07 ינואר 2016

1. לפני ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 21.8.14 (להלן – החלטת הוועדה), לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 , אשר העניקה למערער נכות צמיתה בשיעור 34% החל מיום 1.1.12 ודחתה את הקשר הסיבתי בין תאונת העבודה לבין מחלת הסוכרת ממנה סובל המערער.

2. רקע כללי

א. ביום 1.7.10 נפגע המערער בתאונה שהוכרה על ידי המשיב כתאונת עבודה.

ב. הוועדה התכנסה בעקבות פסק דין (בל 23584-02-14), שהורה לה לפעול כדלקמן:

"א. עניינו של המערער יושב לוועדה לעררים בשנית כדי שזו תשקול שאלת הקשר הסיבתי בין התאונה שהוכרה לבין מחלת הסוכרת וזאת תוך התייחסות לאישור ד"ר ליפו מיום 19.10.12 ולאישור ד"ר וינשטיין מיום 14.12.12.

ב. ככל שהוועדה תמצא לנכון לשנות קביעתה לעניין שאלת קיומו של קשר סיבתי בין התאונה למחלת הסוכרת, אזי תשקול בשנית באיזו מידה להפעיל את תקנה 15".

ג. הוועדה מושא ערעור זה קבעה למערער נכויות זמניות, וכן 25% נכות צמיתה בגין מגבלה בכף רגלו מכח פריט ליקוי 49(7) לרשימת הליקויים המנויה בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן- התקנות). כמו כן, הפעילה הוועדה את תקנה 15 לתקנות בשיעור של 1/3, ובכך הועלה שיעור נכותו הצמיתה של המערער ל - 34%.

עם זאת, שללה הוועדה את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין מחלת הסכרת ממנה סובל המערער.

וזו לשון ההחלטה בהקשר זה (הציטוט לא הובא במלואו מאחר שכתב היד אינו קריא דיו):

" הוועדה עיינה בפסק הדין. נקודת המוצא בדיון היא שלא קיימת עבודה מחקרית פריספקטיבית... המוכיחה שסכרת מסוג II נגרמת בגלל סטרס. לא חסר סיבות לסטרס, גם בימים אלו ישנם מספיק אנשים במדינת ישראל שנמצאים בסטרס משמעותי ולא קיימת הוכחה שמצב זה גורם להופעת סכרת. לגבי מוחדב אלברט - יש להדגיש פעם חוזרת שבפנייתו הראשונה לחדר מיון לאחר האירוע החבלתי נכתב שלא ידועה סכרת אך לא בוצעה בדיקה גלוקוזה. בהגיעו לאשפוז ב- 4.8.10 מר מוחדב היה אסימפטומטי או לחלופין לא טרחו לשאול אותו לגבי סימפטום של סכרת. רמת הגלוקוזה היתה 400 מ"ג באותו מועד. לא יתכן שאדם עם רמת גלוקוזה כזו הוא אסימפטומטי. ההסבר היחידי שיכול להינתן בהקשר זה הוא שהתובע היה סכרתי עוד לפני כן והסימטופטומים של סכרת לא היו חדשים, כלומר לא עוררו את תשומת ליבו לכך שקרה משהו גם רמת ההמוגלובין המסוכר בגובה 11.4 תורמת בעמדה שהסכרת לא הופיעה בימים שקדמו לאשפוזו כלומר בעקבות החבלה. מעיון במכתבו של דר' ויינשטיין מ- 14.11.12 נכתב שמתוך בריאות שלמה הופיע פצע. אלו הם דברי התובע מבלי שרמת גלוקוזה נבדקה. במכתבו של דר' ליפו מ- 9.10.12 מעלה אפשרות כי היתה קיימת סכרת סמויה עוד טרם החבלה. את האפשרות הזו לא ניתן להוכיח ולא ניתן לשלול בהיעדר בדיקות מעבדה מיום התאונה. על כל פנים מסקנת הוועדה היא שאין קשר סיבתי להופעת הסכרת ובכך הוועדה חולקת באופן מוחלט ע"י מכתבו של דר' ויינשטיין. הוועדה לא יכולה לשלול את הכתוב במכתבו של דר' לידו כי סכרת הוחמרה בעקבות התאונה.

אבחנה – מצב לאחר פציעה רגל ימין".

3. הערעור שלפני נסוב אך ורק בסוגיית שלילת הקשר הסיבתי בין תאונת העבודה למחלת הסוכרת.

טענות הצדדים

4. לטענת המערער, שגתה הוועדה בכך ששללה את הקשר הסיבתי בין מחלת הסוכרת ממנה הוא סובל לבין תאונת העבודה.

המערער הוסיף, כי קיימת ספרות רפואית נרחבת המבוססת על מחקרים הקושרים בין מצבי דחק נפשי להתפרצות מחלת הסוכרת. המערער הפנה, בין היתר, אף לחוות דעתו של ד"ר חוליו וינשטיין, נשיא האגודה הישראלית לסוכרת, ממנו עולה כי הרפואה מכירה בקשר הסיבתי שבין דחק נפשי להתפרצות מחלת הסוכרת.

