מבוא

לפני בקשה להארכת מועד להישפט מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982, שהגיש המבקש לביהמ"ש ביום 11.11.14 בגין דו"ח שניתן על עבירה של שימוש בטלפון שלא באמצעות דיבורית בזמן שהרכב בתנועה, בניגוד לתקנה 28(ב) לתקנות התעבורה, מיום 23.2.14 (הודעת תשלום קנס מס' 51110468579).

במקרה דנן מדובר בדו"ח שנרשם במקום ביצוע העבירה ונמסר ביד למבקש.

טיעוני הצדדים

טיעוני המבקש:

1. המבקש קיבל את הדו"ח דנן לידיו ביום 23.2.14, וביום 2.3.14 פנה למפנ"א בבקשה לבטלו משום שלא ביצע את העבירה כלל.
2. לאחר שמכתב תשובה ממפנ"א הנושא תאריך 26.3.14 נשלח לכתובתו הקודמת של המבקש, כתובת בה אינו מתגורר משנת 2012, אשר נרשמה במכתב פנייתו של המבקש בתום לב, קיבל המבקש רק ביום 13.7.14 את תשובת מפנ"א לכתובתו המעודכנת, לפיה הוחלט שלא לבטל את הודעת תשלום הקנס מאחר שלא נתקיימו עילות הביטול המפורטות בחוק.
3. בתשובת מפנ"א נכתב כי להודעה על תשלום הקנס ותוספת הפיגורים שתישלח אליו יצורף ספח בקשה להישפט, באמצעותו יוכל המבקש להודיע על רצונו להישפט. הודעת תשלום הקנס וכן ספח הבקשה להישפט לא נשלחו אליו עד ליום הגשת הבקשה דנן, מה שמונע מן המבקש מלטעון את טענותיו בפני ביהמ"ש, ובכך נגרם למבקש עיוות דין.
4. דברי הנהג שרשומים בהודעת תשלום הקנס אינם הדברים שאמר לשוטר. לדבריו, הוא כיבה את תוכנת הניווט כאשר עמד ברמזור אדום בעצירה מלאה, בעוד שנרשם בדו"ח "רק בדקתי את הווטסאפ".
5. לא צוינו בדו"ח הפרטים הבאים: באיזה נתיב היה המבקש בעת ביצוע העבירה לכאורה ובאיזה נתיב היה השוטר, האם היה קשר עין בין השוטר לבין המבקש, מה היה מצב התנועה בעת ביצוע העבירה לכאורה.
6. המבקש לא שילם הדו"ח במסגרת המועדים בהם היה יכול לשלמו על פי חוק, כי ידע שתשלום הקנס מוכיח כי ביצע את העבירה לכאורה וזאת לא נעשתה על ידו.

לבקשה צורפו תצהיר המבקש; הודעת תשלום קנס; העתק תכתובות המבקש עם מפנ"א ותשובת מפנ"א; ותמצית רישום ממרשם האוכלוסין.

טיעוני המשיבה:

בתגובתה מיום 17.11.14 התנגדה המשיבה לבקשה מן הטעם שמכתב המבקש למפנ"א מיום 2.3.14 נושא את כתובתו הקודמת (שד' הצבי 42 חיפה), ומכתב התשובה של מפנ"א מיום 26.3.14 נשלח לכתובתו כפי שציין בבקשה, ולפיכך אין לו אלא להלין על עצמו. יחד עם זאת, ציינה המשיבה כי תמצית רישום ממרשם האוכלוסין מעלה כי את כתובתו שינה כבר בשנת 2012.

בהתאם להחלטת בית המשפט כי על המשיבה להתייחס לטענת המבקש כי עד ליום הגשת הבקשה דנן לא נשלחו אליו הודעת תשלום הקנס וספח הבקשה להישפט, ציינה המשיבה שמדובר בהודעת תשלום קנס אשר נמסרה לידי המבקש במעמד ביצוע העבירה. דהיינו, היתה נתונה למבקש האפשרות להגיש גם בקשה להישפט. תשלום הקנס היה צריך להתבצע תוך 90 יום מיום 23.2.14, דהיינו עד יום 22.5.14. מכתב התשובה ממפנ"א נשלח בחודש מרץ. על המבקש היה לבחור באם לשלם או לחילופין להגיש בקשה להישפט במסגרת המועדים הקבועים בחוק.

