעין או במטלטלין לצאת ידי חובתו כלפי מבקר... על-ידי מינוי קבלן עצמאי מומחה..." (פרשת ועקנין [3], בעמ' 131. עוד ראו: א' ברק "אחריות למעשי הזולת" דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית [84], בעמ' 469).

בפרשה שלפנינו הוציאה אלתא מידיה את השליטה והפיקוח על הנעשה בשטח המבנה בכך שהעבירה למינרב את עבודות הקמת המבנה; מינרב נמצאה יומיום באתר הבנייה, ארגנה את העבודה ופיקחה עליה, והיא שהייתה אחראית לסידורי הבטיחות, ובידיה היו האמצעים והיכולת למנוע נזק (השוו א' ברק "אחריות בנזיקין של המחזיק במקרקעין" [87], בעמ' 123). במצב דברים זה אין לצפות שאלתא תנקוט אמצעי זהירות מצדה. גם לפי סעיף 15 לפקודת הנזיקין אין מעסיק אחראי לעוולה של קבלן עצמאי שנעשתה תוך כדי ביצוע העבודה שהוטלה עליו על-ידי המעסיק (בכפוף לחריגים שאינם חלים בענייננו. על כך ראו: ע"א 804/77 נימר נ' דיאב [36]; א' ברק "האחריות בנזיקין של המעסיק למעשיו של קבלן עצמאי" [88], בעמ' 370-369). מכאן, שאלתא לא התרשלה כלפי תנעמי."

1. הקביעות לעיל, בעניין תנעמי, יפות וישימות גם לעניינו. משהתקשרו הנתבעים 1-4 עם הקבלן בחוזה לביצוע עבודות הבניה של ביתם, יצאו הם ידי חובתם, ומכאן ואילך החובות לקיום אחר הוראות הבטיחות באתר העבודה חלות על הקבלן בהיותה "מבצע בניה", זאת, מאחר ובמועד התאונה הנתבע 5 הוא ששימש הקבלן הראשי.
2. בעניין תנעמי הפנה בית המשפט גם לפי סעיף 15 לפקודת הנזיקין הקובע כי "העושה חוזה עם אדם אחר, שאיננו עובדו או שלוחו,  על מנת שיעשה למענו מעשה פלוני, לא יהא חב על עוולה שתצמח תוך כדי עשיית אותו מעשה;"

לצד כלל זה נקבעו חמישה חריגים:

" הוראה זו לא תחול באחת מאלה:

(1) הוא התרשל בבחירת בעל חוזהו;

(2) הוא התערב בעבודתו של בעל חוזהו באופן שגרם לפגיעה או לנזק;

(3) הוא הרשה או אשרר את המעשה שגרם לפגיעה או לנזק;

(4) הוא היה אחראי מכוח חיקוק לעשיית המעשה שביצועו מסר לקבלן עצמאי;

(5) הדבר שלעשייתו נעשה החוזה היה שלא כדין."

1. בין הצדדים ניטשת מחלוקת באשר לתחולתו של הסעיף האמור כאשר מסיכומי התובע, עולה כי החריגים שנטען כי חלים בנסיבות העניין הינם שניים: החריג המנוי בס"ק (1) – כאשר ההתרשלות הנטענת הינה כפולה; הן התרשלות הנתבעים בבחירת הקבלן על רקע זאת שהקבלן לא הוגדר בזמנים הרלוונטיים לתביעה כקבלן רשום כשבהתאם להיקף העבודות היה עליו להיות כזה; והן בעניין התרשלותם הנטענת של הנתבעים 1-4 במישור המשפטי שעניינה בבחירת המייצג המשפטי של הנתבעים בכל הקשור להתקשרותם עם הקבלן. בעניין אחרון זה נטען כי לוּ הנתבעים 1-4 היו שוכרים את שירותיו של עורך דין שילווה אותם בעסקה ויסביר להם הדרישות באופן עקיף, "ככל הנראה התובע לא היה נפגע ואנו לא היינו כאן" (ר' ע' 62 שו' 35-36 לפרו'). חריג נוסף שנטען לתחולתו, הינו זה המנוי בס"ק (4) כשבהקשר זה נטען על ידי התובע כי אין לראות בקבלן כ-"קבלן מפתח" אלא חוליה בשרשרת הקמת ביתם של הנתבעים 1-4 בלבד, כאשר יש לראות באחרונים כמבצעי הבניה שהיו אחראים בעצמם לשמירה על הוראות הבטיחות התקנות הרלוונטיות ובתוך כך נקיטת אמצעי בטיחות.   

