הרקע לתביעה וטענות הצדדים

1. התובעים שכרו מאת הנתבע דירה ברח' בורוכוב 5, בגבעתיים, בתקופה שמיום 15.08.13 עד יום 31.08.14. הם הפקידו בידי התובע שיק בטחון על סך של 7000 ₪ שנפדה על ידו, לטענתם, ללא הצדקה. לפיכך, הם הגישו את תביעתם להשבת סכום זה.

2. הנתבע טען כי הוא היה זכאי לפדות את השיק בהתאם להסכם השכירות. הוא הבהיר כי התובעים הותירו את הדירה לא צבועה, לא פנויה ואף הותירו חובות לרשויות. הוא נאלץ לפנות אליהם פעמים רבות לקיום התחייבויותיהם ולבסוף נאלץ להשיג בעצמו בעל מקצוע לצביעת הדירה ולניקיונה על מנת שניתן יהיה להשכירה מחדש. כן ציין, שנאלץ לשלם לרשויות את החשבונות שהותירו. הוא הוסיף כי בנסיבות אלו נבצר ממנו להשכיר את הדירה במועד הפינוי (31.08.14) ודייר חדש נכנס רק ביום 21.09.14. בשל סד זמנים זה הוא גם נאלץ להשכיר את הדירה במחיר נמוך מהמקובל. בנסיבות אלו הוא זכאי לפיצוי המוסכם בסעיף 23א' להסכם השכירות שבינו לבין התובעים הקובע סך של 70$ לכל יום איחור. לפי חשבונו, הוא היה זכאי לקזז סך של 1,470 דולר (70$ עבור 21 יום); אובדן הכנסה משכירות בגין 21 יום אלו בסך של 4,350 ₪; סך של 4,500 ₪ עבור צביעת הדירה בהתאם למוסכם; והוצאות נוספות שנגרמו לו.

3. התובעים לא חלקו על כך שהדירה לא נצבעה על ידם שעה שעזבו אותה, ואף לא חלקו על כך כי בין הצדדים נחתמה תוספת להסכם השכירות ביום 14.08.13, במסגרתה הם התחייבו להחזיר את הדירה לאחר שנצבעו קירותיה, תקרתה והסורגים שלה על ידי בעל מלאכה שיתואם עם הנתבע. הסכם זה (שיכונה להלן: "הנספח") נחתם יום לפני מועד הכניסה לדירה, כשהסכם השכירות עצמו הכולל את כלל התחייבויות הצדדים נכרת ביום 28.07.13. לטענתם, הנספח בטל בשל העובדה כי הוא נחתם תחת כפייה יום לפני המועד שנקבע לכניסת הדירה, כשלא היה להם מקום אחר לגור בו והתובעת הייתה בחודש הרביעי להריונה. הם הוסיפו כי בכל מקרה הם הציעו לנתבע בעל מקצוע מטעמם שתימחר את צביעת הדירה בסך של 2,000 ₪ בלבד, אך לאור העובדה כי הנתבע ביקש להוסיף תיקונים נוספים, שלא היו מוסכמים, הדבר לא יצא אל הפועל.

4. בדיון כפר הנתבע בטענה בדבר הכפייה וטען כי ממילא על התובעים היה להחזיר את הדירה מסוידת כפי שהתחייבו בסעיף 23 להסכם השכירות הקובע כי על התובעים להחזיר את הדירה בתום תקופת השכירות במצב תקין ומסויד מחדש בצבעו המקורי. הוא אישר כי בסופו של יום התובעים סילקו את החובות שהותירו אך זאת רק לאחר שנאלץ "לרדוף" אחריהם. כן אישר, כי קיבל את מפתחות הדירה מספר ימים לפני המועד שנקבע לפינויה בסוף חודש אוגוסט 2014, אך הוא לא יכול היה לצבוע אותה באותה עת כיוון שהתובע ביקש ממנו להמתין עד שהוא ישיג כסף לשלם לבעל מלאכה. בסופו של יום, צביעת הדירה נסתיימה ביום 8.09.14. לדבריו, הצעת המחיר של בעל המקצוע מטעם התובעים לא כללה את צביעת הסורגים.

