23 דצמבר 2015

1. התובע, מנסור סמידיה (להלן – העובד) הועסק על-ידי הנתבעת, אלגור ע.ב הובלות סחר ויזמות בע"מ (להלן – המעסיקה) המפעילה משחטת עופות.

הצדדים היו חלוקים בשאלות הבאות: אורכה של תקופת העבודה, השכר המוסכם, האם תלושי השכר משקפים את נתוני השכר והתשלום, והאם בסיום העסקתו זכאי העובד לפדיון ימי חופשה, דמי הבראה ופיצוי בגובה הפרשות המעסיק לפנסיה.

2. העובד העיד לעצמו. מטעם המעסיקה העיד מר עמוס ברדה (להלן – ברדה).

תקופת העבודה

3. העובד טען כי הועסק על-ידי המעסיקה החל מחודש 8/11 ועד סיום העסקתו בחודש 9/13, וברציפות. את טענתו זו תמך העובד באמור בתצהירו, בתלושי שכר על-שם המעסיקה לשנת 2012, וצרף תלוש שכר בודד שהופק עבור חודש 8/11 על-ידי חברה בשם הוד נהדר בע"מ. העובד הסביר בתצהירו כי הועסק ברציפות באותו מקום עבודה, באמצעות אותם המנהלים, ובביצוע אותן המשימות בשל תקופת העבודה, וכי תלושי השכר לא נמסרו לו במלואם.

באשר למועד סיום עבודתו תמך העובד את טענתו במכתב פיטורים מיום 15.8.13 לפיו יסיים את עבודתו ביום 1.9.13 בשל הפסקת פעילות המעסיקה.

4. מנגד, המעסיקה טענה כי העובד הועסק בשירותה בין החודשים 1/12 – 12/12 בלבד.

המעסיקה תמכה טענתה באמור בתצהיר מנהלה, בכך שהופקו תלושי שכר לשנת 2012 בלבד, בהסכם עבודה וטופס 101 מחודש 1/12 (נספח א' לתצהיר ברדה), בו מצוין כי ראשית ההעסקה ביום 1.1.12. עוד צוין באותו הסכם כי המעסיקה אינה נושאת באחריות באשר לתקופות העסקה קודמות.

באשר למועד סיום ההעסקה תמכה המעסיקה את טענתה בכך שלא הופקו תלושי שכר לשנת 2013, וטענה כי מכתב הפיטורים מיום 15.8.13 (נספח לא מסומן לתצהיר העובד) נמסר לעובד בטעות, שכן באותה עת הופקו מכתבי פיטורים לכלל העובדים, ועל אף שהעובד כבר לא הועסק באותה עת.

5. בשאלת מועד תחילת ההעסקה, יש לקבל את גרסת העובד, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן:

א. בהתאם להוראות חוק הודעה לעובד למועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב – 2002 (להלן – חוק הודעה לעובד) נדרש מעסיק למסור לעובדו, לא יאוחר מ- 30 ימים מיום תחילת העסקתו, הודעה בכתב ובה פירוט תנאי העבודה, וביניהם גם מועד תחילת ההעסקה.

בהליך זה לא הוצגה מטעם המעסיקה הודעה על תנאי עבודה, וברדה אף אישר בעדותו כי מסמך שכזה לא קיים (פרו: 18; ש: 28-30).

בהתאם לאמור בסעיף 5א לחוק הודעה לעובד, בהליכים בהם תנאי העבודה (לרבות מועד התחלת ההעסקה) שנוי במחלוקת בין הצדדים, ולא נמסרה הודעה לעובד, תהיה חובת ההוכחה על המעסיק בדבר אותו עניין השנוי במחלוקת. ומכאן – שנטל ההוכחה לעניין תקופת ההעסקה מוטל על המעסיקה. בנטל זה לא עמדה המעסיקה.

ב. המעסיקה תמכה טענתה בהסכם עבודה וטופס 101 מחודש 1/12 (נספח א' לתצהיר ברדה), בו מצוין כי ראשית ההעסקה ביום 1.1.12.