לא מצאתי לקבל אף לא אחת מהטענות לתחולת החריגים האמורים;

1. בכל הקשור לטענה לתחולת החריג שעניינו בהתרשלות הנתבעים בבחירת הקבלן, הרי שלבד מהטענה כי הקבלן לא היה בזמנים הרלוונטיים קבלן רשום, התובע לא הניח כל תשתית לביסוס הטענה האמורה. גם אם אכן על פי התקנות הרלוונטיות (סעיף 14(א) לחוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, התשכ"ט-1969 ותקנה 1 לתקנות רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות (היקף כספי ומהות מקצועית), התשמ"ד-1984), היקפה וטיבה של ההתקשרות של הנתבעים עם הקבלן, חייבה את סיווגו של האחרון כקבלן רשום, עדיין יש צורך בקיומו של קשר סיבתי בין אותה רשלנות נטענת לפגיעה של התובע. קשר כזה לא הוכח ואין לטעמי די בעובדה שהקבלן לא היה קבלן רשום במועד הרלוונטי, כדי להביא למסקנה כי לוּ היה האחרון בעל סיווג שכזה, הפגיעה לא הייתה מתרחשת. הטענה המשתמעת כי "קבלן רשום" היה בהכרח יכול למנוע את נפילת התובע מהגשר הנה בגדר הנחה שלא הוכחה.

לא נעלמה מעיני הפנייתו של ב"כ התובע בסיכומיו אל האמור בפסק הדין בע"א 19951-03-17 (מחוזי-חיפה) בו אישר בית המשפט המחוזי את קביעת בית משפט השלום כי בחירת קבלן לא רשום מקום בו קיימת חובה לעשות כן על פי התקנות הרלוונטיות, הינה בבחינת התרשלות בבחירת הקבלן שביצע את העבודה המקימה אחריות. ואולם, הן בפסיקת בית המשפט העליון ובעקבותיה בפסיקה אחרת של בית המשפט המחוזי, הובהר כי יש צורך בהוכחת קיומו של קשר סיבתי בין מינוי קבלן שאינו רשום לבין אירוע התאונה ואשר לא מצאתיו בענייננו (ר' סעיף 50 לע"א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה [פורסם במאגרים] (4/1/09); סעיף 12 לת.א. (מחוזי-ב"ש) 1309/07 עיזבון המנוח סעיד אבו ענים ז"ל נ' עיריית רהט [פורסם במאגרים] (17/10/13)).

