ניתנה ביום 05 פברואר 2015

המועצה המקומית ביר אל-מכסור המבקשת

1. ­חוסין סואעד
2. יוסף עבדו
3. סלמא גדיר
4. נסרין אבו אל היג'א המשיבים

בשם המבקשת: עו"ד חוסאם חוג'יראת

בשם המשיבים: עו"ד נסאר עבדאללה

השופט אילן איטח

1. לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (סגנית הנשיא איטה קציר ונציגי הציבור מר אברהם בן גיגי ומר דוד גבאי; סע"ש 52501-06-12, 52554-06-12, 52528-06-12 ו- 60688-05-12) מיום 21.9.14. עיכוב הביצוע מתבקש בנוגע לחיוב המבקשת (להלן - המועצה) להחזיר למשיבים קיזוז בשיעור של 10% משכרם בגין תוכנית הבראה משנת 2004, וכן לשלם להם הפרשים בגין שעות כוננות.

הרקע לבקשה

1. המשיבים הם עובדים סוציאליים במקצועם, המועסקים על ידי המועצה במשך תקופות שונות במחלקת הרווחה.
2. ביום 1.6.09 נחתם הסכם הבראה בין המועצה לבין ועד עובדי המועצה וההסתדרות (להלן - הסכם 2009), בו נקבע, בין היתר, בסעיף 2 כי "הסכם זה יחול על כלל עובדי הרשות המקומית לרבות עובדי החינוך והרווחה מיום בו נחתם ההסכם כנקוב לעיל ועד ליום 31.5.2011". בהמשך נקבע בסעיף 4 להסכם 2009 כי שכרם של כל עובדי המועצה יקוצץ בשיעור של 20% למשך שנתיים, למעט עובדי החינוך אשר שכרם יקוצץ בשיעור של 10% למשך שנתיים.
3. המשיבים הגישו לבית הדין האזורי תביעה ובה עתרו למספר סעדים. לענייננו רלוונטיים שני סעדים: האחד, תביעה להשבת שכר שקוזז משכרם השוטף משנת 2005 במסגרת "תכנית הבראה"; השני, תביעה לתשלום הפרשי שכר בגין שעות כוננות.
4. בהתייחס לרכיב התביעה האחד – קיזוז השכר, נטען כי קיזוז השכר נעשה בהתאם להסכם 2009 וכי אין ליישמו עליהם. לטענתם, הסכם 2009 אינו חל עליהם כעובדים סוציאליים, שמלא נעשה אל מול ארגון העובדים הסוציאליים; הפחתת השכר היתה כנגד הפחתה בהיקף העבודה של עובדי המועצה, אך בפועל לא הופחת היקף העבודה של עובדי מחלקת הרווחה ובכללם של המשיבים; המדינה ממשיכה להשתתף במימון משרותיהם בשיעור של 75%.
5. במסגרת דיון הוכחות בבית הדין האזורי התעוררה שאלת קיומה ותוקפה של תכנית הבראה קודמת משנת 2004. בתום הדיון הורה בית הדין למועצה להמציא את תוכנית ההבראה משנת 2004 (להלן – תכנית ההבראה 2004). בהמשך המציאה המועצה אישור משרד הפנים, והסכם להסדר הבראה עליו חתומים ראש המועצה דאז והגזבר.
6. במסגרת סיכומיהם טענו המשיבים כי תכנית ההבראה 2004 לא נעשתה כדין משלא אושרה במועצת המועצה ומשלא נחתם הסכם מול ארגון העובדים כפי שהיה בשנת 2009. לסיכומים צורף תצהירו של יו"ר ועד העובדים לפיו לא זכור לו שבשנת 2004 נחתם הסכם הבראה בדומה לזה שנחתם בשנת 2009.
7. המועצה טענה בסיכומיה כי טענות המשיבים כנגד תוקפה או קיומה של תכנית ההבראה 2004 הן הרחבת חזית אסורה, מאחר שלא הועלו בכתב התביעה ובתצהירי המשיבים, אלא לראשונה על ידי המשיבים בדיון ההוכחות מיום 18.2.14, ולא נדונו בהליכים מקדמיים. עוד צויין כי תכנית הבראה 2004 אושרה על ידי משרד הפנים והמועצה, לפי מסמכים שהומצאו על ידה. כן טענה המועצה כי הסכם ההבראה משנת 2009 חל על כל עובדיה, לרבות עובדי הרווחה והחינוך, בניגוד לטענת המשיבים ולפיכך הקיזוז משכרם נעשה כדין. עוד נטען כי גם אם לא ניתנה הסכמה מפורשת של המשיבים להסכם ההבראה והקיזוז משכרם, יש לראות בהתנהגותם כהסכמה, שכן למעלה משלוש שנים לא נקטו פעולה כלשהי לביטול יישום הסכם ההבראה.
8. בפסק הדין מושא הבקשה התקבלו תביעות המשיבים בעיקרן. על חלק מהרכיבים שנפסקו לטובת המשיבים לא הוגש ערעור. לפיכך, אתייחס בהחלטה להכרעת בית הדין האזורי בכל הנוגע לרכיבים הרלוונטיים לערעור המועצה בלבד.
   1. בכל הנוגע לקיזוז בגין תכנית ההבראה 2004 – נדחתה טענת המועצה ל"הרחבת חזית אסורה", ונקבע כי ניתן לראות בעובדה שהמועצה לא העלתה כל טענה בעניין זה במהלך דיון ההוכחות ובמסגרת המצאת המסמכים הנוגעים לתוכנית ההבראה 2004, משום הסכמתה מכללא להרחבת חזית.

