1. לפני תביעה שמקורה בתאונת דרכים שארעה ביום 25.8.2014.
2. לטענת התובע, נהג מונית, התאונה התרחשה בכביש חד סטרי בעל שני נתיבים. בעודו עומד בעצירה מוחלטת בחניית תחנת המוניות ובמקביל למדרכה, הגיח לפתע רכב הנתבעות משמאל, תוך שהוא עוקף את רכב התובע במטרה לעצור ולאסוף פועלים שהמתינו לו בצד הדרך על המדרכה המסומנת באדום – לבן. תוך כדי העקיפה פגע רכב הנתבעות בחלקו הקדמי שמאלי של רכב התובע.

התובע צירף לכתב תביעתו חוות דעת שמאי המלווה בתמונות נזק הרכב.

1. הנתבעים הכחישו מצדם את המיוחד להם בכתב התביעה. לשיטתם, האחריות לקרות התאונה רובצת לפתחו של התובע. הנתבע 2, אשר נהג ברכב הנתבעים בעת קרות התאונה, העיד כי נסע בנתיב נסיעתו כדין כאשר הבחין ברכב התובע עומד בחניה כפולה ומדבר עם נהג מונית נוסף דרך החלון. לאחר שווידא כי נתיב הנסיעה פנוי, החל לעקוף את רכב התובע לשם איסוף הפועלים שהמתינו לו לצד הדרך מלפנים. תוך כדי העקיפה החל רכב התובע לנסוע מבלי שבדק כי הנתיב פנוי ופגע ברכב הנתבע 2.
2. מטעם התובע העיד מר אפריים מוסקוביץ אשר היה עד לתאונה. העד עמד מחוץ לרכב התובע על המדרכה מצד ימין. העד אישר כי בעת קרות התאונה עמד התובע עם רכבו בחניה כפולה אל מול תחנת המוניות ושוחח איתו דרך החלון כאשר הוא עומד על המדרכה מימין. העד מסר כי התובע היה במצב עמידה בעת קרות התאונה וכי הנתבע 2 הגיח עם רכבו, תוך כדי עקיפה, וסטה לתוך הנתיב בו עמד התובע ופגע בו. העד שלל כי התובע החל בנסיעתו כאשר אירעה התאונה.
3. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובנספחיהם, בראיות ובתמונות שהוצגו בפני על ידי הצדדים וכן שמעתי את עדויות הצדדים והעד מטעם התביעה הגעתי למסקנה כי יש לחלק את האחריות לתאונה באופן שהתובע ישא ב- 20% לתאונה והנתבע 2 ב- 80% לקרות התאונה ובהתאם לכך יגזר גובה הנזק.

6. אני קובעת כממצא עובדתי כי התובע עמד בחניה כפולה במקבי לתחנת המוניות בניגוד לדין. בעניין זה העיד הן הנתבע 2 והן עד התובע כי: "הוא עמד בחניה כפולה, הוא חתם אותו ופגע בו. היו 3-4 מוניות ויש מקום ל 3-4 מוניות, הוא עמד צמוד לאחת המוניות".

1. הנתבע 2, הן בעדותו והן בכתב הגנתו, אישר כי עקף את רכב התובע על מנת לעצור בצד הדרך לאסוף את פועליו: "היה נהג מונית, הוא עמד צמוד אליו, ואני עקפתי אותו לחלוטין לאסוף עובדים שאני עובד איתם..."
2. בטרם החל הנתבע לעקוף את רכבו של התובע היה עליו לבחון האם הדרך פנויה במרחק אשר מאפשר לו להשלים את העקיפה מבלי להפריע ולסכן את יתר משתמשי הדרך. אני קובעת כי הנתבע 2 לא בחן כהלכה האם הדרך פנויה בטרם השלים את העקיפה.

בהתאם תקנה 47 (ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961:

"נוהג רכב לא יעקוף רכב, אלא אם הדרך פנויה במרחק מספיק כדי לאפשר לו את ביצוע העקיפה ואת המשכת הנסיעה בבטיחות ללא הפרעה וללא סיכון לנסיעתו של רכב אחר, וללא הפרעה אחרת לתנועה מכל כיוון שהוא".

1. לא היתה מחלוקת כי העקיפה אותה ביצעה הנתבע 2, נעשתה לשם עצירה בצד הדרך לאיסוף אנשים, מקום העצירה המתוכנן היה בסמיכות לרמזור ושפת המדרכה בו היתה צבועה אדום – לבן.

משכך, הנתבע ביצע עקיפה על מנת לעצור לעלות נוסעים לרכבו, במקום שאינו מיועד לכך, מסוכן, מפריע לתנועה ואסור על פי חוק.

בהתאם לתקנה 71 לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961:

"לא יעצור אדם רכב, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד באופן –

(1) שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה".

1. אני קובעת כממצא עובדתי כי בעת קרות התאונה רכבו של התובע היה במצב עמידה ולא בנסיעה. בעניין זה העידו הן התובע והן העד מוסקוביץ מטעמו. עדותו של העד הותירה בי רושם אמין, העד סיפר את סיפור קרות האירוע כהוויתו מבלי להגזים או להפריז. ניכר היה כי הגרסות בין עד התובע לתובע לא תואמו. על פי עדותו עמד התובע בחנייה כפולה כאשר הגיח לפתע הנתבע 2 מצד שמאל תוך ניסיון לעוקפו במטרה להגיע לצד המדרכה ותוך כדי העקיפה פגע ברכב התובע. עדותו בחלקה תאמה את דברי התובע ובחלקה תמכה דווקא בגרסת הנתבע וממילא חיזקה את העובדה כי הגרסה הנכונה והאמיתית לאופן קרות התאונה נמצאת אי שם בין גרסת התובע לגרסת הנתבע 2. משכך גרסתו של העד לאופן קרות התאונה מקובלת עלי והנה מספק את התיאור הנכון לאופן קרות התאונה ותוצאותיה וממילא משתלבת עם שורת ההיגיון והשכל הישר בנסיבות המקרה.

