1. לפניי תביעה כספית בסדר דין מהיר שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 09.07.2012, בין כלי רכב, מ"ר 47-463-72 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 79-630-25 (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

2. התובעת טוענת כי האחריות לקרות התאונה חלה על נהג רכב הנתבעים, הוא הנתבע, כאשר בעת נסיעה בכביש דו סטרי בעל נתיב נסיעה אחד לכל כיוון, עקף רכב הנתבעים את רכב התובעת משמאל עבר לנתיב הנגדי והתנגש ברכב התובעת שהחל כבר לפנות שמאלה על מנת להיכנס לחניה.

מנגד, טוענים הנתבעים כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על נהג רכב התובעת, כאשר רכב הנתבעים עקף את רכב התובעת, פנה באחת רכב התובעת שמאלה מבלי לאותת ומבלי ליתן דעתו לכביש והתנגש ברכב הנתבעים.

למעשה, אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה, אלא לעניין נסיבות התרחשותה.

3. נערכה לפניי ישיבה מקדמית שבה הוצגו ראיות הצדדים, והעידו הנהגים המעורבים בתאונה.

4. עתה נותר לדון ולהכריע בתובענה.

5. על יסוד מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

מסקנתי זו מבוססת על יסוד הנימוקים הבאים:

5.1. אני מעדיף את גרסתו של נהג רכב הנתבעים שהייתה מהימנה עליי, על פני גרסתו של נהג רכב התובעת, שהעלתה תהיות ולא הותירה בי רושם של מהימנות.

5.2. התרשמתי כי נהג רכב התובעת לא נתן דעתו לדרך טרם הוא פנה שמאלה.

נהג רכב התובעת העיד כי טרם פנה שמאלה הוא האט את רכבו הסתכל במראות הרכב על מנת לבדוק אם יש רכב המגיע מאחור, כשהוא יכול לראות במרחק של כ-50 מטר מאחוריו כי אין כל רכב, אלא כעבור שלוש שניות ובמהלך פנייתו שמאלה הגיח רכב הנתבעים מאחור עקף אותו והתנגש בו (עמ' 5, שורות 26-22 לפרוטוקול).

גרסתו של נהג רכב התובעת פשוט אינה הגיונית. לא בכדי תהה בית המשפט במעמד עדותו של נהג רכב התובעת הכיצד אחרי שלוש שניות הגיח רכב הנתבעים (עמ' 5, שורה 27 לפרוטוקול).

לא מן הנמנע כי חוסר זהירותו של נהג רכב התובעת נבע מדעתו המוסחת על ידי מוסיקה, פחית שתיה ביד וריקוד.

משכך, המסקנה המתבקשת כי נהג רכב התובעת פנה שמאלה לנתיב הנגדי בכדי לחצות אותו, מבלי שנתן ליבו לתנועה מסביבו, ועל ידי כך גרם ברשלנותו לתאונה.

5.3. כך למעשה, הפר נהג רכב התובעת את הוראת את תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") הקובעת:

"לא יסטה נוהג ברכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון."

וכמו גם, הפר נהג רכב התובעת את הוראת תקנה 41 לתקנות התעבורה הקובעת:

"נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש."

5.4. אני סבור כי מידת אשמו התורם של נהג רכב התובעת היא מכרעת בנסיבות העניין.

מן הראוי לציין, כי בנסיבות אחרות יכול היה להיות נהג רכב הנתבעים מחויב באחריות לתאונה. אולם, בנסיבות העניין, אני סבור כי מידת אשמו התורם של נהג רכב התובעת לתאונה היא מכרעת.

5.5. ניתן לומר, אפוא, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את האשם יוצר האחריות לתאונה של נהג רכב הנתבעים, לפי סעיף 64 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), בשל אשמו התורם של נהג רכב התובעת, לפי סעיף 68 לפקודת הנזיקין, שמצאתיו כמכריע בנסיבות העניין.

6. אשר על כן, דין התביעה להידחות.

התובעת תשלם לנתבעים הוצאות משפט, לרבות שכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪ ושכר העד, כפי שנפסק בדיון, אשר ישולמו תוך 30 יום.

7. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, י"א טבת תשע"ו, 23 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.