06 יוני 2019

1. בהליך זה משיגים התובעים על החלטות הנתבע בדבר שלילת תושבותם, כמפורט להלן.

משפחת התובעים

1. התובע 1, מר עיסא קוואס (להלן: "התובע"), נולד בשנת 1953 למשפחה יוונית אורתודוקסית מבית לחם, וגדל בנכס של אביו בבית לחם.
2. התובעת 2 (להלן: "התובעת") נולדה ב-1958 למשפחה ירושלמית שהתגוררה ברובע הנוצרי בעיר העתיקה.
3. התובע והתובעת נישאו זל"ז בשנת 1982. לבני הזוג ארבעה ילדים: בנם הבכור עבוד יליד 12/1982, בתם ילידת 1985, התובע מס. 3, מר ראמי קוואס (להלןף "ראמי"), שהינו יליד 1987 ו"בן הזקונים" אמיר, יליד 1995.

מעמד התובעים

1. התובעת הינה בעלת תעודת זהות ישראלית.
2. לאחר נישואיו לתובעת, אושרה בקשת התובע לקבל אזרחות ישראלית, אך זו נשללה לאחר הענקתה והתקיימו בעניין זה הליכים משפטיים בין התובע לבין משרד הפנים.
3. אין חולק על כך שעובר ל-10/01, היו התובעים מוכרים כתושבי ישראל.

ההודעות בדבר ביטול תושבות התובעים מושא הליך זה

1. ביום 14.2.13 נשלחו לתובעים הודעות של הנתבע, לפיהן על פי המידע והממצאים שבידי הנתבע, הם הפסיקו, לכאורה, להיות תושבי ישראלי מיום 1.10.2001 ואילך. ניתנה לתובעים אפשרות להשיג בכתב על הודעה זו תוך 45 ימים.
2. ביום 24.3.13 פנה רו"ח עיד סעדי דאהר לנתבע בעניינים של התובעים 1-2 והודיע כי בני הזוג תמיד היו תושבי ישראל והתגוררו בשטח ישראל. נאמר כי לבני הזוג שני בתי קבע בירושלים, הראשון ברחוב אפרסמון 18 בשכונת גילה והשני ברחוב דרך חברון (ג'ורן אלחומס) שנמצאת בתחום שיפוט עיריית ירושלים.
3. ביום 24.11.13 שלח הנתבע לתובעים 1-2 הודעות בדבר ביטול תושבותם בתקופה שמיום 1.10.2001 עד ליום 30.4.13, ולתובע 3 נשלחה באותו מועד הודעה על ביטול תושבותו מיום 11.8.06 עד ליום 30.4.13. בהודעות אלה נאמר שעל פי המידע והממצאים שבידי המוסד לביטוח לאומי, התובעים לא התגוררו בתחומי מדינת ישראל בתקופות הנ"ל.
4. בשל שלילת תושבתם נוצר לתובעים 1-2 חוב בגין תשלומי קצבאות ילדים החל משנת 2001 בסך 32,899 ₪.
5. הנתבע מכיר בתובעים כתושבי ישראל החל מחודש 5/13.
6. כאמור, התובעים עותרים לביטול החלטות הנתבע בעניינם, אשר לטענתם שגויות ובלתי מבוססות.

עובדות שאינן במחלוקת לגבי נכסי התובעים

1. בדיון המוקדם שהתקיים בהליך ביום 24.2.15, נרשמו, במעמד הצדדים, מוסכמות, וביניהן המוסכמה כי התובעים מחזיקים בשלושה נכסים:
   1. דירה ברחוב האפרסמון 18 בשכונת גילה.
   2. נכס בג'רון אל חומוס, שהינה מעבר לגדר ההפרדה אך בתחום המוניציפלי של ירושלים. על נכס זה בנויים שני מבנים.
   3. נכס בבית לחם הסמוך לקבר רחל, שלגיו נרשמה הערת התובע בדיון המוקדם כי מדובר בנכס של משפחת התובע. מכל מקום, אין חולק על כך שעל נכס זה בנוי בניין בן ארבע קומות, בו גדל התובע מס. 1 ושבו מתגוררת אימו.
2. כמו כן, אין חולק על כך שמשנת 2006 שוהה התובע מס. 3 ברוב מוחלט של ימי השנה בגרמניה.

המחלוקות הטעונה הכרעה

1. המחלוקות הטעונות הכרעה הינן:
   1. האם כטענת הנתבע דין התביעה להידחות בשל התיישנות?
   2. האם התובעים היו תושבי ישראל בתקופות שבהן החליט הנתבע על שלילת תושבותם?

התיישנות

1. הנתבע העלה טענת התיישנות על סמך העובדה שתובענה זו הוגשה לאחר שחלפה שנה מיום מכתבי הנתבע לתובעים מתאריך 14.2.13.
2. אין בסיס לטענת ההתיישנות. מכתבי הנתבע מיום 14.2.13 הם מכתבי שימוע בהם נקבעו ממצאים לכאורה והתובעים הוזמנו להגיש השגותיהם. במכתבי השימוע נאמר ש"עם לא תתקבל אצלנו השגה תוך 45 ימים כאמור, יקבל האמור תוקף של החלטה סופית". ואכן, נשלחה השגה מטעם התובעים באמצעות רו"ח דאהר, כך שלא ניתן לראות במכתבי הנתבע מיום 14.2.13 משום החלטה שמחוללת מרוץ התיישנות. ההחלטה שניתנה על ידי הנתבע בתאריך 24.11.13 היא ההחלטה הסופית שניתנה בעקבות השגת התובעים. אין חולק על כך שמעת המצאת ההחלטה מיום 24.11.13 לתובעים עד להגשת התובענה לא חלפה שנה.
3. בהתאם לכך דין טענת ההתיישנות שהעלה הנתבע להידחות.