דיון והכרעה

5. אכן, קיימת אי נחת של ממש מהעובדה כי בעוד שהסכם השכירות נחתם ביום 28.07.13 והוא כלל 35 סעיפים המפרטים את כלל חובות הצדדים, הנספח המחייב את התובעים לסייד את תקרת הבית ולצבוע את הסורגים נחתם יום אחד בלבד לפני מועד תחילת השכירות. אמנם איני סבור כי נסיבות אלו מלמדות על קיומה של עילת הכפייה או העושק הקבועים בסעיפים 17 ו-18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, מפני שאין מדובר בלחץ העונה על מבחן כפול של עוצמה רבה הפוגעת בצורה חריפה ברצונו החופשי של המתקשר, ושל "איכות" פסולה מבחינה מוסרית, חברתית או עסקית (ראו: ע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג(4) 95 (1989); ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד בע"מ, פ"ד מח(5) 705, 719 (1994); ע"א 8688/06 חיימה (חיים) ברודנו נ' עיריית תל-אביב (פורסם בנבו, 31.01.10)), ומה גם שהתובעים לא מסרו הודעה על ביטול הנספח תוך זמן סביר לאחר שהופסקה הכפייה, היינו כניסתם למושכר, כמצוות סעיף 20 לחוק החוזים.

6. ואולם, כפי שעלה מעדותם של התובעים שהותירה רושם מהימן על בית המשפט, הדבר מהווה חוסר תום לב של ממש בקיום ההסכם, שכן על אף קיומו של הסכם מפורט כאמור, שלא כלל התחייבות מעין זו, הנתבע ניצל את העובדה כי נותר יום אחד עד למועד כניסת התובעים לדירה כדי להחתימם על התחייבות נוספת כתנאי לקבלת מפתחות הדירה. בניגוד לטענת הנתבע, איני סבור כי ההתחייבות שבנספח הייתה כלולה בהתחייבות התובעים בסעיף 23 להסכם השכירות. בהסכם השכירות התחייבו התובעים להשבת הדירה "במצב תקין ומסויד מחדש בצבעו המקורי" ולא נכלל בכך סיוד התקרה וודאי לא צביעת הסורגים. ככלל, בהעדר ראייה כלשהי על כך שצבע התקרה והסורגים נפגם בתקופת השכירות, אין הצדקה לחיוב התובעים בצביעתם, וודאי אל בחלוף שנה או שנתיים בלבד, למעט מקום בו התחייבו לכך במפורש. כאמור, במקרה זה, התחייבות התובעים לביצוע צביעה זו של התקרה והסורגים נעשתה בתנאים שיש לראות בהם חוסר תום לב מצד הנתבע, ולא היה מקום לחייבם בצביעת התקרה והסורגים אלא אך בסיוד קירות הדירה כפי שנזכר בסעיף 23 להסכם השכירות.

7. יתרה מזאת. הנתבע לא הציג כל ראיה לכך שהדירה אכן נצבעה ולא הציג קבלה על התשלום שביצע עבור הצביעה על אף טענתו כי היא נצבעה על ידי בעל מלאכה. בנסיבות אלו אין מקום לחייב את התובעים בתשלום סך של 4,500 ₪ בגין הסיוד. לכל היותר יש לחייבם בתשלום סך של 2,500 ₪ שכן כפי שעולה מחילופי ההודעות בין הצדדים, היה בידיהם בעל מקצוע שביקש סך זה עבור העבודה. משלא הוברר על ידי התובעים האם סכום זה הוצע כנגד סיוד הקירות בלבד כנטען על ידי הנתבע, או גם צביעת התקרה והסורגים, יש לחייבם במלוא הסכום.

8. באשר לטענה כי עקב העיכוב בצביעת הדירה הושכרה הדירה לאחר רק בחלוף שלושה שבועות, הרי שלא זו בלבד שהעיכוב בצביעה נבע בין היתר בשל דרישת הנתבע לצביעת הסורגים והתקרה, כפי שעולה מכתב הגנתו, וכאמור, לא הייתה הצדקה לכך, ולא זו בלבד שהדירה נמסרה לחזקתו עובר למועד סיום השכירות, אלא שבעדותו עלה כי הדירה הייתה מוכנה כבר ביום 8.09.14 והיא לא הושכרה עד יום 21.09.14. מכאן, שלכל היותר היה הנתבע זכאי לפיצוי בגין 8 ימים, היינו סך של 560$ ולאור האמור הנתבע היה זכאי אך לחלק מסכום זה ואני אומד אותו בסך של 1,000 ₪. פשיטא, כי אין מקום לכפל פיצוי, היינו גם הפיצוי המוסכם וגם פיצוי בגין העדר הכנסה בתקופה זו.

9. כאמור, הנתבע חזר בו מטענתו כי נאלץ לפרוע בעצמו את חובות הנתבעים לרשויות ורק טען כי הדבר אילץ אותו לפנות אליהם מספר פעמים ובנסיבות אלו לא היה מקום לגבות מהתובעים דבר בעניין זה.

הנתבע היה רשאי אפוא, לגבות מהתובעים סך של 3,500 ₪ בלבד.

משכך, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים סך של 3,500 ₪ בתוך 30 יום מהיום.

נוכח התוצאה, אין צו להוצאות.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, כ"ג אלול תשע"ה, 07 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.