לתגובה צורפה הודעת תשלום הקנס.

דיון והכרעה

השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבקשה להארכת מועד להישפט דומים לשיקולים שעליו לשקול בדונו בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר נאשם, המוגשת לפי סעיפים 240 ו-130 לחוק סדר הדין הפלילי.

א. על המבקש להראות טעם טוב מדוע נמנע מהגשת הבקשה להישפט במועד שנקבע בחוק.

ב. האם באי ביטול פסק הדין עלול להיגרם למבקש עיוות דין.

ראה לעניין זה ע"פ (באר-שבע) 7270/05 אלעסם דאהש ואח' נגד מדינת ישראל.

סעיף 229(א)(2) לחוק קובע את המועד להגשת בקשה להישפט, כדלקמן:

(א) מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, ישלם, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, את הקנס הנקוב בהודעה, לחשבון שצויין בה, זולת אם פעל באחת מדרכים אלה:

(1) הגיש לתובע, תוך שלושים ימים מיום ההמצאה, בקשה לביטול כאמור בסעיף קטן (ג);

(2) הודיע, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, בדרך שנקבעה בתקנות, שיש ברצונו להישפט על העבירה.

מי שהגיש בקשה לביטול כאמור בפסקה (1) לא יהיה רשאי להודיע על רצונו להישפט כאמור בפסקה (2), אלא תוך שלושים ימים מיום המצאת ההודעה על החלטת התובע בענין הביטול.

כעולה מהמפורט לעיל, המבקש לא עמד במועדים שנקבעו בסעיף 229(א) לחוק להגשת בקשה להישפט.

עם זאת, סעיף 230 לחוק מקנה לבית המשפט שיקול דעת להאריך את המועד להגשת הבקשה להישפט וליתן אפשרות להישפט, בקובעו כדלקמן:

230. הודיע אדם לפי סעיף 229(א) שברצונו להישפט על העבירה, תישלח לו הזמנה למשפט תוך שנה מיום שנתקבלה הודעתו; בית המשפט רשאי, מנימוקים שיירשמו, לקיים את המשפט גם אם ההודעה האמורה ניתנה באיחור...

עפ"י תמצית רישום ממרשם האוכלוסין, אשר צורפה לבקשה, עולה כי המבקש שינה את כתובתו כבר בשנת 2012, אך למרות זאת במכתב פנייתו למפנ"א בבקשה לביטול הדו"ח מיום 2.3.14 כתב המבקש את כתובתו הקודמת כמענו. אשר על כן, מכתב התשובה של מפנ"א נשלח לכתובתו כפי שציין בבקשה והמבקש לא קיבלו.

טענת המבקש כי כתובתו הישנה נכתבה במכתבו הראשון למפנ"א בתום לב נראית לי תמוהה, שהרי המבקש גר בכתובתו המעודכנת מזה כשנתיים (ואין המדובר בשינוי כתובת שנעשה לאחרונה), ואף במכתבו השני מיום 19.5.14 בו ביקש לברר מדוע טרם קיבל תשובה, ידע לציין את כתובתו העדכנית והנכונה.

לא מצאתי בבקשה נימוק של ממש לאיחור בהגשת הבקשה.

עם זאת, עדיין בנסיבות העניין יש לבחון, האם באי מתן אפשרות להישפט עלול להיגרם עיוות דין למבקש.

כפי שעולה מתשובת מפנ"א ומשחלף המועד לתשלום הקנס, היה על המבקש לשלם קנס ותוספת פיגור בהתאם להודעת תשלום קנס ותוספת פיגור שתישלח אליו, אשר אליה יצורף ספח בקשה להישפט.

משהמשיבה כלל לא התייחסה בתגובותיה לטענת המבקש כי ספח הבקשה להישפט לא נשלח אליו מעולם, הנני סבורה כי יש לקבל את טענתו כי עובדה זו מנעה ממנו מלטעון את טענותיו בפני ביהמ"ש, ובכך עשוי להיגרם לו עיוות דין.

הגעתי למסקנה כי אם לא אעתר לבקשתו, יגרם לו עוול, ולפיכך הנני נעתרת לבקשה ומאריכה את המועד להישפט.

ניתנה היום, ה' טבת תשע"ה, 27 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.