1. התובע עתר לבית המשפט, בתביעה לפסק דין הצהרתי או צו עשה, המחייב את הנתבעת, לחבר את המקרקעין הידועים כחלקה מס' 23 גוש 16966 (להלן: המקרקעין") לרשת המים.

2. להלן טענות התובע בכתב התביעה:

א. הנתבעת קיבלה לידיה את הזכויות וכן לקיים את התחייבויות המועצה מקומית דבוריה, בקשר להפעלת מערכות ומתן שירותים של משק המים.

ב. בתאריך 10/4/07 שילם התובע למועצה מקומית דבוריה סכום כספי על סך 20,436 ₪ עבור חיוב מים למקרקעין.

ג. התובע פנה לנתבעת בבקשה לחבר את המקרקעין לרשת המים ולהתקין מד מים במקרקעין, לשם כך, הכין לבקשת הנתבעת מפה מצבית. חרף הבטחות הנתבעת לחבר את המקרקעין לרשת המים, לא עשתה כן הנתבעת.

ד. בתאריך 18/11/13 פנה התובע באמצעות ב"כ לנתבעת בבקשה להתקין מד מים ולחבר את המקרקעין לרשת המים, בקשה שנדחתה ביום 16/1/14.

ה. לטענת התובע, מוטלת חובה על הנתבעת לחבר את המקרקעין לרשת המים.

3. להלן טענות הנתבעת בכתב ההגנה:

א. על פי הסכם ההתאגדות, האחריות למתן שירותי מים וביוב מהרשויות המקומיות שהתאגדו באמצעות הנתבעת, ביניהן, מועצה מקומית דבוריה, החלה מיום 1/10/08 ובפועל מתחילת שנת 2009. התחייבויותיה של הנתבעת מוסדרות בחוק תאגידי מים וביוב, תשס"א – 2001 (להלן: "החוק").

ב. הנתבעת טענה להעדר יריבות, הואיל והתובע אינו הבעלים או המחזיק במקרקעין.

ג. הנתבעת טענה כי המקרקעין חוברו על ידי המועצה המקומית דבוריה לרשת המים, לצורך השקיית עצי דקל, באופן לא חוקי. התובע נהג לעשות שימוש לא חוקי במים, לצרכי מגרש רכב, ובעקבות כך, ניתקה הנתבעת את מד המים מהמקרקעין. לאחר תשלום חוב צריכת המים הלא חוקית, החזירה הנתבעת את מד המים. שבוע לאחר ההתקנה, הודיע התובע כי מד המים נגנב וביקש מהנתבעת להתקין מד מים חדש.

ד. בקשה זו של התובע נדונה ונדחתה, מהטעם של מניעה הנדסית, מהטעם שהמקרקעין אינם בתחום שיפוט מועצה מקומית דבוריה, ומהטעם שהמקרקעין מחוץ לתכנית אספקת המים העירונית של מועצה מקומית דבוריה.

ה. לטענת הנתבעת, נתון לה שיקול דעת מלא, להחליט אם לחבר מקרקעין לרשת המים.

4. מטעם התובע העיד התובע בעצמו. מטעם הנתבעת העיד מר שאדי חורי, מהנדס ראשי של הנתבעת. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

5. אפתח את הדיון, בבירור טענת הנתבעת להעדר יריבות. הנתבעת לא חזרה על טענה זו בסיכומים מטעמה, ברם, לטעמי, יש בבירור הטענה בכדי להשלים את התמונה הנדרשת בהליך זה.

6. כתב התביעה שותק לעניין מעמדו של התובע במקרקעין ואינו מפרט מהי זיקתו של התובע למקרקעין. כל שנאמר בכתב התביעה בקשר לתובע "התובע קבלן לעבודות פיתוח, תושב הכפר דבורייה".

בתצהיר עדות ראשית של התובע, התייחס התובע לראשונה למעמדו במקרקעין והעיד כי הוא המחזיק בפועל במקרקעין, ללא שפירט והסביר, מכוח מה הוא מחזיק בפועל במקרקעין.

בחקירתו הנגדית נשאל והשיב התובע כלהלן:

ש:מה הזיקה שלך לקרקע שבה אתה רוצה לבצע את החיבור?

ת: אני בעל הקרקע.

ש: יש לך נסח טאבו.

ת: יש. אני לא הבאתי.

ש: אתה לא צירפת נסח טאבו לכתב התביעה.

ת: יש לי בבית

בשלב זה של החקירה הנגדית, הורה בית המשפט לתובע להגיש נסח רישום של המקרקעין לתיק בית המשפט בתוך 7 ימים מיום ההחלטה.