תושבות התובעים – גרסת התובעים

1. התובע פירט בתצהירו את גרסתו לפיה הוא במקור מבית לחם. אביו, עבוד קואס, התגורר בבית לחם עד לפטירתו בשנת 2007, בדירה בשכונת קבר רחל סמוך למחסום 300. התובע גדל בנכס זה ואמו מתגוררת בו עד היום.
2. התובע נישא לתובעת בשנת 1982. לטענת התובע בתצהירו, בשנת 1987 הוא עבר להתגורר בעיר העתיקה בירושלים בבית הורי התובעת. בעקבות זאת הוא הוכר כתושב ישראל ואף קיבל אזרחות ישראלית, ואולם בשנת 2001 משרד הפנים ביטל את אזרחותו והתובע ניהל הליך משפטי נגד משרד הפנים בעניין זה.
3. לדברי התובע בתצהירו, הוא עובד מזה עשרות שנים כסוכן ומשווק מורשה של מוצרי חשמל מטעם חברות ישראליות, בעיקר מתל-אביב. הוא מפיץ את מוצרי החברות במזרח ירושלים ובאזור בית לחם. לצורך זה הוא עובד בחברה של משפחת הוריו שעיסוקה בהפצת מוצרי חשמל בבית לחם, ומשרדיה מהווים עבורו תחנה להפצת מוצרי חשמל של החברות הישראליות שהוא משמש סוכנן. התובע צירף לתצהירו מכתבים של חברת אלקטרה מוצרי צריכה, של חברת י. שלום לייבוא ושיווק מוצרי חשמל וחברת ניופאן.
4. לדברי התובע, הוא רכש את הדירה בגילה בשנת 2000. לדבריו "אני מתגורר בדירה בגילה בשכנות טובה עם כל דיירי הבניין". לתמיכה בטענה זו צירף התובע "הצהרה" מיום 2.12.12 שבה נאמר "אנו הח"מ דייר רחוב אפרסמון 18 בשכונת גילה בירושלים מצהירים בזה כי מר עיסא קוואס ובני משפחתו מגוררים דרך קבע בדירתם שברחוב אפרסמון בגילה בירושלים ומזה שנים רבות. יש לציין גם כי מתקיימת בין מר קוואס ומשפחתו לבין דיירי הבניין יחסי שכנות טובה וכבוד הדדי". המסמך נחזה להיות חתום על ידי מספר אנשים, שחלקם רשמו מספרי תעודת זהות. אין מדובר בתצהיר לפי פקודת הראיות, שכן החתימות לא אומתו. התובע לא הביא לעדות מי מהאנשים שלטענתו הינם שכניו שחתמו על ההצהרה.
5. התובע הוסיף כי רכש בשנת 2002 בערך דירה וחלקת אדמה בשכונת גרון אלחומוס בסמוך למחסום 300, אשר מצויים בתחום ירושלים, וזאת לצרכי עבודה, שכן בעקבות האירועים בשנת 2000, פעמים רבות לא התאפשרה גישה חופשית לכל אדם לבית לחם וכוחות הביטחון במחסום 300 התירו את הכניסה רק לאנשים שיכלו להראות שיש להם דירה באזור. מדובר בדירה שמצויה במרחק הליכה מדירת אמו בשכונת קבר רחל. לדברי התובע, מאז רכישת הנכס בגרון אל חומוס, הוא ומשפחתו גרים בנכס זה ובדירה בגילה, לפי צרכי המשפחה, בהתאם לעבודה שלו ולמצב הביטחוני.
6. בנכס בג'ורון אל חומוס ישנם שני מבנים: האחד הוא מבנה נטוש ישן מאוד והשני הוא הדירה שבה מתגוררים התובעים 1-2.
7. התובע צירף לתצהירו דוחות צריכת חשמל לנכס בגרון אל חומוס ולנכס של בבית לחם, מהם עולה, לטענת התובע, שהצריכה בגרון אל חומוס הינה פי 2 מהצריכה בדירת אמו, ועל כן לא תיתכן קביעת הנתבע כי הוא מתגורר בדירת אמו.
8. התובע טוען כי החלטת הנתבע בטעות יסודה, והוא פירט את הטעות הנטענת בכתב התביעה ובתצהירו. מהות הטעות הינה, בתמצית, שחוקר הנתבע, מר ניזאר עבד אל רחמן, שעל יסוד חקירתו התקבלו ההחלטות מושא ההליך, התבלבל בקשר לשני המבנים שעל המגרש של התובעים 1-2 בג'רון אל חומוס, וסבר שהדירה שהתובעים טוענים שהם גרים בה היא המבנה הקטן והנטוש שעל חלקה זו. התובע טוען כי במהלך חקירתו על ידי ניזאר (כפי שתתואר להלן), הוא ביקש מניזאר לבקר בנכס בג'ורון אל חומוס אך ניזאר לא נענה להזמנתו ובכך סיכל את יכולתו להראות לו שהוא טועה ושאמנם התובעים מתגוררים במבנה השני על חלקה זו.
9. גרסת ראמי בתצהירו הינה כדלהלן: הוא מתגורר מאז ומתמיד עם הוריו בירושלים בדירותיהם בגילה ובג'רון אל חומוס. בשנת 2006 הוא יצא ללימודים בגרמניה. לימודיו מומנו על ידי ארגון צדקה גרמני, אשר מממן את הוצאות מחייתו ואת שכר הלימוד וההתמחות שלו. הוא סיים תואר ראשון ועתה הוא לומד לתואר שני בתחום של הנדסת רכב. הוא גר בתקופת לימודיו בעיר טריר בגרמניה, אך אין זה מרכז חייו, שנשאר בישראל. הוא לא ניתק את זיקתו לישראל: הוא שב אליה שלוש פעמים בשנה לחופשות החגים ובחודשי הקיץ. הוא רווק ואין לו משפחה בגרמניה.