אין לקבל את האמור בהסכם העבודה, נספח א' לתצהיר ברדה, כראיה מכרעת בשאלת מועד תחילת ההעסקה. כאמור, במסמך זה צוין שמו של העובד וכן צוין כי תאריך תחילת ההעסקה הוא ביום 1.1.12. אלא שמסמך זה אין לו תוקף ראייתי כשל הודעה על תנאי עבודה לפי חוק הודעה לעובד. זאת ועוד, עיון בהסכם עבודה זו מעלה כי מרבית הפרטים המצוינים בו אינם רלוונטיים כלל ועיקר לעבודתו של העובד. כך למשל, ההסכם מתייחס לתפקיד נהג בעוד העובד הועסק בפירוק עופות במשחטה; ההסכם לא נוקב בתמורה המוסכמת; ההסכם מציין כי העובד זכאי לקבל לידיו מכשיר טלפון נייד, שאין מחלוקת כי לא נמסר לעובד; ההסכם דן באפשרות הסבת דו"חות ושלילת רישיון הנהיגה של העובד – פרטים שאינם רלוונטים עבור העובד שלא נהג בכלי רכב של המעסיקה. במצב דברים זה, התרשמותי היתה כי לא ניתן להסתמך על האמור בהסכם זה כמסמך שיש בו כדי לשפוך אור על שאלת ההסכמות בדבר תנאי עבודתו של העובד, כאשר הרוב המכריע של הפרטים המצוינים בו כלל אינו רלוונטי לגבי התובע, ומכאן שאין להיתלות אך ורק בפרטים הנוחים למעסיקה – היינו פרטי זהותו ומועד תחילת העסקתו של העובד.

כן אין להסתמך על האמור בטופס 101 לשנת 2012 מיום 1.1.12 כראיה באשר למועד תחילת ההעסקה. ידוע הוא כי טופס 101 ימולא על-ידי העובד מדי שנת מס ובו מוסר העובד את פרטיו האישיים לצורך חישוב נקודות הזיכוי למס. העובדה שטופס כאמור מולא עבור שנת 2012, אין בה כשלעצמה כדי לסתור את האפשרות שטופס דומה מולא גם עבור שנות המס 2011 ו- 2013.

ג. עוד תמכה המעסיקה את טענתה באשר למועד תחילת ההעסקה באמור בתלושי השכר לשנת 2012, בהם צוין כי מועד תחילת ההעסקה ביום 1.1.12. אלא שהתמונה המסתמנת מראיות הצדדים היא שתלושי השכר אינם משקפים את הזכויות השונות להם זכאי העובד, ומכאן שאין להסתמך על האמור בהם גם באשר למועד תחילת ההעסקה.

תלושי השכר לחודשים 1-2/12 מציינים תעריף שכר לשעה בסך 15.17 ₪, שהוא נמוך משמעותית משכר המינימום לאותם חודשים. גם תעריף השעה המצוין ביתר התלושים לשנת 2012 ובסך 21.51 ₪ נמוך משכר המינימום לשעה. בתלושי השכר לא צוין ניצול של ימי חופשה, על אף שמעדויות הצדדים עלה כי המשחטה לא פעלה בחול המועד סוכות ופסח. ברדה אף הסביר בתצהירו (סעיף 18) כי לעובד שולמו דמי הבראה במזומן באופן שלא בא לידי ביטוי בתלושי השכר. עוד אישר ברדה בעדותו כי הסכומים המצוינים לתשלום בתלושי השכר אינם משקפים את הסכומים להם זכאי העובד ואשר אותם קיבל בפועל (פרו: 15; ש: 24 – 32 ופרו: 16; ש: 1-11). מכלל האמור יש להסיק כי תלושי השכר אינם משקפים את הסכומים להם זכאי העובד ואשר שולמו לו בפועל. מכיוון שאין להסתמך על האמור בתלושי השכר ועל הנתונים המופיעים בהם – אין להסתמך על האמור בהם גם באשר למועד תחילת ההעסקה.