נסח רישום לא הוגש לתיק בית המשפט בתוך 7 ימים. עם זאת, התייחס ב"כ התובע למעמדו של התובע במקרקעין, בפתח הסיכומים מטעם התובע, באלו המילים: "התובע הנו תושב הכפר דבוריה, שבחזקתו חלקה מס' 23 בגוש 16966 מאדמות הכפר דבורייה, הרשומה בבעלות ארבעת ילדיו, כמפורט בנסח הרישום המצ"ב".

לסיכומים מטעם התובע צורף נסח רישום של החלקה מיום 14/2/16, ממנו ניתן ללמוד, כי החלקה בבעלות ארבעה אנשים, בחלקים שווים. שמו של התובע אינו מופיע בנסח הרישום.

עד לשלב הסיכומים, לא טרח התובע לצרף כל מסמך המצביע על זיקתו למקרקעין. מנסח הרישום לא ניתן לקבוע שלתובע זיקה למקרקעין, וגם לא הובא מסמך ממנו ניתן ללמוד שאכן ילדיו של התובע הם הבעלים במקרקעין.

ברם, כאמור, בסופו של יום, זנחה הנתבעת את טענתה בנוגע להעדר יריבות ולא חזרה עליה בסיכומים. ייתכן שהדבר נעוץ בעובדה עליה הצדדים אינם חלוקים, לפיה, התובע היה רשום בספרי המועצה בשנים 2006, 2007, כמי שמחזיק במקרקעין, וכמי ששילם את החובות שרבצו על המקרקעין בקשר לחיבור ולשימוש במים, כפי שעולה מהמסמכים שלפני. לטעמי, לא די בכך בכדי ללמד על זיקה למקרקעין בהליך המשפטי שלפני, ולא הונחה בפני בית המשפט תשתית ראייתית ראויה למעמדו של התובע במקרקעין וזו נותרה עלומה עד עתה.

7. לגופם של דברים, סעיף 6 לחוק המים, תשי"ט-1959 קובע בזו הלשון:

כל זכות למים צמודה לאחת ממטרות המים המנויות להלן; בטלה המטרה – פקעה הזכות למים; ואלה מטרות המים –

(1) צרכי בית;

(2) חקלאות;

(3) תעשיה;

(4) מלאכה, מסחר ושירותים;

(5) שירותים ציבוריים;

(6) שמירה ושיקום של ערכי טבע ונוף, לרבות מעיינות, נחלים ובתי גידול לחים (בחוק זה – ערכי טבע ונוף).

(תיקון

8. על פי חוק המים, כל זכות למים ניתנת לאחת מהמטרות שנקבעו בחוק. בהעדר מטרה – אין זכות.

9. בענייננו, לא הצביע התובע על זכות בדין המחייבת לחבר את המקרקעין למים, ומטרה, שלצרכיה מבקש הוא חיבור למים. כשנשאל התובע מה השימוש שהוא עושה במקרקעין, השיב: "אני לא עושה כלום, יש לי 40 נכדים, אני יורד איתם לבלות. זה הכול. אני לא צריך מים, לא להשקיה. יש לי מים להשקיה מחקלאות, ממקורות לא מהם".

10. מעדותו של התובע והמסמכים שלפני, נמצא, כי עסקינן בקרקע לשימוש חקלאי, בלבד. התובע אישר שאין הוא זקוק לנתבעת, לשם מילוי צרכיו למים לחקלאות, את אלה הוא מקבל מחברת מקורות. התובע לא טען לצריכת מים לאחת מהמטרות האחרות, לא לצרכים ביתיים ולא למטרה אחרת. אי לכך, תביעתו של התובע אינו עומדת בהוראת הסעיף לעיל, משאין טענה לדרישת מים לאחת מהמטרות המים הנקובות בחוק המים.

11. הואיל והתובע לא הצביע על זכות למים על פי אחת מהמטרות אשר קבועות בחוק המים, אין כל חובה בדין להורות לנתבעת לחבר את המקרקעין לרשת המים.

12. במצב דברים זה, משלא הראה התובע כי הוא זכאי להקצאת מים על פי אחת מהמטרות הקבועות בחוק המים, דין התביעה להידחות ולא מצאתי לנכון לקיים דיון בשאלה, האם קיימת מניעה הנדסית, כנטען על ידי הנתבעת, לחיבור המקרקעין לרשת המים, ובשאלת שיקול דעתה הבלעדי של הנתבעת.

13. אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה. אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 4,000 ₪.

14. המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ו אייר תשע"ו, 03 יוני 2016, בהעדר הצדדים.