1. אלמלא עקף הנתבע 2 את רכב התובע, שעמד בצורה אסורה, בכדי לעצור במקום אסור, התאונה לא היתה מתרחשת.
2. הן התובע והן הנתבע 2 לא חלקו על כך כי כוונת הנתבע 2 היתה לאסוף את הפועלים שהמתינו לו במקום, כפי שעושה מדי יום ביומו. הנתבעים לא הביאו לעדות פועלים אלו אשר היו במקום והיו עדים לתאונה.

כלל ידוע הוא בדיני הראיות, והוא משקף את ניסיון החיים, כי אם לצד בהליך כלשהו יש עד אשר יכול לשפוך אור על הפרשה, ואותו צד בוחר שלא להעידו, ניתן להסיק שמא יש לו מה להסתיר, או שמא חושש הוא שאותו עד בחקירה נגדית ימסור דברים לרעתו של אותו צד הימנעות הנתבע 2 , ללא כל הסבר סביר, מלזמן לעדות את פועליו שהיו נוכחים במקום התאונה פועלת לחובתו והיא בעלת משמעות ראייתית לטובת התובע.

"יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו הייתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד... התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה באשר על פניה מתחייבת ממנה המסקנה שאילו הובאה הראיה או הושמע העד... היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב."

ראה כב' השופט י. קדמי בספרו "על הראיות– הדין בראי הפסיקה" (דיונון, חלק ב') 917.

בעניין  אחרון זה יפים בעניין  דברי בית המשפט בע"א 548/78, שרון נ' לוי פד"י לה (1) 736, 760, ובע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נ' טלקר חברה בע"מ פד"י מ"ד(4) 595 602:

"כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר – ניתן להניח שאילו הובאה ראיה, היתה פועלת נגדו".

ראה גם, ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, בעמ' 603-602; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, בעמ' 658; ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז(2), 605, בעמ' 615-614; ע"א 27/91 קבלו נ' שמעון עבודות מתכת בע"מ, פ"ד מט(1) 450, בעמ' 457; ע"א 3694/99 ארדמן נ' חברת פרוייקט אורנים בע"מ, פ"ד נה(2) 385, בעמ' 392 וכן ע"א 4226/05 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אטיאס (פורסם במאגרי המחשב).

יפים דברים אלו גם באשר לאותו נהג מונית אחר ברכב מקביל איתו שוחח התובע, כפי שטען הנתבע 2. ככל שנכח במקום עד נוסף היה על הנתבע 2 להביאו וככל שלא הביאו פולע הדבר לרעתו.

1. באשר לתובע- משעמד בחנייה כפולה במקביל לתחנת המוניות הרי שסיכן את עצמו ואת יתר המשתמשים בדרך. תקנה 72(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 קובעת:

"לא יעצור אדם רכב, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד, כולו או חלק ממנו, באחד המקומות המנויים להלן, אלא לשם מניעת תאונה או לשם מילוי אחרי הוראה מהוראות תקנות אלה או אם סומן בתמרור אחרת; ואלה המקומות:

...

(10) בצד רכב אחר העומד או חונה בצדו של הדרך"

כמו כן:

"העוצר, המעמיד או המחנה רכב בכביש אשר בו מותר לעצור, להעמיד או להחנות יעמידנו בקו מקביל לשפת הכביש, בין אם יש בו אבני שפה ובין אם לאו, כשהגלגלים הקרובים לאבני השפה או לשפת הכביש הם במרחק של לא יותר מארבעים ס"מ מהם, זולת אם התירה רשות התימרור המקומית באותו כביש חניה זוויתית וסימנה אותו לצורך זה."

בהתאם לכך אני מעמידה את אחריותו של התובע לאירוע ב- 20% רשלנות תורמת.

1. לאור האמור, אני קובעת כי האחריות לקרות התאונה מוטל על כתפי הנתבעים בשיעור של 80% ועל כתפי התובע ובשיעור של 20%- בגדר רשלנות תורמת.
2. באשר לנזק -

התובע הגיש חוות שעת שמאי מטעמו, חוות הדעת לא נסתרה ולא נתבקשה חקירת השמאי מטעמו. בכתב תביעתו עותר התובע לסך של 6,215 ₪ הכולל את עלות תיקון רכבו על פי דו"ח השמאי בסך 5,255 ₪, שכר טרחת השמאי בסך 593 ₪ וירידת ערך בסך 367 ₪. בהגינותו העיד התובע, במסגרת הדיון, כי על אף שלא היה בידו את הכסף לתקן את רכבו הרי שעל מנת שיוכל הרכב לעבור את מבחן הרישוי רכש פנס משומש יד 2 בעלות של 500 ₪ (כאשר חוות הדעת העמידה אותו בסך של 998 ₪) ועל כן יש לקזז סכום זה מעלות התביעה.

היות ומצאתי כי התובע אחראי בשיעור 20% לקרות התאונה, אני מחייבת את הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2 לשלם לידי התובע סך של 4572 ₪ קרי 80% מהנזק של רכב התובע בגין התאונה על פי חוות דעת השמאי (לרבות קיזוז ערך הפנס).

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כמו כן, אני מחייבות את הנתבעים, יחד ולחוד, בהוצאות משפט בסך 850 ₪, סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור תוך 15 ימים לבית המשפט המחוזי מרכז- לוד.

ניתן היום, ז' סיוון תשע"ה, 25 מאי 2015, בהעדר הצדדים.