ד. המעסיקה טענה כי אין לראות בה כמעסיקה או במחויבת בתשלום הזכויות בגין תקופת העסקה קודמת של העובד, ככל שהיתה קודם לחודש 1/12, אצל המפעיל הקודם של המשחטה, הוד נהדר בע"מ. המעסיקה תמכה טענתה בין השאר באמור בהסכם העבודה (נספח א' לתצהיר ברדה) בו צוין כי "העובד מצהיר בזאת כי ידוע שלמעסיק אין כל קשר למקום עבודתו הקודם וכי אין ולא יהיו לעובד כל טענות ו/או תביעות כלפי המעביד בכל הנוגע לתקופת עבודתו אצל המעביד הקודם. אין בהסכם זה וקבלת העובד לעבודה אצל החברה כדי ליצור ו/או להקנות לעבוד כל זכות ו/או שמירה על כל זכות אשר יכול והיתה לו אצל מעבידו הקודם. העובד מודע לכך כי תנאי להעסקתו בחברה הנו הצהרתו בדבר העדר כל טענה ו/או תביעה כלפי המעביד בגין כל חוב אשר יש למעבידו הקודם כלפיו."

לא מצאתי כי המעסיקה הוכיחה טענתה כי קודם לחודש 1/12 הופעלה המשחטה על-ידי הוד נהדר בע"מ.

אמנם העובד הציג תלוש שכר אחד לחודש 8/11 בו מצוינת כמעסיקה הוד נהדר בע"מ (נספח לא מסומן לתצהיר העובד), אלא שהמעסיקה אישרה כי היא עוסקת בתחום השחיטה החל מחודש 7/11, ולא ניתן כל הסבר מצידה מיהו הגורם שמסר את אותו תלוש שכר לחודש 8/11 לעובד אם באותה עת הוד נהדר בע"מ כבר אינה מפעילה את המשחטה אלא הנתבעת עצמה. בתשובה לשאלה בעניין זה השיב ברדה כי "יכול להיות שלהוד נהדר יש עוד פעילות והיא העסיקה את התובע" (פרו: 18; ש: 13) - תשובה שאין לקבלה כסבירה שכן מדובר בגרסה שלא נזכרה בתצהירה של המעסיקה או בכתבי הטענות מטעמה. גרסה זו אף אינה מתיישבת עם עדותו של ברדה לפיה הוד נהדר בע"מ היתה שייכת למר חאלד אבו סיאם (כפי שהוצג לעובד בחקירתו הנגדית, פרו: 7; ש: 24-25) ולאחר תחילת הפעלת המשחטה על-ידי המעסיקה משמש אותו חאלד אבו סיאם כאחראי על העובדים במשחטה המופעלת על ידה (פרו: 12; ש: 12-17).

בנוסף, המעסיקה לא הציגה כל ראיה הנוגעת להסכם שבינה לבין הוד נהדר בע"מ או בינה לבין בעלי הזכויות במשחטה באופן שיסביר את אותם חילופי מעסיקים לכאורה. מכלל האמור לעיל יש להסיק כי המעסיקה לא הוכיחה כי קודם לחודש 1/12 ובזמנים הרלוונטים לתביעה הופעלה המשחטה על-ידי גורם אחר ואין בתלוש השכר הבודד לחודש 8/11 כדי להוות ראיה מספקת לעניין זה, ולכך יש להוסיף את הודאתה כי היא עוסקת בתחום השחיטה החל מחודש 7/11 יש להסיק כי הנתבעת היא זו שהפעילה את המשחטה בה הועסק העובד בכל התקופה הרלוונטית לתביעה.

6. גם בשאלת מועד סיום ההעסקה יש לקבל את גרסת העובד, וזאת מהטעמים הבאים:

א. טענתו של העובד בדבר מועד סיום ההעסקה נתמכה, כאמור, במכתב הפיטורים נושא תאריך 15.8.15. המעסיקה אישרה בעדותו של ברדה כי ברדה אכן חתום על מכתב הפיטורים כמנהלה.

