לפניי בקשה להורות על דחיית התביעה על הסף, מחמת התיישנות.

1. תובענה זו שלפניי הוגשה ביום 11.11.14.

על פי הנטען בכתב התביעה, התובע סבל מפגיעת כדור תועה ביום 11.5.05. לטענת התובע , על הנתבעות לשאת בנזקיו שכן הן נושאות באחריות לירי, לאור טענות שונות שפורטו בכתב התביעה.

2. לתביעה הנוכחית קדמה תביעה זהה שהוגשה לבימ"ש השלום בחיפה ביום 10.5.12 (תיק אזרחי 20913-05-12).

בתביעה זו ניתן ביום 21.10.14 פסק דין המורה על מחיקת התביעה, לאחר שהתובע לא הפקיד את חלקו בשכ"ט המומחה שמונה ע"י בית המשפט, אף שהמועד לביצוע הפקדה זו חלף (גם לאחר אורכה שנתבקשה ואושרה).

3. מאז האירוע (11.5.05) ועד להגשת תביעה זו (11.11.14) חלפו יותר משבע שנים. המחלוקת כעת נוגעת לשאלת תחולתו של ס' 15 לחוק ההתיישנות, התש"ח – 1958, אשר עשוי להאריך את תקופת ההתיישנות למשך התקופה שבה התנהל ההליך הקודם.

לטענת הנתבעות, התובע אינו זכאי ליהנות מהארכת תקופת ההתיישנות בשל התקופה שבה היה ההליך הקודם תלוי ועומד, לאחר שהליך זה הגיע לקיצו בשל רשלנותו של התובע עצמו.

לטענתן, סעיף 15 הנ"ל, כפי שפורש בפסיקה, חל רק כאשר ההליך הקודם הסתיים בשל נסיבות שאינן תלויות בתובע עצמו, ואינו חל כאשר התובע הביא במחדליו לסיומו של התהליך, לא קיים את החלטות בית המשפט ומנע קיום דיון ענייני בתביעתו.

4. התובע טוען כי התביעה הקודמת נמחקה באופן שאין בו כדי למנוע הגשת תביעה חדשה, וכך גם ניתן ללמוד מלשונו המפורשת של פסק הדין, אשר נקבעו בו התנאים להגשת תביעה חדשה.

עוד טוען התובע, כי הסיבה למחיקת התביעה הייתה אי הפקדת חלקו בשכר טרחת המומחה, וזאת בשל מצבו הסוציואקונומי הקשה, מאחר שאינו עובד בשל נכותו הצמיתה מאז האירוע נשוא התביעה.

התובע מוסיף ומציין כי הושקע מאמץ רב בניהול התביעה, לרבות הכנת תצהירי עדות ראשית.

לטענת התובע, קבלת הבקשה לסילוק על הסף תשלול ממנו את זכות הגישה לערכאות.

6. סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע:

"הוגשה תובענה לפני בית-משפט, לרבות בית-דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה."

סעיף 16 לחוק ההתיישנות קובע:

"נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב; נתעכב מנין התקופה כאמור בסעיף 11 - לא תסתיים לפני שעברו לפחות שנתיים מן היום שבו חדל העיכוב."

7. הפסיקה פירשה את המילה "נדחתה" שבסעיף 15 ככוללת את כל המקרים שבהם מגיעה תובענה לקיצה מכוח החלטת ביהמ"ש (מבלי שהתקיים מעשה בית-דין), כלומר גם אם התביעה נמחקה, כפי שאירע כאן, עשוי לחול סעיף 15 (רע"א 68/89 צור חברה לביטוח בע"מ נ' סרסור ג'ומעה מחמוד, פ"ד מג(2), 624).

8. אשר להיקף תחולתו של סעיף 15, ניתן למצוא בפסיקת בתי המשפט מקרים שבהם נקבע כי יש לסייג את תחולתו של הסעיף, כך שלא יחול במקרה שבו התובע התרשל ובמחדליו הביא לסיומו של ההליך, לעומת מקרים אחרים שבהם לא מצאו בתי המשפט לסייג את תחולת הסעיף.

יודגש, לשונו של סעיף 15 אינה מסויגת, ולכאורה ניתן ללמוד ממנה, כי כל אימת שמתקיימים תנאיו – לא תימנה תקופת ניהול ההליך הראשון במניין תקופת ההתיישנות. סיוג התחולה הינו תולדת הפסיקה.

9. בין המקרים שבהם קבעו בתי המשפט כי אין להחיל את סעיף 15, ולהאריך מתוקף כך את תקופת ההתיישנות, ניתן למצוא מקרים שבהם ההליך הקודם לא נוהל לגופו כלל, מחמת אי תשלום אגרה (ע"א (י-ם) 9277/06 אברהמי גילה נ' משרד החינוך (20.3.07); ע"ע 806/06 משה זעירא נ' אוניברסיטת בר אילן (25.8.09), או אי המצאת התביעה בהליך הקודם (תא (ת"א) 24266-11-09 ויויאן ריבי בן שמעון נ' הראל חברה לביטוח (30.01.11), וכן מקרים שבהם נמצאה התרשלות מצד התובע, הגובלת בשימוש לרעה בהליכי משפט (בש"א (חיפה) 2934/04 עיריית אום אל פחם נ' אגבריה רוקיה יוסף (11.4.05); תא (חיפה) 5661/02 כהן רוג'ה נ' האחים עופר ספנות בע"מ (28.4.04); תא (נתניה) 2978/05 אבו זיאד מאג'ד נ' מועצה מקומית מג'ד אל שמס ואח' (7.12.06).

