1. בפניי בקשה להארכת מועד להישפט מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) - התשמ"ב 1892, שהגיש המבקש לביהמ"ש ביום 3.11.14.

2. על המבקש הוטל קנס בגין עבירה של נהיגה במהירות מופרזת בדרך בינעירונית בה המהירות המירבית המותרת היא 90 קמ"ש (דו"ח תנועה מס' 90501909643 מיום 31.5.13).

3. במקרה דנן מדובר בדו"ח שניתן עפ"י צילום במצלמה אלקטרונית של רכב הרשום ע"ש המבקש. לטענת המבקש, הרכב נמצא באופן קבוע בשימוש מר אבו סנינה עקאב לצורך עבודתו, אשר נהג ברכב ביום ביצוע העבירה. לבקשה צורף תצהירו של אבו סנינה עקאב בו הצהיר, כי הוא החזיק ברכב במועד העבירה. עוד טען המבקש, כי כלל לא קיבל את הדו"ח ולראשונה נודע למבקש אודותיו עת פנה למשרד הרישוי לצורך הסדרת עניין רישיונו.

4. הבקשה הועברה לתגובת התביעה, אשר התנגדה לה וציינה, כי בניגוד לנטען בבקשה, למבקש נשלח הדו"ח עפ"י הכתובת המעודכנת במשרד הפנים. אישור המסירה חזר ביום 15.7.13 בציון "לא נדרש" , המהווה מסירה כדין ועל כן המבקש לא יכול לטעון, כי דבר הדואר לא הגיע לידיו מסיבות שאינן תלויות בו.

לפיכך, על המבקש היה להגיש הבקשה להסבה במועד הקבוע בחוק. משלא פנה במועד הקבוע בחוק בבקשה להישפט, אין עילה להארכת המועד.

5. דיון והכרעה

סעיף 229(ה) לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי:

"תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".

במקרה דנן, הדו"ח נשלח בדואר רשום לכתובת הרשומה של המבקש ביום 26.06.2013 (דואר רשום RR-011663615H4) ובתאריך 15.7.13 חזר לשולח בציון "לא נדרש", כך שבהתאם לתקנה 44 א' לתקנות סדר הדין הפלילי מתקיימת "חזקת מסירה", ועל המבקש מוטל הנטל להפריכה. היינו, המבקש לא הוכיח, כי לא קיבל ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו ולפיכך החזקה לא נסתרה.

על כן, משחלף המועד לתשלום הקנס, והבקשה להישפט הוגשה אחרי המועד של 90 יום שנקבע בסעיף 229 (א)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, הרי שהשתכללה הרשעתו של המבקש בעבירה, כאמור בסעיף 229 (חב) לחוק, אף אם לא שולם הקנס שנקבע בדו"ח.

בנסיבות שכאלה, קבע בית המשפט העליון כי יש מקום לשקול להיענות לבקשה להארכת מועד להישפט אך ורק במקרים בהם לא ידע ולא יכול היה המבקש לדעת כי אישום תלוי ועומד נגדו – ראה לענין זה רע"פ 2096/07 כוכבי נ' מ"י וכן רע"פ 8927/07 אבו עסב נ' מ"י.

זאת ועוד, סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי:

" בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו".

במקרה דנן, הדו"ח נשלח לכתובת המבקש לפי רישומי משרד הפנים, ומשלא הגיש המבקש בקשה להישפט במועד, דינה להדחות ואין למבקש להלין אלא על עצמו.

משכך, אינני מוצאת שיש הצדקה לשיהוי בהגשת הבקשה, ומשלא ניתן טעם ראוי לשיהוי, להוציא מחדלו של המבקש, הרי שאין להיעתר לבקשה להארכת מועד להישפט.

יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט העליון ברע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל לפיהם:

"סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 נדרש לבקשת הישפטות באיחור, ומפנה לתנאי סעיף 229(ב), הלא המה שכנוע התביעה "שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד, והיא הוגשה מייד לאחר שהוסרה המניעה". ואכן, כפי שציין בית משפט השלום לתעבורה, וכפי ששב וציין בית המשפט המחוזי, על המבקש להסב דו"ח על שמו של זולתו באיחור כה ניכר, ליתן הסבר לפשר השיהוי. המבקש נמנע בשתי הערכאות להסביר מדוע איחר באופן כה ניכר בבקשתו להסבת הדו"ח, והסבר אינו בנמצא אף בבקשת רשות הערעור; גם לא הובאו "נימוקים מיוחדים אחרים" (סעיף 230). בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט".

מעבר לדרוש אציין, כי כבר נפסק שאי העתרות לבקשה להסבת קנס על שם אחר אינה גורמת עיוות דין. ראה לעניין זה ע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל וכן עפת (מרכז) 29393-11-09‏ ‏ שלום מיכאלי נ' מדינת ישראל מפי כב' השופטת הבכירה נ.אהד.

נוכח האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.

ניתנה היום, כ"ה טבת תשע"ה, 16 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.