ב. הסבריה של המעסיקה כאילו המסמך נמסר לעובד בטעות ובמסגרת פיטורי כלל העובדים – אינם סבירים. ברדה לא ידע לתת הסבר מניח את הדעת בעדותו כיצד נמסר במשרדי המעסיקה מכתב פיטורים לאדם שלפי גרסתה כבר אינו נמנה על מצבת עובדיה של המעסיקה מזה למעלה משנה ואשר כבר אינו אמור להימצא במקום, יחד עם יתר העובדים המועסקים ברציפות במקום (פרו: 19; ש: 28-32). גרסתו של ברדה בחקירתו הנגדית באשר לנסיבות מסירת המכתב במפעלה של המעסיקה אף אינה תואמת את האמור בסעיף 15 לתצהירו שם צוין כי המכתב "נשלח" לתובע.

ג. בדיון ההוכחות העלתה המעסיקה גרסה חדשה לפיה ייתכן ובחודש 8/13 או בסמוך לכך הועסק העובד מחדש, וזו הסיבה שנמסר לו מכתב הפיטורים מחודש 8/13, על אף שתקופת העסקה קודמת הסתיימה בחודש 12/12 (פרו: 14; ש: 30-32 וכן פרו: 19; ש: 30-32). טענה זו אין לקבל. מדובר בגרסה מאוחרת ולא ניתן כל הסבר מדוע הסבר אפשרי זה לא צוין בתצהיר. הסבר זה אף לא נתמך בקיומו של תלוש שכר לאותו חודש 8/13 או בתקופה הסמוכה לו, וברדה לא ידע להסביר מדוע אין תלוש שכר לחודש זה אם התובע אכן הועסק בחודש 8/13 (פרו: 20; ש: 1-2), ומדוע לא הופק טופס 101 חדש עבור תקופת העבודה הנוספת.

ג. המעסיקה לא הציגה בהליך זה הודעה בכתב בדבר סיום ההעסקה או אישור בדבר תקופת עבודתו בשירותו, וזאת בניגוד להוראות סעיף 8(א) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א – 2001 (להלן – חוק הודעה מוקדמת). ברדה אף אישר בעדותו כי מסמך כאמור לא נמסר (פרו: 19; ש: 23-25). גם בכך יש לפגום בטענת המעסיקה כאילו העסקתו של העובד הסתיימה עוד בחודש 12/12.

ד. ברדה לא ידע לספק כל הסבר או פירוט בדבר נסיבות סיום העסקתו של העובד בחודש 12/12. כך, למשל, לא ידע לומר אם מדובר בפיטורים או בהתפטרות, הסביר כי יש להניח כי מדובר בהתפטרות, ולא ידע להסביר כיצד מתיישבת גרסתו כי מדובר בהתפטרות עם האמור בסעיף 16 לתצהירו שם צוין כי העובד הוזמן כדי לקבל פיצויי הפיטורים ולא הגיע (פרו: 19; ש: 15-22).

ה. המעסיקה לא טרחה לערוך גמר חשבון לעובד בחודש 12/12 ובסמוך למועד בו לטענתה הסתיימה העסקתו של העובד, ולשלם לו את יתרת זכויותיו בגין תקופת העסקתו, כמו למשל בגין יתרת דמי הבראה. גם בעניין זה לא ניתן הסבר מניח את הדעת בעדותו של ברדה שאישר כי לא נערך לעובד גמר חשבון בסיום העסקתו (פרו: 20; ש: 20-22). גם בכך יש כדי לפגום בגרסת המעסיקה כי ההעסקה הסתיימה עוד בחודש 12/12.

7. לאור האמור, יש לקבוע כי העובד הועסק בשירות המעסיקה בתקופה 8/11 – 9/13.

השכר המוסכם

8. העובד טען כי הועסק במשכורת חודשית שעמדה על סך 5,000 ₪.

לטענת המעסיקה, בכל תקופת העבודה אצל המעסיקה קיבל שכר יומי בסך 250 ₪, וכי השכר שולם במזומן או באמצעות שיקים של לקוחות המעסיקה (פרו: 3; ש: 28).

לטענת המעסיקה, העובד זכאי למשכורת בסיס לחודש בסך 4,400 ₪, כפי ששולמה לו בפועל וכעולה מתלושי השכר.

