הצדדים הסמיכוני לפסוק בתביעה זו בהתאם להוראת סעיף 79א לחוק בתי המשפט וזאת לאחר שמיעת טיעוני הצדדים.

התביעה היא לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, בהיותו בן שנתיים ו-10 חודשים, עת נשרט בפניו מחתול בלובי מלון מג'יק פאלאס שמנהלת הנתבעת באילת, זאת ביום 31.12.13

אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע אכן נשרט בפניו מחתול תועה שנכנס ללובי המלון, אולם קיימת מחלוקת בשאלה האם הנתבעת נושאת באחריות לארוע זה ולנזקיו הנטענים של התובע בעקבותיו.

התובע טוען כי יש להטיל אחריות על הנתבעת שכן מוטלת עליה החובה למנוע כניסת חתולי רחוב ללובי המלון, ועצם המצאות החתול בלובי מעיד על התרשלות מצידה. לטענת ב"כ התובע יש להחיל בענין זה את הכללים המעבירים את נטל הראיה לכתפי הנתבעת להוכיח שלא התרשלה ונקטה בכל האמצעים הסבירים למנוע ארוע מסוג זה בלובי המלון.

ב"כ הנתבעת לעומת זאת טוען כי התובע לא הצביע על התרשלות מצידה שכן כניסת החתול ללובי היתה ארוע פתאומי ולא צפוי שכן ברגיל חתולים אינם מסתובבים בלובי המלון. התובע לא הצביע על כך שמדובר בתופעה חוזרת על עצמה ולפיכך לא יכולה היתה הנתבעת לצפות כניסת חתול תועה ללובי. מעבר לכך טוענת הנתבעת כי אין אמצעי סביר שיכלה לנקוט שהיה מונע כניסת החתול ללובי, שכן מדובר במקום ציבורי, אליו נכנסים וממנו יוצאים אנשים בכל שעות היממה בתדירות גבוהה, כך שלא ניתן ל"אטום" באופן הרמטי את המקום כלפי חתולים המסתובבים ברחוב. בנוסף, המדובר במלון שהוא מעין "כפר נופש" ולא מבנה סטנדרטי של מבנה מלון רב קומות, ולפיכך, הקרבה לקרקע וקיום צמחיה רבה בשטח המלון וסביבו, לא מאפשרת מניעה מוחלטת של כניסת חתולים למקום.

מעבר לכך טען ב"כ הנתבעת כי גם באם נכנס לרגע חתול ללובי, לא הוכח שהוא שהה שם זמן רב, כך שאין לראות את הנתבעת כמי שלא קיימה השגחה מספקת באזור הלובי.

ב"כ הנתבעת הוסיף וטען כי במידה וביהמ"ש יסבור כי קמה אחריות, הרי שיש להטיל אשם תורם משמעותי על אימו של התובע, שכן לא ברור הכיצד האם, באם היתה בסמוך לבנה, לא מנעה את פגיעת החתול בו, אלא באם אפשרה לו לגשת לחתול לבדו, או שאפשרה לו לשהות לבדו בספות הלובי ולא השגיחה עליו באותה העת.

באשר לגובה הנזק אציין כי בהתאם לתיעוד הרפואי הראשוני בבי"ח יוספטל אליו הופנה התובע ע"י בית החולים, נגרמה לתובע שריטה שטחית בלחי ימין שנמשכה עד לגבה עם שריטה בעפעף ללא נזק לעין. מלבד חיטוי לפצע לא נזקק התובע לטיפול פיזי נוסף. בחלוף חודש וחצי ממועד הארוע פנו הורי התובע, עם התובע לפסיכולוג, בפניו נטען כי מאז הארוע נעשה הילד פחדן ותלותי בהוריו, מפחד מחתולים, נעשה רגיש ועצבני ומתעורר בלילה מבוהל ובוכה. הפסיכולוג ציין כי התובע סובל מPTSD והמליץ על טיפול באמצעות משחק. תיעוד הפסיכולוג שהוגש לעיוני מתעד 10 פגישות במהלך שנה וחצי, בהן ניתן ייעוץ והדרכה להורים, בין היתר בהקשר של התגברות על הפחד מחתולים.