ראיות הנתבע

1. ראיות הנתבע בהליך נאספו בשלוש חקירות:
   1. חקירה שבוצעה בשנת 1995 ובה נגבתה מהתובע הודעה ביום 7.9.95 (נ/2).
   2. חקירה שביצע החוקר מוחמד עבדאללה בחודש 8/2012, שבה גבה מהתובע, בנוכחותה של התובעת, הודעה בדירה ברחוב האפרסמון 18 בגילה (נ/1), וצילם בה תמונות (נ/5).
   3. חקירה שביצע החוקר ניזאר עבד אל רחמן (להלן: "ניזאר") בחודש 1/2013. החקירה בוצעה בתאריכים 16.1.13, 17.1.13 ו-19.1.13. על פי דו"ח החקירה מיום 21.1.13, פעולות החקירה כללו, בין היתר, פעולות אלה:
      1. ביום 16.1.13 - איתור שני הנכסים של משפחת התובע בבית לחם – האחד בתחום – ג'רור אל חומוס והשני במרחק של כ-100 מטר ממנו – מחוץ. ביצוע תצפית בשעה 20:30 לעבר שני הנכסים. ביקור בנכס ברחוב האפרסמון 18, גילה בשעת ערב.
      2. ביום 17.1.13 – ביקור בדירה ברחוב האפרסמון 18 בשעת ערב. תצפית לעבר שני הנכסים בבית לחם.
      3. ביום 19.1.13 – ביקור בשעת אחר צהריים בנכס בשכונת קבר רחל, בו פגש את התובעת וחקר אותה בהקלטה בהמשך הערב - חקירה של התובע בהקלטה בדירה ברחוב האפרסמון בגילה. ניזאר צילם תמונות מתוך הדירה.
2. עדותו של ניזאר לגבי פעולות החקירה שביצע בחודש 1/13 ניתנה על ידו לאחר שרענן את זכרונו בדו"ח החקירה (נ/7). הדו"ח כולל תיאורים של כותב הדו"ח לגבי אמירות של נחקרים ב"חקירות עקיפות". בהמשך נרשם ש"ביום 16.1.13 שעה 20:30 ערכנו תצפית לעבר שני הנכסים בבית לחם. הנכס מחוץ לתחום ובו 4 קומות מואר באופן מלא בשני הקומות העליונות" ואילו "הנכס בתחום – נמצא חשוך לחלוטין ונראה נטוש". כן נרשם הימצאו של כלי רכב חונים סמוך לנכס מחוץ לתחום וצולם ג'יפ מ.ר. 9391368, שאין חולק על כך שהתובעת נוסעת בו. החוקר רשם שביום 17.1.13 בשעה 22:00 ראה תוצאות דומות. לגבי הנכס בגילה, נרשם בדו"ח שבתאריכים 16.1.13 ו-17.1.13 בשעות הערב ניזאר דפק על הדלת ו"איש לא ענה לנקישותינו" וכי הדירה הייתה חשוכה לחלוטין. בהמשך מתוארת בדו"ח פגישת ניזאר עם התובעת ביום 19.1.13 בשעה 17:00, כאשר ניזאר ביקר בנכס של הורי התובע. התקיימה ביניהם שיחה שהוקלטה על ידי ניזאר.
3. ניזאר העיד שבפגישתו עם התובעת מיום 19.1.13, התובעת אישרה תחילה את דבר מגוריה באותו נכס אך לאחר שהוא הזדהה כחוקר מטעם הנתבע היא שינתה את גרסתה וטענה שהם גרים בגילה מאז 1999. לדבריו בדו"ח נ/7, היא הודתה שהנכס בג'רון אל חומוס מצוי בשיפוצים ואיש אינו גר בו. ניזאר כתב בדו"ח שהתובעת סירבה לאפשר לו להכנס לדירה בה הייתה ולצלם אותה. לדבריו, הוא הבחין מבעד לדלת הפתוחה שהדירה מרוהטת באופן מלא, וכן הבחין בכך שבנם הקטן של התובעים 1-2, אמיר, נמצא בבית איתה. במהלך חקירת התובעת ניסה ניזאר להתקשר לתובע 1, ולאחר מכן הוא פגש את התובע בדירה ברחוב האפרסמון 18 בגילה. התובע אפשר לניזאר להיכנס לדירה ולצלמה וכך עשה. שיחתם הוקלטה. ניזאר תיאר את הדירה בגילה כדירה עם שני חדרי שינה וסלון, מטבח ושירותים, אשר מרוהטת באופן מלא. בארונות יש בגדים אך מעט בגדי ילדים. במטבח מעט מוצרי מזון, ולא היה ציוד לבית ספר של ילדים.