בית הדין האזורי קבע כי אומנם בכתב התביעה ובתצהירי המשיבים הועלו טענות כנגד הקיזוז שנעשה עקב הסכם 2009, אולם הסכומים הנתבעים בגין קיזוזי שכר, בהתאם לטבלאות חישוב שצירפו המשיבים, כוללים גם קיזוזים שנעשו כבר משנת 2005 ועד חודש נובמבר 2009, מועד בו החלו לקזז משכרם על פי הסכם 2009;

המסמכים שהמציאה המועצה מעידים כי הייתה תוכנית ההבראה 2004 אושרה על ידי משרד הפנים, אך בהעדר הסכם הבראה החתום בינה לבין נציגות העובדים, התוכנית לא יושמה, ובסופו של דבר לא נחתם הסכם הבראה בשנת 2004;

המועצה לא הביאה כל ראיה המעידה על הסכמתם של מי מהעובדים, וביניהם המשיבים, לקיזוז משכרם בטרם חתימת הסכם ההבראה משנת 2009.

לפיכך, כך נקבע, קיזוז השכר משכרם של המשיבים נעשה שלא כדין ובנסיבות אלה, ובהעדר חישוב נגדי, הם זכאים להחזר השכר שקוזז לפי חישובים שצירפו לכתב תביעתם ותצהיריהם, ובהתאם לתקופת ההתיישנות.

• 1. בכל הנוגע לקיזוז בגין הסכם 2009 – תביעת המשיבים בנוגע להשבת הסכומים שקוזזו משכרם עקב הסכם 2009 נדחתה.
  2. בכל הנוגע להפרשי שכר בגין שעות כוננות, קבע בית הדין כי לפי הסכמי העבודה הרלוונטיים את התמורה בגין שעות כוננות יש לחשב לפי ערך שעה הכולל את תוספות השכר לפי ההסכמים בשנים 2001, 2009 ו- 2011 – לרבות התוספת השיקלית (מה שכונה על ידי הצדדים, ערך שעה מורחבת). בית הדין קבע כי הסכמים אלה קובעים במפורש כי תוספות השכר יבואו בחשבון ערך השעה לחישוב שעות הכוננות. לפיכך, חוייבה המועצה לשלם למשיבים את הפרשי השכר בגין שעות הכוננות.

1. בית הדין חייב את המועצה לשלם למשיבים שכר טרחת עו"ד בסך של
   3,000 ₪ לכל אחד.

הבקשה וטענות הצדדים

1. המועצה הגישה ערעור על פסק הדין המופנה כלפי שני רכיבים: החזי קיזוז משכר המשיבים בגין תוכנית ההבראה 2004, ותשלום הפרשים בגין שעות כוננות. ביחד עם הודעת הערעור הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע חלקי שבפני. לגופם של דברים טוענת המועצה כי סיכויה לזכות בערעור טובים.