יצויין כי לא הוצגו בפני תמונות של התובע ביום הארוע או בסמוך לכך, לעומת זאת הוצגה תמונה עדכנית המייצגת, לטענת ב"כ התובע, את הצלקת שנותרה לו בלחיו השמאלית. בתמונה ניתן לראות, בקושי רב ובתאורה מאוד חזקה, פס כהה מעט בלחי השמאלית. לענין זה טען ב"כ הנתבעת כי לא ניתן להסיק שצלקת זו מקורה בארוע, שכן התיעוד הרפואי מעיד על שריטה בלחי הימנית דווקא, כך שבהעדר תמונה המתעדת את הלחי הימנית, יש להסיק כי הארוע לא הותיר אצל התובע צלקת כלשהי, ויש לדחות את הטענה כי הצלקת המתועדת לכאורה בתמונה, מקורה מהארוע.

התובע טוען לפיצוי בגובה 30,000 ₪ בגין נזק לא ממוני, 10,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות (הכוללות סך של 3,500 תשלום לפסיכולוג שטרם שולם למרות שהטיפול הסתיים לפני שנה), והפסד השתכרות בעתיד בסך של 70,000 ₪ בגין הצלקת בפנים.

ב"כ הנתבעת טען כי יש לדחות את התביעה או לחילופין לפצות את התובע בסכום מינורי של 2,000 ₪.

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים בהרחבה ועיון בכל המסמכים שהוצגו בפני, אני סבורה כי מדובר בארוע מינורי ביותר, אשר הואדר על ידי הורי התובע, לצורך רווח משני. תיאור פגיעת התובע בתיעוד הרפואי מעיד על שריטה קלה בלחי אשר ספק באם הותירה צלקת בפני התובע.

גם שאלת קבלת טיפול פסיכולוגי באופן פרטי (מבלי לשלם עליו עד כה...) כאשר אין כל תיעוד בדבר פנייה לרופא מטפל קודם, ומבלי שניתן הסבר מדוע לא פנה התובע לקבל טיפול מתאים במסגרת הציבורית, הותירה בי רושם של נסיון ההורים להעצים את פגיעת התובע בארוע, ולא שוכנעתי כי הטיפול אכן נדרש כתוצאה מהארוע דווקא, ובוודאי שלא בהיקף שניתן.

כך גם הטענה להפסד השתכרות עתידי, מקום בו התובע לא עמד על קיומה של טענה לנכות, נשמעת מעט תמוהה, והתמונה שהוצגה בפני (מעבר לכך שקיים ספק של ממש באם היא מתעדת פגיעה שמקורה בתאונה), איננה מצביעה על קיומה של צלקת משמעותית שתשפיע באופן כלשהו על אפשרויות ההשתכרות העתידיות של התובע, מה גם שלאור קטינותו, יוכל לכוון את מסלול חייו לכזה שלא יפגע מאותה צלקת עדינת מראה.

לנוכח כל האמור לעיל, לרבות טענות הצדדים בשאלת האחריות, שרק אומר לגביה כי איננה פשוטה כלל ועיקר במקרה זה, ולאור ההסדר הדיוני, אני מחייבת את הנתבעת לפצות את התובע בסך של 9,000 ₪ בצירוף החזר אגרה ושכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 1,580 ₪.

מתוך הסכום הנ"ל על הורי התובע להפקיד סך של 6,000 ₪ בפקדון נושא רווחים עד הגיע התובע לגיל 18. על ב"כ התובע להבהיר להורי התובע חובתם זו קודם למסירת הכספים לידיהם.

לאור ההסדר הדיוני ניתן פטור מתשלום יתרת אגרה.

ניתן היום, כ"ג תשרי תשע"ז, 25 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.