דיון והכרעה

1. נטל ההוכחה בתיק זה מוטל על הנתבע, שכן הנתבע מבקש לבטל הכרה קודמת בתושבותם של התובעים.
2. משמעותה של קביעה זו הינה שעל הנתבע לשכנע את בית הדין שמכלול הראיות בהליך, על פי המשקל שראוי לתת להן והאופן שבו הן מתיישבות ומשתלבות אלו באלו, מתיישב יותר עם המסקנה שמרכז חייהם של התובעים הינו בנכס משפחת התובע בבית לחם, מאשר בתחומי מדינת ישראל.
3. כמו כן, לקביעה זו משמעות במקרה שבו בית הדין יגיע למסקנה שכפות המאזניים הראייתיות מעויינות. במקרה כזה, ייקבע שהנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו והמסקנה תהיה שיש לקבל את תביעת התובעים.
4. לאחר שבית הדין עיין במכלול הראיות ובטענות הצדדים, בית הדין סבור שעלה בידי הנתבע להרים את הנטל להראות שמסתברת יותר גרסתו לפיה לפחות החל מ-10/01, מרכז חייהם של התובעים 1-2 היה בנכסם הפרטי בבית לחם, וכי החל מ-11.8.06, מרכז החיים של ראמי לא היה בישראל. להלן נימוקינו לקביעותינו:
5. במתן הכרעה במחלוקת מן הסוג הנדון בהליך זה, יש לתת את הדעת לפערי המידע בין מי שטוען שהינו "תושב ישראל" לבין הנתבע.
6. המידע המלא והמפורט הנוגע למרכז החיים של מי שטוען שהינו "תושב ישראל", מצוי אצל הטוען למעמד זה, ואילו הנתבע ניזון מטענות של מי שטוען למעמד זה ומראיות שהטוען למעמד זה ממציא לו, ובמקרים שבהם עורך הנתבע חקירות לאיתור מידע – ממידע הנאסף בחקירות. לנתבע אין יכולת "ללוות" את כל מי שטוען למעמד של תושב ישראל ובהכרח, המידע שנאסף על ידו בחקירותיו עשוי להיות נקודתי ונכון למקום ולזמן שבו המידע נאסף. עם זאת, ראיות אלו מהוות חלק מן המכלול הראייתי שגרסאות הצדדים צריכות להתיישב עמן.
7. משמעותו של פער מידע זה לענייננו, היא שכאשר הנתבע מציג ראיות שתומכות במסקנה שהתובע איננו גר בנכס בישראל לגביו הוא טען לזיקת מגורים, הרי שמצופה מהתובע שישכיל להציג גרסה ברורה וקוהרנטית לגבי מועדים שבהם הוא התגורר בכל נכס כזה, ובמקרים המתאימים – לאסמכתאות שטבעי לצפות שתהיינה בנמצא.
8. בחינת עדותו של התובע מעלה שאין לו גרסה קוהרנטית לגבי המועדים שבהם לטענתו הוא התגורר בנכסים השונים, כפי שיפורט להלן.
9. ואולם טרם נפרט קביעה זו, יש לציין, כבר בתחילת הנמקתנו, נתון ראייתי בעל משמעות נכבדה בהליך והוא שהתובעת כלל לא העידה לפני בית הדין. עובדה זו נזקפת לחובת גרסת התובעים, שכן בכך שהתובעת, אשר יודעת היכן התובעים גרו בכל התקופה הרלוונטית למחלוקת, נמנעה מלפרט כל עדות ולהעמיד אותה למבחן של חקירה שכנגד, יש משום תימוכין למסקנה שלו עשתה כן, הייתה עדותה תומכת בראיות הנתבע.
10. אשר להיעדר גרסה ברורה של התובע לעניין מגורים בנכסים בגילה ובג'רון אל חומוס: בחקירת התובע מיום 2.8.12, שכאמור התקיימה בדירה ברחוב האפרסמון בגילה, התבקש התובע לפרט היכן התגורר מאז נישואיו. תשובתו הייתה שבתחילת נישואיו הוא גר בבית הוריו בבית לחם עד שנת 1987 לערך ואז עבר לגור ברובע הנוצרי אצל חמיו. הוא התגורר ברובע הנוצרי עד שנת 1995, שבה עבר לגור בשכירות בנכס שנמצא בתחום ירושלים באזור שמוכר כג'רון אל חומוס, ששייך למשפחת אנדוניה. התובע סיפר לחוקר שהוא רכש את הנכס בג'רון אל חומס בשנת 2002, ועוד בשנת 2000 הוא רכש את הדירה בגילה (שבה התקיימה החקירה). התובע הסביר לחוקר ש"בשנת 2000 קניתי את הבית הזה בגילה ומשנת 2000 ועד היום אני נע ונד בין הבית בג'רון אל חומוס לבין גילה כאן". בתגובה לכך החוקר שאל את התובע אם יש לו את חוזי השכירות של הבית בג'רון אלחומוס ואת חוזי הרכישה של הנכסים בגילה ובג'רון אל חומוס. התובע השיב "כן יש לי הכל, הם נמצאים במשרדי אם תרצה אני אשלח לך אותם בפקס". לתובע נמסר מספר הפקס. של החוקר.
11. עד למועד מתן פסק דין זה, התובע לא המציא לנתבע ולא הגיש לבית הדין את הסכם השכירות לנכס בג'רון אל חומוס משנת 1995 ואת הסכמי הרכישה של הנכסים בג'רון אל חומוס ובגילה (מהשנים 2002 ו-2000, בהתאמה, כנטען).
12. לתובע אין הסבר לאי המצאת מסמכים אלה, והיעדרם מכרסם במהימנות גרסתו.
13. בנוסף לכך, גרסת התובע אינה מתיישבת עם ראיות ועדויות אחרות, כמפורט להלן:
    1. בדו"ח רב שנתי שמילא התובע ביום 16.3.13 (נ/4) במענה למכתב השימוע של הנתבע מיום 14.2.13, התובע טען שהוא גר בדירה בג'רון אל חומוס משנת 2007.
    2. כאשר התובע שוחח עם ניזאר בטלפון ביום 19.1.13, טען התובע שהבית בג'רון אל חומוס "כמעט מוכן" ועולה מדבריו שהתובעים לא גרים בו:

"נזאר – חוקר: ... יש לך עוד בית ג'רור חומוס.

קוואס עיסא: נכון.

נזאר – חוקר: אפילו שני בתים יש לך לא אחד.

קוואס עיסא: שני בתים זה ליד זה נכון.

נזאר – חוקר: בית שיש עליו פרגולה ואתה משפץ אותו.

קוואס עיסא: נכון.

נזאר חוקר: הבית הישן לא גרים בו.

קוואס עיסא: נכון אנחנו משפצים אותו בקרוב".

1. בהמשך לאחר שניזאר טען לפני התובע שלפי מידע שיש לו מרכז חייו בבית לחם, משיב התובע "לא , אני מרכז חיי בגילה" ולשאלה "כל כמה זמן אתה בגילה?" משיב התובע: "כל לילה". לפי גרסה זו, התובע אינו טוען שהוא ישן בג'ורון אל חומוס. בהמשך החקירה טען התובע שהוא ישן בג'ורן אל חומוס 3-4 לילות בשבוע. בהמשך החקירה שואל ניזאר את התובע "הבית בג'רור חומוס אתם מתכוונים לגור בו", ולכך משיב התובע: "כמובן", ולשאלה "מתי תתגוררו בו", משיב התובע: "עכשיו מוכן", באופן שניתן להבין שהוא אינו טוען שהם גרים בו עתה.
2. בהמשך השיחה חוזר ניזאר לעניין הנכס בג'רון אל חומוס ומודיע לתובע שהוא התבקש על ידי המוסד לראות את הבית ואומר לתובע "אתה לא גר שם אתה משפץ אותו", והתובע משיב: "כמעט מוכן, אני ישן שם והתחלתי להכניס רהיטים", ולשאלת ניזאר "אתה מכין אותו?" השיב התובע: "כן כן". בהמשך טען התובע לפני ניזאר שהוא רכש נכס זה ב-2003, ושיפץ אותו ב-2006 וגר בו. לאחר סיום שיחה זו נפגשו ניזאר והתובע בדירה ברחוב האפרסמון, ובמהלך הפגישה עם התובעים התובעת מספרת שהיא בדרך כלל מחנה את רכבה בג'רון אל חומוס, וניזאר מגיב, על סמך התצפיות שביצע בנכס זה, "חומוס אתה לא גר שם". או אז "מאתגר" התובע את ניזאר וטוען "אני גר, מה דעתך שתלך איתי עכשיו לשם", וניזאר מוודא שהתובע "רציני" בהצעתו והתובע מגלה נכונות לקחת את ניזאר לנכס בג'רון אל חומוס, ואז ניזאר אומר לתובע "אתה משפץ את הבתים שם". אמירה זו ניתן להבין כמקפלת בתוכה אמירה שאין טעם לבקר בנכס זה שכן בשיחתו עם ניזאר שקדמה לפגישתם בדירה ברחוב האפרסמון, אישר התובע שמתבצעים שיפוצים בנכס בג'רון אל חומוס ושהנכס "כמעט מוכן". מכל מקום, התובע שב ומאשר לניזאר "כן משפץ", ולשאלת ניזאר "אז איפה תגור" משיב התובע "אני גר פה".
3. מכאן עולה שגם בחקירה זו מיום 19.1.13, התובע לא מסר גרסה ברורה לגבי השאלה אם ומאיזה מועד הוא התגורר בנכס בג'ורון אל חומוס. הוא גם הודה שאין הוא גר בג'רון אל חומוס אלא משפץ את הנכס. לא למותר להזכיר שבתצהירו התובע טוען שהוא רכש נכס זה "בין השאר" לצרכי עבודה, וממילא גרסתו לפיה "מאז אני משתמש ומתגורר אני ובני משפחתי, בדירה בגרון אלחומוס ובדירה בגילה, לפי צרכי המשפחה, בהתאם לעבודה שלי ובהתאם למצב הבטחוני", אינה נוקבת במועד ברור שהחל ממנו התובע טוען שהוא התגורר בגרון אל חומוס.
4. התובע הלין בחקירתו הנגדית וכן בסיכומיו על כך שניזאר לא הזכיר את השיחה המצוטטת לעיל בדו"ח החקירה, אשר קדמה לפגישתם בדירה בגילה. אכן, דבר קיומה של שיחה זו לא הוזכר בדו"ח של ניזאר, אך קיומה אינו במחלוקת. תוכנה מהווה הסבר, בנסיבות העניין, להחלטת ניזאר שלא ללכת עם התובע לג'רון אל חומוס לאחר שהתובע הזמינו לראות את הנכס במהלך החקירה בדירה בגילה - החלטה שגם עליה מלינים התובעים. הרי, התובע הסביר לניזאר שהוא משפץ את הדירה בג'רון אל חומוס וגר בגילה.