1. בכל הקשור להתרשלות נשוא ס"ק (1) שמקורה בבחירת המייצג המשפטי של הנתבעים בכל הקשור להתקשרותם חלף הבחירה בנתבע 2 שהינו עו"ד במקצועו אשר ערך בעבורם את ההסכם (ר' ע' 22 שו' 6-7 לפרו'), הרי שהמדובר בטענה מרחיקת לכת עוד יותר מבחינת קיומו של הקשר הסיבתי בין בחירת הגורם שאמון על הצד המשפטי לבין התרחשות התאונה. זאת מאחר ועוד יותר לא ברור כיצד היה בידי מייצג/ניסוח כזה או אחר של הסכם הקבלנות היה כדי למנוע את הפגיעה. טענה מרחיקת לכת יותר הינה הטרוניה הנוספת מצד התובע בסיכומיו שכוונה להתרשלות בבחירת הייצוג המשפטי בהיבט הווידוא בקיומה של פוליסת ביטוח מצד הקבלן.  
2. באשר לטענה להפרת תקנות כאלה ואחרות בהקשר תחולתו של החריג בס"ק 4, הרי שכפי שכבר צויין לעיל, נקודת הבחינה בעניין מעמד הקבלן והיקף העבודות צריכה להיבחן ביחס למועד התאונה. כעולה מחומר הראיות, במועד בו אירעה הפגיעה היו הבתים בשלב ה"שלד" כשאין חולק כי הקבלן הראשי היחיד אשר היה אמון על העבודות בשלב זה היה הנתבע 5. על כן, יש לדחות את טענת התובע כי יש לראות במי מהנתבעים 1-4 כמזמיני העבודה על פי הוראות תקנה 6(ג) לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח-1988. במועד התאונה, הקבלן הוא שהיה בעל השליטה, המרות והפיקוח באתר וכמי שעוסק בעבודות בניין, יש לראותו גם בעל הידע, הניסיון והיכולת לצפות ולמנוע את סוג הסיכון שהתממש במקרה זה. כך או כך, בכל הקשור לטענת התובע לעניין העדר מינויו של "יועץ בטיחות באתר" (ר' ע' 9 שו' 1 לפרו'), בהתאם לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ממונים על הבטיחות) תשנ"ו – 1996, חובת המינוי של ממונה בטיחות (שתפקידו בין היתר לייעץ בכל הנוגע לחוקים, לתקנות ולתקנים בענייני בטיחות), חלה רק מקום בו מספר העובדים באתר עולה על 100. בענייננו לא נטען וממילא לא הוכח שמספר העובדים באתר עלה על מספר זה, ועל כן לא קמה חובה למינוי ממונה כאמור.

ב.4 שאלת הנזק:

1. על אף שכאמור לא מצאתי לאמץ את גרסת התובע בעניין נסיבות התאונה וחרף מסקנותיי הנוספות מעבר לכך, לא אפטור עצמי גם מבחינת שאלת הנזק.
2. התובע כאמור צירף לכתב תביעתו חוות דעת רפואית מיום 17/8/14 שנערכה על ידי ד"ר א' אופנהיים אשר העריך את נכותו הצמיתה של התובע בידו השמאלית בשיעור של 22.8% (משוקלל), הכוללת נכות בשיעור 5% בתחום האסתטי בגין צלקת מכערת.
3. הנתבעים 1-4 לא הגישו בסופו של יום חוות דעת רפואית מטעמם (ויתור שמצא ביטויו באופן מפורש במכתב בא כוחם מיום 22/11/16 שצורף להודעת התובע מיום 28/11/16), ומכאן שבנסיבות אלה, יש לקבוע שנכותו הרפואית של התובע תעמוד על שיעור הנכות המשוקללת שנקבעה על ידי המומחה מטעמו.
4. התובע, יליד 1967 (בן 45 בעת התאונה ובן 50 כיום) טען כי נזקק בעקבות פגיעתו לתהליך שיקום שארך כשנה במסגרתו נזקק לטיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק על בסיס יומי (ר' ע' 10 שו' 24-26 לפרו'). כן, עמד התובע על כך שבעקבות הפגיעה הוא סובל ממיגבלות בתנועת היד ורגישות והוא אינו מסוגל להרים משאות וכן נמנע מלעלות על סולמות או פיגומים (ר' ע' 11 שו' 14-17; ע' 12 שו' 1-2 לפרו'). מבחינת המצב התעסוקתי של התובע וההתפתחות בתחום זה לאחר התאונה, העיד האחרון כי בעקבות פגיעתו הוא נאלץ לוותר על שתי התקשרויות של פרויקטים אשר היו על סף חתימה (ר' ע' 11 שו' 18-24 לפרו'), כשביחס לטיב והיקף העבודות שלאחר הפגיעה, העיד התובע כי הוא נמנע מהתקשרויות אשר היו כרוכות בביצוע עבודה בגובה (ר' ע' 11 שו' 25-29 לפרו').
5. על יסוד טענות התובע ובהתאם לנתונים אשר עולים מחומר הראיות, אפנה לבחינת הפיצוי בגין ראשי הנזק השונים להם עתר בסיכומיו:
6. הפסד שכר לעבר; אדגיש בפתח פרק זה, כי הפסיקה שבה וחזרה על כך שהפסדי שכר לעבר הינם בבחינת 'נזק מיוחד' שיש להוכיח במסמכים ובראיות, שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה .

בכל הקשור לתקופה שלאחר התאונה אשר אירעה בשלהי שנת 2012 וכן ביחס למרביתה של שנת 2013, עתר התובע בסיכומיו לפיצוי מלא בגין הפסדי שכר בהתבסס על אישורי אי הכושר שצורפו ואשר כללו את התקופה שממועד הפגיעה (10/12/12) ועד ליום 31/10/13. בנסיבות אלה, עתר בסיכומיו לפיצוי מלא בגין הפסד שכר על בסיס התקופה האמורה (תקופה בת 11 חודשים) ועל בסיס שכרו החודשי ערב התאונה העומד על סך של 11,595 ₪ על פי אישור המל"ל בדבר גובה הכנסתו הרבע שנתית.

לא מצאתי לפסוק לתובע כל פיצוי בגין ראש נזק זה ביחס לתקופה האמורה; כעולה מעדותו של התובע עצמו, הרי שחרף תקופת אי הכושר בה הוא טען כי היה נתון לאור הפגיעה, הוא נהג לפקוד את ביתה של בִּתו של הנתבע 1 שם החל בביצוע עבודות שיפוצים עובר לפגיעתו באתר הבניה של הנתבעים 1-4 (ר' ע' 17 שו' 30-31 לפרו'). לא זו אף זו, התובע אישר בנוסף, קבלת שני תשלומים מאת הבת בגין העבודות במהלך החודש שלאחר פגיעתו (ר' ע' 18 שו' 27-29 לפרו'). כעולה מהסכם שנערך בין התובע לבתו של הנתבע 1 מיום 10/4/13 עולה כי השיפוץ החל ימים ספורים לפני הפגיעה וכי הסתיים כעבור כחודש וחצי לאחריה (ר' נספח א' לכתב ההגנה). כן, עולה כי התובע התחייב באותו מועד לביצוע תיקון בבית (קרי אסלה סמוי וכל הנלווה לתיקון הקיר) תוך מתן התחייבות מלאה על התיקון. התובע אמנם ניסה בחקירתו הנגדית לגמד את משקל נוכחותו בעבודות השיפוץ האמורות ולטעון כי הדבר נעשה מתוך "אנושיות" למזמיני העבודה, אולם לא שוכנעתי בטענותיו אלה. מקום בו עולה, כי התובע עבד גם עבד בתקופת אי הכושר, יש בכך לפגוע במהימנותו בעניין ולהביא לשלילת כל זכאות לפיצוי בגין התקופה הנטענת.

בכל הקשור לפיצוי בגין פרק הזמן שלאחר תקופת אי הכושר ועד היום, הרי שהתובע לא הניח נתונים מדויקים וחד משמעיים אשר יש בהם כדי לתמוך בטענתו לעניין אורך התקופה בה לא עבד בעקבות הפגיעה. מלבד העדר המהימנות באשר לטענות בנדון על רקע חשיפת העובדה כי עבד בתקופת אי הכושר כאמור, הרי שעל פי חלק מהדו"חות שצירף התובע על הכנסותיו שהוגשו לרשויות המס (הוגשו במסגרת ת/7), לא נלמד כי ישנה פגיעה בהכנסתו וטענתו בסיכומיו כי מופיעים "סכומים" באותם דו"חות שמקורם בתשלומים שקיבל התובע עובר לפגיעתו או מפוליסות ביטוח פרטיות, נטענו בעלמא ללא כל תימוכין. הוא הדין באשר לטענה לפגיעה בהכנסות שמקורה באי החתימה על שתי החוזים בגין הפרויקטים העתידיים שלגביהם נטען כי היה אמור לחתום ביום התאונה עצמו.