לעניין החזר תשלומים שקוזזו משכרם של המשיבים בגין תוכנית ההבראה 2004, נטען שלא היה מקום לפסוק רכיב זה, שעה שתוכנית זו לא נתבעה על ידי המשיבים בכתבי טענותיהם. לטענתה, נושא הקיזוז בגין תוכנית ההבראה משנת 2004 עלה באמרת אגב ולא בצורה מפורטת על ידי המשיבים, בדיון שהתקיים ביום 18.2.14, בעת חקירת המצהירים מטעם המועצה; נשוא הקיזוז עלה לראשונה על ידי המשיבים באופן ברור בסיכומיהם, לא נתבע בכתבי טענות ולא שולם עליו אגרה; בסעיף 10 לכתב התביעה פירטו המשיבים וציינו ברחל בתך הקטנה כי עסקינן בהסכם 2009 בלבד; בחקירתם הנגדית אישרו המשיבים כי הקיזוז בשכרם התייחס רק להסכם 2009; מהמסמכים שהוצגו מטעם המועצה עולה כי תוכנית ההבראה 2004, אשר לא הייתה נושא המחלוקת בין הצדדים, אושרה על ידי הרשות המקומית וקיבלה את אישורו של משרד הפנים, ויצאה לפועל, לפי החלטת מליאת המועצה מיום 17.6.04; גם אם נפלו בה פגמים, הם אינם יורדים לשורש העניין, המפקיעים את ההסכם או מבטלים אותו; תוכנית ההבראה הייתה מחויבת במציאות הכלכלית הקשה בה נקלעה המועצה, שכן אלמלא עשתה כך לא יכלה לשלם שכר עובדים ולתת שירותים חיוניים לתושביה.

לעניין תשלום הפרשים בגין שעות כוננות, טוענת המועצה כי ככל שנפלה שגגה בטענתה שהתוספת השקלית אינה חלק משעת הכוננות, השגגה מתייחסת לתוספת באחוזים ולא לתוספת השקלית. לטענת המועצה, בהתאם להסכמי השכר, התוספת באחוזים אינה מהווה חלק משעת הכוננות; המועצה שילמה למשיבים בגין שעות כוננות לפי ערך שעה הכולל את כל התוספות בהתאם להסכמי השכר השונים לרבות תוספת שקלית, מרכיבים הכלולים בשעה רגילה; כאשר מחלקים את השכר המשולב הכולל תוספות למספר שעות עבודה חודשיות 184 שעות, יוצא כי ערך שעת רגילה הוא 48.66 ₪, סכום אשר שולם למשיבים בגין שעת כוננות, ועל כן לא מגיעים להם כל תשלומים נוספים; ערך השעה המורחבת מכיל מרכיב של תוספת באחוזים, תוספת לה אינם זכאים המשיבים בחישוב שעת כוננות; המועצה לא הייתה אמורה להגיש תחשיב נגדי, מאחר ששילמה למשיבים את כל המגיע להם בגין שעות כוננות, והיא איננה מודה בתשלום נוסף.

1. באשר למאזן הנוחות טוענת המועצה כי הואיל ומדובר בביצוע פסק דין כספי, והמשיבים הם עובדיה בשכר חודשי, יהיה קשה ואף בלתי אפשרי להחזיר את הסכום הפסוק לקופתה בפעימה אחת, ככל שערעורה יתקבל. לטענת המועצה, מדובר ברשות מקומית אשר נמצאת שנים בתוכנית הבראה, כך שתשלום הסכום הפסוק עלול למוטט אותה באופן שלא תוכל לשלם משכורות של עובדיה בזמן. עוד מציינת המועצה כי אם היא תשלם למשיבים את הסכום הפסוק ותעביר לרשויות המס וביטוח לאומי חלקם כעת, ובבוא היום יתקבל ערעורה, היא תתקשה לקבל חזרה ממס הכנסה וממוסד לביטוח לאומי את החלק שהועבר - בערכו הריאלי - וזאת בהנחה שערעורה יתקבל בשנת מס אחרת מזו בה שולמה הכספים. בנסיבות אלה, כך לטענת המועצה, הנזק שייגרם לה אם תשלם למשיבים באופן מיידי את הסכום הפסוק ולאחר מכן ערעורה יתקבל, הוא גודל יותר מאשר לנזק שייגרם למשיבים, אם בכלל, מעיכוב קל בתשלום הסכומים, ובסופו של יום ידחה ערעורה. לאור האמור מבקשת המועצה להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין כאמור עד להכרעה בערעור.
2. המשיבים מתנגדים לבקשה וטוענים כי לא מתקיימות במקרה דנן נסיבות המצדיקות את עיכוב ביצוע פסק הדין, הן לעניין מאזן הנוחות והן לעניין סיכויי הערעור עוד טוענים המשיבים כי אף שפסק הדין ניתן עוד בחודש ספטמבר 2014, המועצה אינה מקיימת את הוראותיו ולא משלמת להם את התשלומים שאינם שנויים במחלוקת. לטענת המשיבים, הדבר מעיד שהמועצה חולקת על פסק הדין וגם מטעם זה דין בקשתה להידחות.