5. בהמשך החקירה בדירה בגילה, שב ניזאר לעניין אפשרות של ביקור משותף שלו עם התובע בשני הנכסים – בבית לחם ובג'רון אל חומוס, ובשלב זה הודיע התובע על התנגדותו לביקור משותף בנכס בבית לחם: "בית לחם אני לא רוצה, כי אמא חושדת שעשתי משהו". ניזאר מקשה על התובע: "מה הסיבה שאתה מסרב שאני אכנס לבית שלך בבית לחם". לכך משיב התובע: "אין סיבה", ובהמשך: "בגלל אימא שלי, אני לא רוצה להכניס אותך".. נזאר אומר לתובע 1 "אם יש בעיה עם אימא שלך תגיד לי" והתובע אמר לו "אני לא אוהב להכנס לאמא שלי והיא תרגיש שהמשטרה נכנסת אלינו", וניזאר מקבל את עמדת התובע ואומר: "אם ככה לא". או אז נמלך התובע בדעתו ואומר לניזאר "אם אתה רוצה יאללה בוא, אל תגיד שאני מסרב, אני לא מסרב". ניזאר משיב לכך "אני לא רוצה כאב ראש", והתובע חוזר וטוען שזה יהיה בעייתי לאמו: "בדיוק זה העניין, אני אימא שלי מעל הכול, אני הכול אימא שלי".
6. אין מחלוקת על כך שבביקורו של ניזאר בנכס בבית לחם, מספר שעות קודם לכן, הוא צילם את הג'יפ של התובעת חונה ליד הנכס ופגש בפתח הדירה את התובעת, שלא הסכימה לאפשר לניזאר להכנס לדירה. התובעים מסבירים התנהגות זו בנימוקים של צניעות. אין חולק על כך שבבית נכח באותו מועד גם אמיר, שהיה בן 17. על רקע זה ניזאר סבר בחקירתו הנגדית שהסבר זה אינו נכון. גם אם הסבר זה הוא נכון, אין מקום לטענות התובעים נגד ניזאר כאילו הטעה את פקיד הגביה בדו"ח החקירה, בכך שלא כתב בדו"ח שסיבת סירובה של התובעת 2 לאפשר לניזאר להיכנס לדירה הייתה סיבה של צניעות.
7. מכל מקום, כאמור, התובעת לא הגישה תצהיר וממילא לא העלתה הסבר כלשהו לכך שלא הסכימה לאפשר לניזאר להיכנס לדירה בבית לחם.
8. מכל האמור עולה שהתובע מסר גרסאות שונות באשר למועד שהחל ממנו התגורר, לגרסתו, גם בג'ורון אל חומוס. טענתו כי גר בשני הנכסים בהתאם למצב הבטחוני ולצרכי עבודתו, אינה מסתברת וקשה להלום שמשפחה מקיימת שגרת חיים תוך מעבר תכוף מדירה לדירה, וממילא התובע טען פעם אחת לפני ניזאר שהוא ישן "כל לילה" בגילה ובהמשך טען שהוא ישן 3-4 לילות בג'רון אל חומוס, באופן שמקשה על אימוץ גרסתו. בית הדין ער להסבר של התובע ושל ראמי בעדותם לעניין הצורך לגור בקרבת הורי התובע בתוך התחום בתקופת האינתיפאדה השניה, אך הסבר זה אינו מקובל על בית הדין לאור הודאות התובע כי כלל לא התגורר בג'רון אל חומוס לפני פגישתו עם ניזאר ביום 19.1.13.
9. התובעים מפנים לכך שבביקוריהם של שני חוקרים שונים מטעם הנתבע, במועדים שלא תואמו עם התובעים (2.8.12 ו-19.1.13), נמצאו בדירה בגילה ציוד, חפצים ומזון המעידים על מגורים בדירה. אכן, התמונות שבנ/5 והתמונות שצילם ניזאר ביום 19.1.13, הינן תמונות שמתיישבות עם שימוש רגיל ותדיר בדירה. ואולם, גרסת התובעים אינה ניתנת לחלוקה. משנמצא שאין לקבל את טענת התובעים כי הם התגוררו בנכס בג'רון אל חומוס לפני 1/2013, כמוסבר לעיל, לא ניתן לקבל את טענתם כי גרו בחלק מהזמן בגילה ובחלקו האחר בג'רון אל חומוס. שימוש תדיר בדירה בגילה אין פירושו ש"זה ביתם" של התובעים. התובע העיד על התובעת, ואף התובעת הזכירה זאת בחקירתה על ידי ניזאר, כי היא נוהגת להתאמן לעיתים קרובות בחדר כושר בירושלים שנמצא באיצטדיון טדי, לא הרחק משכונת גילה. אף התובע העיד בתצהירו כי הוא רכש את הנכס בג'רון אל חומוס "בין השאר" לצרכי עבודה. שימוש בנכסים אין פירושו בהכרח מגורים בהם. נתוני צריכת החשמל בדירה בגילה לתקופה מ-24.1.06 עד 27.7.12 (נ/3) אינם תומכים במסקנה שמשפחת התובעים התגוררה בה. לא למותר לציין את טענת התובע כי החזקת דירה זו הייתה נחוצה כדי לסייע לבנו הבכור ולבתו הגדולה, שלמדו באוניברסיטה בירושלים. הנה הסבר אפשרי ל"סימני החיים" שבתמונות שצילמו חוקרים בתאריכים 2.8.12 ו-19.1.13.