בנסיבות אלה, לא מצאתי לפסוק כל סכום בגין ראש נזק זה.

1. אובדן כושר השתכרות לעתיד; לאור שיעורה של הנכות ומשמעות הנכות בתחום האורתופדי שנקבעה על ידי המומחה מטעם התובע על רקע עיסוקו של התובע, אשר כרוך מטבע הדברים בפעילות פיזית מתמדת, לא ניתן לשלול כי בעתיד עשויה נכותו להביא לפגיעה בכושר השתכרותו של התובע. בנתונים המפורטים לעיל, ותוך התחשבות בחשש לפגיעה כאמור, הייתי מוצאת לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה אשר יעמוד על סך של 195,000 ₪– המהווה מחצית מהחישוב האקטוארי על בסיס ממוצע שכרו של התובע ערב הפגיעה על פי אישור המל"ל האמור כשהוא מוצמד נכון להיום, שיעור נכותו התפקודית אותה מצאתי להעמיד בגובה שיעור נכותו הרפואית לא כולל הנכות האסתטית (כפי שאף טען לכך התובע בסיכומיו (ר' ע' 65 שו' 5 לפרו') וכן על בסיס מקדם ההיוון הרלוונטי עד גיל 70 לאור היותו עצמאי.
2. כאב וסבל; על בסיס הנכות אשר נקבעה לתובע בגין הפגיעה ולטיפולים להם נזקק– הנני מעמידה ראש נזק זה על סך של 70,000 ₪ .

1. הוצאות; פגיעת התובע הוכרה כאמור על ידי המוסד לביטוח לאומי, ועל כן מכלול הוצאות התובע בגין הטיפולים לעבר או לעתיד אמורות להיות מכוסות על ידי גוף זה. בנוסף, הטיפולים הפרטיים להם טען התובע בעדותו (ר' ע' 13 שו' 1 לפרו') לא נתמכו בכל אסמכתא. על כן, אין מקום להכיר בראש נזק זה.
2. עזרת צד ג'; לטענת התובע הוא הסתייע באחיו וחבריו על מנת לבצע מטלות שונות (נסיעות וקניות) ולטענתו אף נזקק לשירותיה של עוזרת (ר' ע' 12 שו' 25-28 לפרו'). הגם שהאח כמו גם חבר כלשהו, לא הובא לתמיכה בטענתו של התובע אודות היקף העזרה שניתנה לו, בשים לב לאופי הפגיעה והנכויות הזמניות שנקבעו (על ידי המל"ל), לא שוכנעתי שהעזרה לה נזקק התובע חרגה מהמקובל ביחסי משפחה רגילים. על כן, מצאתי לפסוק לתובע בגין ראש נזק זה, סך גלובאלי בשיעור 2,500 ₪ לתקופת העבר בלבד.
3. ניכויים – מהסכומים דלעיל יש לנכות את תגמולי המל"ל בהתאם למפורט בתביעת המל"ל.
4. סוף – דבר:
5. הנה כי כן, בשים לב למכלול המסקנות המצטברות, הן בעניין העדר הוכחת נסיבות התאונה הנטענות על יד התובע; הן בעניין העדר אחריות הנתבעים 1-4 לפגיעה ולנזקי התובע (גם אם היו מוכחות נסיבות התאונה) – דין התביעה להידחות. כפועל יוצא מכך, נדחית תביעת המוסד לביטוח לאומי לשיפויו בגין התגמולים ששילם לתובע.
6. התובע וכן התובע הנוסף הוא המל"ל, יישאו ביחד ולחוד, בשכ"ט ב"כ הנתבעים 1-4 בסך כולל של 15,000 ₪ וכן בהוצאות משפט שהוציאו בפועל.

ניתן היום, ד' חשוון תשע"ח, 24 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.