9. בשאלת השכר המוסכם, אני מקבלת את גרסת העובד וזאת מהטעמים הבאים:

א. משלא נמסרה הודעה על תנאי עבודה בהתאם לחוק הודעה לעובד, מוטל הנטל על המעסיקה להוכיח מהו השכר המוסכם. המעסיקה לא עמדה בנטל זה ולא סתרה את טענות העובד.

ב. טענת המעסיקה בדבר משכורת בסיס בסך 4,400 ₪ (כאמור בסעיף 16 לכתב ההגנה וסעיף 12 לתצהיר שאהין) אינה תואמת את האמור בתלושי השכר לשנת 2012, אשר בחלקם מצוין שכר יסוד חודשי בסך 3,750 ₪ בגין 15 ימי עבודה (תלוש שכר לחודש 1/12), בחלקם מצוין שר יסוד בסך 3,750 ₪ בגין 11 ימי עבודה (תלושי השכר לחודשים 2/12, 3/12, 5/12), ומשכורת יסוד בסך 4,400 ₪ שולמה בחודשים 8/12 ו- 9/12 בגין 18 ימי עבודה, ומשכורת זהה צוינה גם בתלוש השכר לחודש 7/12 בו צוין כי בוצעו 20 ימי עבודה. בחוסר העקביות הנ"ל ברישום בתלוש השכר באשר לדרך חישוב השכר יש כדי לפגוע בגרסת המעסיקה בשאלת השכר המוסכם.

ג. שאהין אישר כי השכר שולם במזומן (פרו: 8; ש: 14) אך לא זכר באיזה מועדים שולם השכר. למרות שציין כי החזיק ביומן בו נרשמו הסכומים שהועברו לזכות התובע (פרו: 8; ש: 17) – יומן שכזה לא הוצג. הימנעותה של המעסיקה, עליה מוטל נטל ההוכחה, מהבאת ראיה המצויה לטענתה תחת ידיה – מקימה לחובתה של המעסיקה חקה שבעובדה, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה הייתה פועלת לחובתה של המעסיקה. 

10. לאור האמור, בהתחשב בהתרשמותי מעדויות הצדדים, מתוכן עדותם, ומהראיות כמפורט לעיל, כמו גם בהתחשב בנטל ובחובת הראיה המוטלת על המעסיקה במקרה זה - יש לקבל את גרסת העובד לפיה השכר המוסכם הוא 250 ₪ ליום עבודה.

11. באשר לשכר החודשי הממוצע, טען העובד כי שכרו הממוצע הגיע ל- 6,000 ₪ לחודש, היינו שכר יומי בסך 250 ₪ במכפלת 24 ימי עבודה לחודש.

המעסיקה טענה כאמור כי העובד השתכר משכורת חודשית בסך 4,400 ₪.

כמפורט לעיל – נקבע כי אין ממש בגרסת המעסיקה בדבר השכר המוסכם וכי אין להסתמך בשאלה זו על האמור בתלושי השכר, שבאמיתות האמור בהם הוטל ספק.

משלא הוצג על-ידי המעסיקה יומן העבודה, והמעסיקה כשלה מלהוכיח מה מספר ימי העבודה שביצע העובד בכל אחד מחודשי העבודה, יש לקבל את גרסת העובד לפיה הועסק בהיקף מלא.

לפיכך, אני מקבלת את גרסת העובד כי השכר הקובע לחישוב הזכויות הוא 5,000 ₪, כאמור בכתב התביעה.

פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת

12. לאחר שנקבע כי תקופת העבודה של העובד במקום העבודה היא בין החודשים 8/11 – 9/13 (25 חודשים) וכי המשכורת הקובעת לחישוב הזכויות היא 5,000 ₪, הרי שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 10,417 ₪.