עוד טוענים המשיבים כי על המועצה היה להגיש את הבקשה לעיכוב ביצוע תחילה לבית הדין האזורי שנתן את פסק הדין, ולא בפני בית דין זה, וגם מטעם זה דין בקשתה להידחות.

1. לגופם של דברים טוענים המשיבים כי סיכויי הערעור קלושים. לטענתם, המועצה לא סתרה את טענת יו"ר ועד העובדים, אשר הבהיר בעדותו בבית הדין קמא כי לא נחתם כל הסכם הבראה בשנת 2004, אלא בשנת 2009 בלבד. לטענת המשיבים, המועצה מעלה במסגרת בקשתה טענה חדשה לפיה שאף שקיים פגם בתוכנית ההבראה 2004 פגם זה לא מפקיע את ההסכם. לטענתם, דברים אלה לא התקבלו בעת שמיעת התיק, ולכן דין טענות המועצה להידחות גם בשלב זה.

עוד צוין כי טענות המועצה בדבר שעות הכוננות אינן מתיישבות עם הראיות שהוצגו בבית הדין קמא, ומכל מקום מדובר בהרחבת חזית. כן נטען כי המועצה לא סתרה את טענות המשיבים לפיהן לא שולמו להם שעות כוננות על פי ערך שעה מורחבת, ולא הוכיחה אחרת, ולכן בצדק נפסקו לטובתם את ההפרשים. עוד נטען כי המשיבים הגישו תחשיב ברור ומסודר, על פי מרכיבי תלושי השכר, בעוד שהמועצה לא עשתה דבר.

כן מציינים המשיבים שהם עדיין עובדים במועצה והם משתכרים שכר נכבד, ואין כל חשש שהמועצה לא תוכל להפריע מהמשיבים אם תשלם את להם את הסכום הפסוק ולאחר מכן יתקבל ערעורה. בנסיבות אלה, כל לטענת המשיבים, למועצה לא יגרם כל נזק מקיום פסק הדין באופן מידי.

1. כן טוענים המשיבים שככל שבית הדין יחליט לעכב את ביצוע פסק הדין, מבוקש לחייב את המועצה לשלם באופן מיידי סך של 50,600 ₪, הסכום שאינו שנוי במחולקת, הכולל ריבית והצמדה, וכן סכום של 9,000 ₪ שנפסק לטובת המשיבים בגין שכר טרחת עו"ד. בנוסף, מבוקש לחייב את המועצה להמציא ערובה על הסכום הפסוק, העומד על 197,528 ₪.
2. בתשובה לתגובת המשיבים חוזרת המועצה על האמור בבקשתה. לטענת המועצה אין יסוד לבקשת המשיבים לחיובה בהפקדת ערובה, שכן לא רק שהמשיבים לא הצביעו על קיום חשש שהמועצה לא תוכל לשלם את הוצאות משפט אם ידחה ערעורה, אלא בבקשתם אין כל בסיס עובדתי או משפטי ולכן דינה להידחות. עוד צויין כי הסכום שאינו שנוי במחלוקת ישולם בשכר עבודה במשכורת חודש דצמבר 2014.