מנגד, ישנן החלטות הקובעות כי סעיף 15 חל גם כאשר תובענה קודמת נמחקה מחוסר מעש (תא (י-ם) 7852/02 אחאי עבודות עפר וחציבה בע"מ נ' נמרוד יזהר ואח' (12.6.03) וגם כאשר בהליך הקודם לא עלה בידי התובע לאתר את הנתבע ולהמציא לו את כתב התביעה (ע"ע (ארצי) 393/05 זוהיר טהה נ' מקיאס בע"מ (10.1.05).

בת"א 49204-08-10 המוסד לביטוח לאומי נ' יניב ברכה (4.12.11) סיכמה כב' השופטת ת' נאות-פרי את התפתחות הפסיקה בשאלת היקף תחולתו של סעיף 15, ואת הדעות השונות שהובעו בפסיקה במקרים השונים שבהם עלתה הסוגיה בפני בתי המשפט. בין היתר צוינו שם הדברים הבאים:

"...במקרים בהם המחיקה של התובענה הראשונה היא ביוזמת ביהמ"ש – יש להבחין במקרים בהם מדובר בזלזול בוטה בהחלטות ביהמ"ש ובחוסר תום לב בניהול ההליך לבין מקרים של רשלנות "בלבד". במקרים מהסוג הראשון, במיוחד שעה שניכר חוסר תום לב בניהול ההליך הראשון ובהגשת ההליך השני – ברי כי לא תוארך תקופת ההתיישנות. במקרים מהסוג השני – הדעות חלוקות. התנהלות "רשלנית" משמעה אי הגשת חוות דעת בזמן, אי התייצבות, אי הגשת תצהירים, אי הגשת סיכומים, אי קיום החלטות שיפוטיות וכו'. כאשר ישנם שופטים שרואים בכך משום ויתור על הזכות לנהל תביעה בביהמ"ש וישם אחרים שמחזיקים בדעה שאם זו רק "רשלנות" – אין לסלק את התביעה מחמת התיישנות"...

10. ביהמ"ש העליון בע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז (5) 166, לא עסק ישירות בשאלה העולה בעניין שלפניי, אך נדרש לדיון בסעיף 15 לחוק ההתיישנות ותכליתו, ובהקשר זה נאמרו מפי כב' השופטת פרוקצ'יה הדברים הבאים:

"... הוראה זו שעניינה הפסקת מירוץ ההתיישנות מהווה נקודת קישור בין דין ההתיישנות לעקרון מעשה בית דין במובן הבא: היא מבקשת להקל עם בעל דין שהגיש תובענה שנדחתה בלא שחל עליה עיקרון מעשה בית דין להגיש תביעה חדשה באותה עילה בלא שתקופת ההתדיינות הראשונה תיחשב במנין תקופת ההתיישנות.

הרעיון העומד מאחורי הסדר זה נועד להקל עם תובע המבקש למצות את יומו בבית המשפט ולקבל הכרעה משפטית לגופה של תביעתו בלא שתיטען נגדו טענת התיישנות המתבססת, בין היתר, גם על תקופת ההתדיינות הקודמת אשר מסיבות שונות לא אפשרה לו למצות את מלוא זכויותיו הדיוניות ולכן היא גם איננה מהווה מעשה בית דין. הסדר זה מתקשר עם מתן משקל נכבד לזכות הפנייה לערכאות אשר הפכה זכות בעלת מימד חוקתי (ראה פרשת תלמוד תורה כללי וישיבת עץ חיים, שם) ועם התודעה כי מירוץ ההתיישנות מופסק למשך תקופת ההתדיינות הראשונה מקום שהתובע לא ישן על זכויותיו, אלא להפך - הפעילן, אלא שמסיבות שונות לא הועילה ההתדיינות הראשונה למצות את זכויותיו הדיוניות ולכן מערכת כללי הדיון מאפשרת לו לשוב ולתבוע שנית באותה עילה.

בנסיבות אלה גם דיני התיישנות באים לקראת אותו מתדיין ונותנים לו הקלה בחישוב תקופת ההתיישנות כדי שתביעתו השניה לא תיחסם מחמת התיישנות. הקלה זו מותנית בכך שהיא אינה עומדת בסתירה לעקרון מעשה בית דין, והיא תוחל רק מקום שהתובענה השניה אינה חסומה לדיון מפאת מעשה בית דין..."