13. לאחר שנקבע כי לעובד נמסרה הודעת פיטורים במכתב נושא תאריך 15.8.15 המודיע על הפסקת עבודתו ביום 30.8.15, הרי שניתנה לעובד הודעה מוקדמת בת כ- 15 ימים. העובד מועסק כנגד תשלום שכר יומי ולכן זכאי בהתחשב בתקופת עבודתו ל- 21 ימי הודעה מוקדמת (סעיף 4(3) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א – 2001). לפיכך העובד זכאי להשלמה בת 7 ימים של הודעה מוקדמת במכפלת שכר יומי בסך 250 ₪ ובסך 1,750 ₪.

פדיון חופשה שנתית

14. העובד טען כי לא שולמו דמי חופשה כל תקופת העבודה, כי במהלך תקופת העבודה צבר 25 ימי חופשה הניתנים לפדיון וכי ערך כל יום חופשה עומד על סך 250 ₪. באשר למתכונת העבודה, העיד העובד כי הועסק 6 ימים בשבוע (סעיפים 6-7 לתצהירו, פרו: 7; ש: 26-31).

המעסיקה טענה כי יתרת זכויותיו של העובד שולמו עם שכר חודש 10/12.

15. באשר למתכונת העבודה – יש לקבל את גרסת העובד בדבר ביצוע עבודה במתכונת של שישה ימי עבודה בשבוע. טענתו של העובד בעניין זה לא נסתרה ולא הוצגו דו"חות נוכחים המלמדים אחרת.

16. אין להסתמך על האמור בתלושי השכר באשר לצבירת ימי החופשה או ניצולם.

באשר לצבירה - המעסיקה החלה להנפיק תלושי שכר לעובד רק החל מחודש 1/12, כך שלא נצברו ימי חופשה עבור התקופה שמחודש 8/11. כן לא הופקו תלושי שכר לשנת 2013 (שבה הועסק העובד עד לחודש 9/13).

באשר לניצול – בחודש 8/12 נרשם בפנקס החופשה שבתלוש השכר כי נוצלו 5 ימי חופשה, אך עיון בתשלום בגין חודש זה מעלה כי שולם "שכר יסוד" בסך 4,000 ₪ (בגין 12 ימי עבודה לכאורה המצוינים בתלוש) ולא צוין תשלום בגין דמי חופשה או תמורת חופשה בחודש זה. כך גם האמור בחודש 10/12 בו צוין ניצול 2 ימי חופשה ועדיין צוין תשלום שכר יסוד בסכום זהה של 4,000 ₪ (בגין 14 ימי עבודה לכאורה המצוינים בתלוש השכר לחודש זה) ללא ציון תשלום בגין תמורת חופשה. כך האמור גם בתלוש השכר לחודש 12/12 בו צוין ניצול של 3 ימי חופשה, תשלום שכר יסוד בסך 4,000 ₪ והפחתה בגין היעדרות בסך 210 ₪ (בגין 16 ימי עבודה לכאורה), ללא ציון תשלום בגין תמורת חופשה.

לאור האמור, אין לקבל את נכונות הרישום בפנקס ההיעדרות שבתלושי השכר או את האמור בהם באשר לתשלום על חשבון רכיב החופשה השנתית. לפיכך, יש לקבוע כי המעסיקה לא עמדה בנטל להראות כי שילמה סכומים על חשבון תמורת חופשה וכנגד ניצול ימי חופשה בפועל, ולכן העובד זכאי לתשלום פדיון כלל ימי החופשה שנצברו במהלך תקופת עבודתו.

17. העובד הועסק במקום העבודה תקופה בת 25 חודשים, במתכונת העבודה של 6 ימי עבודה בשבוע. לפיכך צבר העובד בתקופה זו 29 ימי חופשה, שפדיונם עומד על 5,900 ₪.

דמי הבראה

18. העובד טען כי לא קיבל תשלום בגין דמי הבראה במהלך תקופת עבודתו, וכי הוא זכאי לתשלום דמי הבראה לפי היקף משרה מלאה.

מנגד, טענה המעסיקה כי לעובד שולמו דמי הבראה במזומן אף שהתשלום לא בא לידי ביטוי בתלושי השכר. עוד טענה המעסיקה כי יש לחשב את זכאותו של העובד לדמי הבראה לפי עבודה בהיקף משרה חלקי בשיעור 73%.