הכרעה

1. הלכה פסוקה היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. עיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת חריג לכלל, במיוחד כשמדובר בחיוב כספי. טעם מיוחד לעיכוב ביצוע מותנה, בדרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי לעובד אם יעוכב הביצוע; השני - סיכויי הערעור טובים^[1]. כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי על המבקש, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע הפסק אלא אם כן יוכח שהמבקש לא יוכל לגבות את כספו אם יזכה בערעור^[2].
2. טרם אתייחס לגופה של בקשה אעיר שתי הערות: הראשונה, לאור השינוי בתקנות בדין הוגשה הבקשה לעיכוב הביצוע לערכאה זו; השניה, יש טעם לפגם בכך שהמועצה לא פנתה בזריזות הראויה בבקשה זה ותחת זו הגיעה לכדי הפרת פסק דינו של בית הדין האזורי. עניין זה יקבל ביטוי בהוצאות.
3. לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין יש להיעתר לבקשה בחלקה, ולעכב את תשלום החזר הקיזוזים מהשכר בגין תכנית ההבראה 2004, בהם חויבה העירייה, זאת בכפוף לכך שסכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית שנפסקו (להלן – הסכום המעוכב), יופקד בקופת בית הדין תוך 30 ממועד ההחלטה או תומצא בגינו תוך המועד האמור – ערבות בנקאית. ואלה טעמיי:
4. באשר לסיכוי הערעור – במסגרת הערעור מעלה המועצה טענות שונות ביחס לקביעות בית הדין בהתייחס להחזר תשלומים שקוזזו משכרם של המשיבים בגין תוכנית ההבראה 2004. אמנם מעיון בכתב התביעה עולה כי נתבעו הפרשי שכר בגין קיזוז גם לתקופה שקדמה להסכם 2009, אך בכל ההליך לא הועלתה טענה הנוגעת לתוקפם של הסכמים למעט זה של שנת 2009. בית הדין האזורי קבע כי יש לראות המועצה כמי שהסכימה לשינוי חזית. גם אם כך הוא הדבר עדין מתעוררת השאלה האם ניתנה למועצה ההזדמנות ההוגנת להתמודד עם שינוי חזית זה. כך למשל, בירור עובדתי שיכול היה להעשות מול המשיבים בעת חקירתם הנגדית, כבסיס לטענות משפטיות, לא יכול היה להעשות. זאת ועוד, המשיבים נסמכו על תצהיר יו"ר ועד העובדים מיום 26.3.14 – במועד שמאוחר לדיוני ההוכחות ואשר צורף לסיכומיהם, כל זאת מבלי שניתנה למועצה האפשרות להתמודד עם ראיה זו. לאור האמור נראה כי טענות המועצה בנושא זה אינן משוללות יסוד וראויות לבירור.

בכל הנוגע להפרשי שכר בגין שעות כוננות, לא מצאתי כי סיכויי הערעור ממשיים. טענה הנוגעת לתוספת האחוזית היא טענה חדשה.

1. באשר למאזן הנוחות – המועצה אמנם לא השכילה להצביע על חשש ממשי שיקשה עליה להיפרע מהמשיבים אם תשלם את הסכום הפסוק, היה ויתקבל ערעורה. אך מנגד, ברי כי תשלום הפרשי שכר שקוזז בתקופת תכנית הבראה 2004 עלולה להשליך על מצבה הפיננסי.
2. בנוסף, בשים לב למהות העניין אני מורה על הקדמת מועד הדיון בערעור.
3. סוף דבר - הבקשה מתקבלת בחלקה כאמור בסעיף 19 לעיל. לאור האמור בסעיף 18 לעיל, מצאתי לנכון לחייב את המועצה לשלם למשיבים הוצאות בקשה זו בסך של 3,000 ₪, תוך 30 ימים.

המזכירות תקבע מועד לדיון ככל הניתן בהתאם לאפשרות יומן בית הדין.

מאחר ובהליך זה מתעוררות שאלות הנוגעות לתוקפה של תכנית הבראה 2004 במועצה, באופן שעשוי להיות בעל השלכות רוחב, אני מורה למועצה להמציא למשרד הפנים את כתבי הטענות בערעור וכן החלטה זו, וזאת עד ליום 15.2.15.

משרד הפנים יודיע לבית הדין, תוך 30 ימים ממועד קבלת כתבי הטענות כאמור, האם הוא מוצא לנכון להביא לפני בית הדין את עמדתו בשאלות השנויות במחלוקת.

ניתנה היום, ט"ז שבט תשע"ה (05 פברואר 2015) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. רע"א 6480/00 עיריית תל-אביב-יפו ואח' נ' בצלאל אהובה ואח', (2000); י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) עמ' 859 ואילך והאסמכתאות שם; ע"ע (ארצי) 44025-02-12 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ – מוחמט סווחטורק, (14.6.12). ↑

2. ע"א 9296/03 עזרא אהרוני נ' יוסף מנשה, פ"ד נח (2) 301 (2003), 305-304; ע"ע (ארצי) 15929-07-12 דחן בע"מ – Peter Ebukaואח', (1.8.12). ↑