עוד טען המערער, כי נפל פגם בהחלטת הוועדה אף בשים לב לקביעתה בסיפא להחלטתה, לפיה אין היא יכולה לשלול את האמור במכתבו של ד"ר ליפו ולפיו מחלת הסוכרת הוחמרה בעקבות התאונה, וכי בנסיבות אלה, היה על הוועדה, למצער, לקבוע קשר סיבתי מסוג החמרה בין מחלת הסוכרת לבין התאונה, בפרט בשים לב לכלל לפיו יש להפעיל ספק לטובת המערער.

5. לטענת המשיב, לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה.

המשיב הוסיף כי הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין במלואן, וכי החלטת הוועדה מנומקת דיה ואין עילה להתערב בה.

דיון והכרעה

6. לאחר שעיינתי במסמכים המצויים בתיק ולאחר ששבתי ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. להלן אפרט את נימוקי הכרעתי.

7. הלכה פסוקה וידועה היא בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כבר נקבע, כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)). עוד נקבע, כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדית של הוועדה ובית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (עב"ל (ארצי) 217/06 בן צבי – המוסד לביטוח לאומי, (22.6.2006)).

בנוסף יצוין כי אחת מהחובות המוטלת על הוועדה הרפואית לעררים, בהיותה גוף מעין שיפוטי היא חובת ההנמקה על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע (ארצי) שם/01-1318 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60 (1983)). אשר לחובת ההנמקה, עליה להיות ברורה ומפורשת אשר ממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם בית הדין יוכל לעשות זאת ולבחון האם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק (דב"ע (ארצי) מג/1356 – 01 לביא – המוסד לביטוח לאומי , פד"ע יז 130 (1985)).

כאשר מוחזר עניין לדיון מחודש בוועדה על פי פסק דין, על הוועדה להתייחס אך ורק לאמור בהחלטת בית הדין ולפעול על פי הנחיותיו. כמו כן, במקרה של ערעור על החלטת הוועדה ביקורתו השיפוטית של בית הדין מוגבלת לבחינת השאלה אם הוועדה מילאה אחר האמור בפסק הדין. (דב"ע (ארצי) נא/29 – 01 פרנקל – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160; עב"ל (ארצי) 114/07 עורקבי – המוסד לביטוח לאומי, (לא פורסם, 8.1.2008).

8. בשים לב לקביעת הוועדה בסיפא להחלטתה, לפיה אין היא יכולה לשלול את הכתוב במכתבו של ד"ר ליפו לפיה הסוכרת הוחמרה בעקבות התאונה, הרי שהיה עליה לדון בסוגיה זו ולהכריע האם התאונה אכן החמירה את מחלת הסכרת ממנה סובל המערער, אם לאו. תפקידה של הוועדה הוא לקבוע פוזיטיבית האם התאונה גרמה למחלת להתפרצות מחלת הסכרת או להחמרתה, אם לאו, ולא היה מקום להסתפק בקביעה לפיה אין היא יכולה לשלול אפשרות כזו.

כמו כן, צודק המערער בטענתו, לפיה במקרה של ספק, אכן היה על הוועדה להפעילו לטובת המבוטח (דב"ג נג/0-44 המוסד לביטוח לאומי נ' טישלר פד
ע כו 209, 199; בג"צ לוסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ"ז (5) 743).

9. כמו כן, מצאתי כי הוועדה לא התייחסה כראוי לחוות דעתו של ד"ר וינשטיין, כפי שהורה לה פסק הדין לעשות, שכן היא לא דנה באופן מניח את הדעת בשאלה האם הדחק הנפשי בו מצוי היה המערער, כך על פי חוות הדעת, אכן יכול שהוביל להתפרצות מחלת הסוכרת.

סוף דבר

10. הערעור מתקבל.

עניינו של המערער מוחזר אל הוועדה הרפואית לעררים, על מנת שזו תמלא פעם נוספת אחר פסק הדין מיום 28.7.14.

בשים לב לקביעת הוועדה בסיפא להחלטתה, לפיה אין היא יכולה לשלול את האפשרות שמחלת הסוכרת הוחמרה בעקבות התאונה, תדון הוועדה בשאלה האם ישנו קשר סיבתי מסוג החמרה בין התאונה לבין מחלת הסוכרת ממנה סובל המערער.

תשומת לב הוועדה, לכך שבהתאם לדין, במקרה של ספק, יש להפעילו לטובת המבוטח.

ככל שהוועדה תמצא כי מתקיים קשר סיבתי מסוג גרימה או החמרה, תקבע את נכותו של המערער בעקבות התאונה, וכן תדון מחדש בהפעלת תקנה 15.

המערער ובא כוחו יוזמנו לטעון בפני הוועדה.

החלטת הוועדה תהא מפורטת ומנומקת.

11. בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, יישא המשיב בשכ"ט ב"כ המערער בסך 3,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

הצדדים רשאים לפנות לבית הדין הארצי בבקשת רשות ערעור על פסק דין זה, תוך 30 יום מיום המצאתו.

ניתן היום, כ"ו טבת תשע"ו, (07 ינואר 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.