19. טענתה של המעסיקה בדבר ביצוע תשלום בפועל היא בגדר טענת "פרעתי", והנטל להוכחת הטענה כי שולמו סכומים כלשהם על חשבון דמי הבראה - מוטל על המעסיקה. בנטל זה לא עמדה המעסיקה:

א. בהתאם לאמור בסעיף 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 (להלן – חוק הגנת השכר), ולפרט 8 לתוספת לחוק הגנת השכר - על המעסיק לציין בתלוש השכר את דרך ביצוע התשלום. בתלושי השכר צוין במקום המיועד לרישום פרטי חשבון העובד "משולם לעובד".

המעסיקה לא ניהלה רישום מהימן באשר לשכר ששולם ולדרך תשלומו, ואין לכן להסתמך על האמור בתלוש השכר כראיה.

עניין זה מתווסף לפגמים נוספים באמינות תלושי השכר, כמפורט לעיל באשר לתקופת העבודה.

ב. המעסיקה לא סיפקה כל גרסה מפורטת באשר לדרך ביצוע התשלום בגין דמי ההבראה, המועדים לביצוע התשלומים, האם הסכומים שולמו יחד עם שכר העבודה או בנפרד, ולא ניתן הסבר מדוע סכומים אלה ככל ששולמו לא באו לידי ביטוי בתלוש השכר. המעסיקה אף לא סיפקה כרטסת הנה"ח או כל אסמכתא או ראיה בדבר ביצוע התשלום, והעד מטעמה לא העיד כי מסר את התשלומים מידיו הוא , אלא נטען באופן כללי כי אלה שולמו במזומן (סעיף 18 לתצהיר ברדה).

20. לאור האמור, משהמעסיקה לא מילא אחר חובותיו הרישומיות על-פי הדין באופן מלא ולא עמדה בנטל להראות כי דמי ההבראה שולמו לעובד - יש לקבל את גירסת העובד בעניין זה.

העובד זכאי לתשלום בגין 12 ימי הבראה בתקופת העבודה בת 25 חודשים ובסך 4,307 ₪.

הפרשות פנסיוניות

21. העובד טען כי בתקופת עבודתו לא בוצעו לזכותו הפרשות לפנסיה. העובד טען לזכאות לפיצוי חלף ההפרשות בשיעור 8.34% לשנת 2012 לפי משכורת בסך 4,000 ₪ ולשנת 2013 בשיעור 10% לפי משכורת חודשית בסך 5,000 ₪. העובד לא ציין על יסוד איזה צו הרחבה מבוססת תביעתו. כן לא ציין העובד אם היה מבוטח בהסדר פנסיוני במועד תחילת עבודתו במקום העבודה.

המעסיקה מצידה כפרה בתחשיבי העובד, אך לא כפרה בחבותה.

22. לפי צו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה 2011, זכאי העובד לביצוע הפרשת לביטוח פנסיוני, ככל שלא היה מבוטח בביטוח פנסיוני כלשהוא בתום 6 חודשים מתחילת העבודה בשיעורים הקבועים בסעיף 6 לצו.

השיעורים הקבועים להפרשות המעסיק לגמל כאמור בסעיף 6 לצו הם 3.33% לשנת 2011, 4.16% לשנת 2012 ו- 5% לשנת 2013.

אין מקום לקבל את טענת העובד בדבר שיעור ההפרשות, שכן ממילא נפסק כי העובד זכאי לפיצויי פיטורים בשיעורם המלא ומשכך אין לפסוק בנוסף גם את הסכומים שהיו אמורים להיות מופקדים בקרן הפיצויים. העובד אף לא זכאי לפיצוי בגובה חלק העובד בהפרשות שהיו אמורות להיות מנוכות משכרו, אך לא נוכו בפועל.

23. לאחר שנקבע כי השכר הקובע לחישוב הזכויות הוא 5,000 ₪ לחודש, ולאחר שנקבע כי העובד החל את עבודתו במקום העבודה בחודש 8/11, ומשהמעסיקה לא חלקה על כך כי לא בוצעו הפרשות פנסיוניות - הרי שהעובד זכאי לפיצוי בגובה הפרשות המעסיק ברכיב הגמל החל מחודש 2/12 ואילך.