בענייננו אין מחלוקת כי פסק הדין בהליך הקודם אינו מהווה מעשה בית דין, כאשר שאלה זו היא שעמדה בלב ההכרעה בעינן זיסר (ובעניינה בלבד נחלקו דעות הפוסקים); עם זאת נראה כי יש באמור בפסה"ד הנ"ל כדי ללמדנו כיצד יש לדון בסעיף 15 וכיצד יש לפרשו, בשים לב לכך שזהו סעיף הנותן משקל משמעותי לזכות הגישה לערכאות, ומאריך את תקופת ההתיישנות בשל תקופה שבמהלכה גילה התובע דעתו, כי הוא עומד על זכויותיו.

11. בשים לב לדברים אלו, רואה אני לנכון לאמץ, בכל הכבוד, את גישתו של כב' השופט צור, כפי שבאה לידי ביטוי בע"ע 393/05 הנ"ל, דהיינו ניתן לצמצם את תחולתו של סעיף 15, ולא להחילו באופן המאריך תקופת ההתיישנות, כאשר ההליך הראשון היה "טורדני גרידא, או שהוא הוגש בחוסר תום לב, תוך שימוש לרעה בהליכי בית המשפט וכדי להאריך באופן מלאכותי את תקופת ההתיישנות. בנסיבות שכאלה ניתן לטעון כי התנהגות התובע משמיטה את הרציו העומד ביסוד סעיף 15 לחוק ההתיישנות וניתן להימנע מלהכיר בהארכת תקופת ההתיישנות. על פי גישתי זו, מחיקת הליך קודם בשל טעות בחוסר תום לב או רשלנות בניהול ההליך שאינם מגיעים לכדי התנהגות בחוסר תום לב או שאינם טורדנים או כרוכים בשימוש לרעה בהליכי בית המשפט, אינם מצדיקים סיוג או שלילת תחולת החריג הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות".

בדומה, פסק כב' השופט קינר בתא (נת') 2978/05 הנזכר לעיל, כי אף שלעתים יש במחדלי התובע כדי לשלול תחולת סעיף 15 - "עם זאת, ייתכן כי לא כל התרשלות בניהול ההליך תביא לתוצאה דרסטית זו ויש ליתן משקל גם לכלל הנסיבות ולהתנהגות התובע לאחר מחיקת התובענה, ובכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי בין אי הרצון להיטיב ולשפר את מצבו של התובע שניהל את תביעתו באופן רשלני ובלתי הולם, לבין אי הרצון לפגוע בתובע בשל מעשה או מחדל חד פעמי..."

12. בענייננו, התביעה הראשונה הוגשה לכאורה יום אחד לפני תום תקופת ההתיישנות, ואם יחול סעיף 15 לחוק ההתיישנות לא תבוא במניין ההתיישנות התקופה שבין ה-10.5.12 ל-21.10.14.

סעיף 16 לחוק ההתיישנות אף מעמיד לרשות התובע תקופה של שנה נוספת, ואילו התובענה שלפניי הוגשה בחלוף כשבועיים בלבד מיום שניתן פסה"ד בהליך הקודם.

13. מחדלו של התובע בהליך הקודם התבטא באי הפקדת חלקו בשכר טרחת המומחה שמינה בימה"ש, לטענתו של התובע – בשל חסרון כיס.

כפי שעולה מתגובת התובע, בהליך הקודם הוגשה חוות דעת מטעם התובע, ואף הוגשו תצהירי עדות ראשית. התובע עתר לביהמ"ש על מנת שיאריך את המועד לביצוע ההפקדה, בשל הקושי לעמוד בתשלום, וביהמ"ש אף נעתר לבקשתו, אך בחלוף כשבועיים מהמועד שנקבע, מבלי שההפקדה בוצעה, הורה ביהמ"ש על מחיקת התביעה.

סבורני כי בנסיבות אלה גילה התובע דעתו, כי הגיש את התביעה על מנת לנהלה, ולא על מנת להביא להארכה מלאכותית של תקופת ההתיישנות. גם התנהגות התובע לאחר מחיקת התביעה הקודמת, והגשת התביעה החדשה זמן קצר לאחר מכן (ולאחר שבקשה שהגיש לביטול פסה"ד – נדחתה) מלמדת כי התובע בחר להפעיל את זכויותיו, ולא לוותר עליהן.

אין זה המקרה שבו יש לסייג את תחולתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות, אלא יש להחילו כלשונו ולקבוע בהתאם, כי התקופה שבמהלכה נוהל ההליך הקודם – לא תבוא במניין ההתיישנות.

14. לא נעלמה מעיניי טענת הנתבעות, לפיה כתב התביעה בתיק דנן הומצא להן רק בחלוף שבעה חודשים לאחר הגשת התביעה. אין בטענה זו כדי לפגוע במסקנתי דלעיל, ועם זאת, נוכח המצאתה המאוחרת של התביעה לנתבעות (כפי שעולה מהודעת התובע מיום 18.6.15) לא אעשה צו להוצאות.

15. סוף דבר, הבקשה לדחייה על הסף – נדחית.

הנתבעות יגישו כתב הגנתן תוך 30 ימים מיום קבלת החלטה זו.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ח' טבת תשע"ו, 20 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.