10. אין מקום לתת כל משקל למכתב השכנים שצירף התובע לתצהירו. כאמור, אף לא אחד מן השכנים הובא לעדות על ידי התובעים. אין כל בסיס לטענת התובעים בסיכומי התשובה שהגישו, שהיה מוטל על הנתבע להתנגד לצירוף מסמך זה. כלל ידוע הוא שבית הדין מחויב לעיקרי דיני הראיות ופשיטא שאין כל ערך ראייתי למכתב האמור בלא שהתובעים מביאים מי מהחותמים עליו לעדות. באותה מידה, יש לציין, כי בית הדין אינו מייחס כל משקל ראייתי לאמירות של אנשים שהוקלטו על ידי ניזאר במסגרת "החקירות העקיפות", וודאי לא לאופן שבו ניזאר תיאר אמירות אלה בדו"ח החקירה.
11. המסקנה שמסתבר יותר להסיק שהתובעים גרו בנכסם בבית לחם נתמכת בהודאת התובעת בכך בעת שפגשה את ניזאר לפני שניזאר הזדהה כחוקר הנתבע, ובהימצאותו של אמיר, בנם הקטין של התובעים 1-2, בדירה בבית לחם בעת הפגישה, ובהודאת התובע בשיחתו עם ניזאר בדירה בגילה, בהמשך אותו ערב, כי ספרי הלימוד והמחשב של אמיר נמצאים בדירה בבית לחם.
12. טענת התובע בתצהירו לפיה הנכס בבית לחם הוא של הוריו, וכי לו עצמו אין דירה בבית לחם, נסתרה בהליך: העובדה "הרזה" שלה הסכימו התובעים בדיון המוקדם – שיש לתובעים 1-2 זכויות חזקה במבנה המשפחתי בבית לחם - איננה משקפת באופן מלא את המציאות כהווייתה, על פיה לתובעים 1-2 דירה בנכס המשפחתי שבבית לחם שיוחדה לתובע 1, במסגרת חלוקת הדירות במבנה בין ילדיהם של אבי התובע. הן התובע והן התובעת הודו במסגרת שיחותיהם עם ניזאר מיום 19.1.13 שיש להם דירה בקומה הראשונה במבנה זה.
13. התובע ביקש לשכנע שעבודתו קושרת אותו לישראל דווקא, ובית הדין אינו מפקפק בכך שיש לתובע קשרים עם חברות ישראליות בתחום מוצרי החשמל, אך במהלך חקירתו של התובע על ידי ניזאר בדירה ברחוב האפרסמון בגילה ביום 19.1.13, הסביר התובע ש"ההורים שלי יש להם את חנות מוצרי החשמל הכי גדולה בבית לחם... אני מחזיק את זה". בהמשך החקירה הודה התובע ש"אני האחראי" ב"חברת קוואס" שהפעילה את העסק המשפחתי. היותו של התובע אחראי בעסק המשפחתי נתמכת בדברי התובע בהודעתו לחוקר הנתבע מיום 7.9.95, בה התייחס לחנות למוצרי חשמל בבית לחם כאל חנות "שלו". מסקנת הדברים הינה שהקשרים העסקיים בין עסקו של התובע למוצרי החשמל לבין חברות ישראליות, אינם משליכים על המסקנה ש"ביתו" הינו בנכסו הפרטי בבית לחם. הוא הדין לגבי זיקות אחרות עליהן הצביע בתצהירו – החזקת כרטיסי אשראי ורישיונות נהיגה ישראליים, וכדומה.
14. לנוכח הביקורת הנוקבת שמעלים התובעים כנגד עדותו של ניזאר, בית הדין מדגיש שהוא בחן את עדויות הצדדים לרבות הראיות שהנתבע אוסף בחקירתו. בית הדין פוסק על פי הערכתו את הראיות הללו. במסגרת זו, בית הדין מייחס לכל ראיה את המשקל המתאים כהבנתו. בית הדין אינו מייחס משקל גבוה לאופן שבו ניזאר ניסח את דו"ח החקירה. כך למשל, מקובלת על בית הדין הערת התובעים כי אין בתמליל החקירה המוקלטת הראשונה של התובעת תימוכין לאמור בדו"ח של ניזאר לפיו התובעת הודתה בשיחה זו שהתובעים משפצים את הנכס בג'רון אל חומוס ואינם גרים בו. עם זאת, דברים אלה נאמרו לאחר מכן על ידי התובע, וכפי הנראה ניזאר טעה בכתיבת הדו"ח. נכונה גם טענת התובעים שניזאר לא הזכיר בדו"ח קיומם של שני מבנים בג'רון אל חומוס. בית הדין אינו שותף לעמדת התובעים כי ניזאר פעל במגמתיות או בחוסר תום לב. מתמליל השיחה הראשונה בין התובע לבין ניזאר עולה שניזאר היה מודע לכך שבג'רון אל חומוס יש שני מבנים. למרות זאת כאשר כתב את הדו"ח, הוא לא ציין זאת. בית הדין לא התרשם שניזאר פעל בחוסר תום לב, להבדיל מקביעת קביעות בלתי מבוססות בדו"ח חקירה ואי ציון מלוא המידע.