שנת 2012 – 10 חודשים * 5,000 ₪ * 4.16% = 2,080 ₪;

שנת 2013 – 8 חודשים * 5,000 ₪ * 5% = 2,000 ₪

ובסכום כולל של 4,080 ₪.

דמי נסיעה

24. העובד טען כי לא שולמו דמי נסיעה, וכי הוא זכאי לתשלום בסך 25.20 ₪ לכל היום עבודה לפי תחשיב של 24 ימי עבודה בחודש במכפלת חודשי העבודה. בתצהירו (סעיף 18) תאר העובד כי הגיע למקום העבודה בכוחות עצמו ובתחבורה ציבורית ולא עשה שימוש בהסעה מסודרת מטעם המעסיקה.

המעסיקה מצידה טענה כי סיפקה הסעות למקום העבודה ולכן העובד אינו זכאי להחזר הוצאות. ברדה תאר בתצהירו (סעיף 13) כי העובד הגיע לעבודה וחזרה לביתו על-ידי הסעה שאורגנה על-ידי המעסיקה.

25. אין מחלוקת כי העובד לא קיבל כל תשלום בגין דמי נסיעה, ולכן הנטל להוכיח כי הועמדה הסעה לרשות העובד מוטל על המעסיקה. בנטל זה לא עמדה המעסיקה. בתצהיר העד מטעמה אין כל פירוט בדבר ההסעה, זהות המסיע, כיצד הסעה זו "אורגנה" על-ידי המעסיקה. המעסיקה אף לא הביאה עדים מטעמה שביצעו את ההסעה או נטלו בה חלק כדי שיעידו על השימוש שעשה העובד בהסעה, ולא צרפה כל ראיה בדבר הוצאות שהוציאה בניהול וארגון ההסעות. אי הבאת ראיות בעניין זה ראוי שתפעל לחובתה של המעסיקה.

26. באשר לגובה דמי הנסיעה - יש לקבוע כי העובד לא הוכיח את סכום הזכאות, ולפיכך יש לדחות את תביעתו ברכיב זה.

כאמור, בכתב התביעה נטען כי העובד זכאי לתשלום בסך 25.20 ₪ לכל היום עבודה לפי תחשיב של 24 ימי עבודה בחודש במכפלת חודשי העבודה ובסך 1,361 ₪. בתצהירו של העובד לא פורטו הסכומים הנתבעים ולא צורף כל תחשיב בעניין זה. העובד לא תאר מה מקום מגוריו ואיזה תחבורה נדרשת על מנת להגיע למקום העבודה ובחזרה, לא פרט מהו התעריף לתשלום בתקופה הרלוונטית, האם קיים מחיר נסיעה מוזל או כרטיס מינוי חודשי מוזל, ולא צרף כל ראיה בדבר התעריפים.

לאור האמור, ומשלא הוכחו סכומי הזכאות, התביעה לתשלום דמי נסיעה נדחית.

סוף דבר

27. הנתבעת תשלם לתובע, תוך 30 ימים מיום שיומצא לצדדים פסק דין זה, את הסכומים הבאים:

א. בגין פיצויי פיטורים סך 10,417 ₪;

ב. בגין הודעה מוקדמת סך 1,750 ₪;

ג. בגין פדיון חופשה שנתית סך 5,900 ₪;

ד. בגין דמי הבראה סך 4,307 ₪;

ה. בגין הפרשות פנסיוניות סך 4,080 ₪.

הסכומים האמורים ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.2013, הוא היום שבו היה אמור להשתלם השכר האחרון, ועד מועד התשלום המלא בפועל.

28. הנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך 500 ₪ ובשכ"ט ב"כ בסך 2,000 ₪ שישולמו אף הם תוך 30 ימים מיום שפסק-הדין יומצא לצדדים.

29. לצדדים מוקנית, תוך 15 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה, זכות לערער על פסק דין זה בפני בית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

ניתן היום, י"א טבת תשע"ו, (23 דצמבר 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.