15. אלא שאין בכך כדי להועיל לתובעים: החלטת הנתבע מושא הערעור אינה מפורטת או מנומקת, ולא ידוע על אילו נתונים בחקירה ובדו"ח החקירה היא נסמכה. כאמור, בית הדין בוחן את כל העניין מחדש על פי הראיות שהוגשו בהליך, תוך הזהרה עצמית מפני הסתמכות על עדויות שאין לסמוך על משקלן. כך, בית הדין קשוב לטענות התובעים לעניין המשקל שניתן לייחס לדברים שכתב ניזאר בדו"ח אשר מהווים סיכום שלו של דברים שהוא ראה או שמע מספר ימים לפני כן, מבלי שנלווית לדברים תרשומת שנערכה במועד קליטת העובדה בחושיו של ניזאר או ראיה תומכת (כגון הקלטה או צילום). כך, בית הדין אינו נסמך על עדותו של ניזאר בעניין תיאור הנכס בג'רון אל חומוס, להבדיל מתמונה שצילם. לעומת זאת, החקירות המוקלטות של החוקר הן ראיה שיש לתת להן משקל גבוה באשר לחילופי הדברים בין החוקר לבין נחקריו.
16. בית הדין גם ער לטענת התובעים לעניין מחדלים דיוניים של הנתבע בהליך ולטענתם שנגרם להם עיוות דין. כך, בדיון ההוכחות הראשון התברר שכאשר ב"כ התובעים ביקש מהנתבע לשלוח לו את "הממצאים" שעליהם נסמכה ההחלטה לבטל את תושבות התובעים, נשלח לתובעים דו"ח החקירה בצירוף הודעות שנגבו, מבלי לשלוח את תמלולי חקירותיו של ניזאר מיום 19.1.13. בשל כך הדיון הופסק לצורך השלמת הליכי גילוי חומרי החקירה. בהמשך נאלץ בית הדין לסיים ישיבת הוכחות נוספת כאשר התברר בעת חקירת ניזאר שלא הועברו לתובעים תמונות שניזאר צילם בחקירותיו. יש ממש בטרוניות התובעים: בדרך כלל בהליכים מעין אלה, הנתבע מסרב לאפשר עיון במסמכיו לפני שהתובע מגיש תצהיריו (בהתאם להלכת "סוויסה") אך כאשר הנתבע מסכים לגלות ראיותיו, מוטל עליו לגלות את כולן. לא ניתן לשלול אפשרות שהתובעים ניסחו את תצהיריהם וניהלו את ההליך תוך הסתמכות על כך שהראיות שנשלחו לב"כ התובע לפני הגשת ההליך, הן הראיות שבידי הנתבע ואין בלתן.
17. למרות זאת, בית הדין לא התרשם כי הנתבע פעל בחוסר תום לב, או כי נגרם לתובעים עיוות דין. בעת גילוי קיומן של ההקלטות, טרם נשלמה פרשת התביעה, והיה בידי התובעים סיפק לבקש השלמת ראיות, אך הם לא עשו כן. מכל מקום, הכרעת בית הדין מבוססת על בסיס הראיות שהוגשו – ואלה שלא הוגשו – בהליך כמבואר לעיל. כך, היעדר תמיכה בחוזי שכירות ומכר לטענות התובעים לעניין מועדי שכירת ורכישת הנכסים בג'רון אל חומוס ובגילה – אינו תלוי כלל בראיות מחקירת הנתבע שהתגלו באיחור כמתואר לעיל. הוא הדין לגבי ראיות אחרות שעליהן מבוססת הכרעתנו.

עניינו של ראמי

1. אין חולק על כך שהחל משנת 2006 ראמי נמצא בגרמניה ברוב ימות השנה ומגיע לישראל לחופשות קצרות בחגי הנוצרים.
2. מצב דברים זה לא השתנה גם במועד עדותו של ראמי ביום 5.4.17, שבו העיד שהוא ממשיך במסלול לימודיו בגרמניה.
3. גרסת ראמי אינה נתמכת בכל אישור של איזה מוסד חינוכי או מוסד להכשרה מקצועית שניתן היה לצפות כי יוצג, וממילא הטענה שמסלול הכשרה ולימודים במקצוע הנדסה אלקטרונית לכלי רכב אורך למעלה מעשר שנים אינה סבירה.
4. בהתאם לכך, כדין קבע הנתבע כי לאחר שראמי יצא מישראל בחודש 8/06 וחדל לשהות בה למעט ביקורים קצרים מספר פעמים בשנה, הוא העתיק את מרכז חייו מישראל.

התוצאה

1. התוצאה הינה שבית הדין מורה על דחיית התביעה.
2. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' סיוון תשע"ט, (06 יוני 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".