1. תביעה ותביעה שכנגד שמקורן בהסכם שכירות שנכרת בין התובעים (להלן: "המשכירים") לנתבעים 1-2 (להלן: "השוכרים"). הנתבעים 3-4 ערבו לקיום התחייבויות השוכרים (להלן: "הערבים").

טענות הצדדים

2. עפ"י התביעה, השכירו המשכירים לשוכרים בית במושב בית יהושע, למשך שנתיים, החל מיום 4.5.2012 .

המשכירים טוענים, כי בעת הפינוי (במועד המוסכם) הותירו השוכרים חובות ונזקים במושכר.

התביעה מבוססת על שכ"ד, מיסים וביטוח עבור שלושה ימים, שיקום הגינה ותיקונים נוספים. כמו כן כולל סכום התביעה הוצאות להכנת התביעה ושכ"ט עו"ד.

3. כנגד התביעה, טוענים השוכרים כי הינם אנשים נורמטיביים, הגרים בשכירות למעלה מעשור ומעולם לא הסתכסכו עם המשכירים השונים.

ברם, אופן ההתנהלות של המשכירים במקרה דנא, ביסס חשש שמא יעמיסו עליהם הוצאות ועלויות שאינם להם.

4. השוכרים טוענים כי מילאו את כל התחייבויותיהם בחוזה, לרבות צביעת המושכר, נקיונו וטיפול בחצר. המשכירים הטרידו אותם שוב ושוב, לשווא, חודש וחצי לפני מועד הפינוי.

השוכר טוען כי המשכיר ערך עמו סיור בנכס ביום הפינוי, קיבל המפתחות וקוד האזעקה, ולא היו בפיו כל תלונות.

5. לשיטת השוכרים, לאחר הפינוי החלה מסכת של דרישות, איומים וסחיטה מצד המשכירים, עבור תשלומים בלתי רלוונטיים, וכאלה שהשתנו מקצה לקצה בין תקופת השכירות לתקופה שבאה אחריה. לשם הדוגמא, מפנים השוכרים לסכום הנדרש במכתב הדרישה (נספח ב' לתביעה) לעומת סכום בתביעה.

6. לגופו של עניין, מוכחשים רכיבי התביעה. על מנת שלא להאריך, אני מפנה לטענות השוכרים בסעיפים 12-19 לכתב הגנתם.

התייחסות לטענות אלה תובא להלן במסגרת נימוקי פסק הדין.

7. הערבים, שניהם, התגוננו בטענה כי הערבות פקעה ואינה בתוקף. לטענתם בכתב הערבות נאמר: "ערבותי זו תעמוד בתוקף עד לתום תקופת השכירות ו/או האופציה ו/או לפינוי המושכר ע"י השוכר (לפי המאוחר מביניהם)". מאחר והנכס פונה, הרי שהערבות איננה תקפה עוד.

8. בתביעה שכנגד, טוענים השוכרים כי המשכירים שלחו מכתב התראה מטעם עו"ד לערבים, ללא שום סיבה ולאחר התכתבות עניפה בדוא"ל. השוכרים טוענים כי המשכירים הפרו את הסכם השכירות ופרסמו לשון הרע נגדם.

לעניין הפרת ההסכם טענו, שלאורך השכירות התגלו במושכר ליקויים ממשיים, לרבות רטיבות ועובש בקירות המושכר. תקלת השיא היתה חדירת מי הגשמים לארון החשמל בנכס עד שריפתו. במשך למעלה מיום, היתה סביבת הנכס מסוכנת ביותר. השוכרים טוענים כי למרות זאת, האריכו את הסכם השכירות לשנה נוספת, על מנת לא כדי להוציא את בתם הקטינה מהמסגרת החינוכית.

9. מוסיפים השוכרים וטוענים, שהמשכירים החלו להטרידם ולהציק להם, בשעות לא סבירות ובביקורים לא מתואמים, במשך החודשים האחרונים לשכירות.

התנהלות זו כלל סחיטה וניסיונות לעשוק באופן ישיר ובצורה עקיפה (דרך הערבים) וכן הוצאת דיבה.

10. נוסף לאמור, המשכירים החלו לשפץ, בחודש מרץ 2014, את הדירה הצמודה למושכר. בכך גרמו להפרעות באיכות החיים במושכר, לרבות השחתת הגינה, פסולת בניה, פועלים שהסתובבו, הכל ללא תאום מראש.

11. בשל האמור, מושתתת התביעה שכנגד על נזקים לרכוש השוכרים, קיזוז תשלומים, פיצוי בגין הפרות חוזה ולשון הרע וכן עוגמת נפש ובזבוז זמן.

12. א. המשכירים מכחישים את הנטען בתביעה שכנגד. לשיטתם, שטר החוב וערבות

הערבים תקפים, משום שהתביעה העיקרית הוגשה בגין הפרות של החוזה בתקופת השכירות.

ב. מוסיפים המשכירים וטוענים כי בתום תקופת השכירות, נדברו הצדדים להאריך את

השכירות עד חודש אוגוסט 2014, אולם בשל מחלוקות לגבי המועדים בהם יאפשרו

לשוכרים פוטנציאליים לבחון את הנכס, לא עלתה יפה הכוונה הנ"ל והשכירות

הסתיימה בפועל במאי 2014.

ג. המשכירים טוענים שבכתב התביעה שכנגד אין דבר, והיא בגדר "ההגנה הטובה

ביותר היא ההתקפה". כך למשל לעניין האמור בסעיף 5 לתביעה שכנגד, הבהירו המשכירים, כי השוכרים הסכימו להתדיין עמם רק לאחר שיסכימו כי הם מנסים לסחוט אותם. למעשה, לטענת המשכירים, מי שמנע את המו"מ בין הצדדים הם השוכרים עצמם.

ד. לעניין איכות הנכס, הפנו המשכירים את תשומת הלב לסעיף 12 להסכם השכירות,

בו הצהירו השוכרים כי המושכר הועמד לרשותם במצב טוב ותקין לשביעות רצונם המלאה והם מוותרים על כל טענה בדבר אי התאמה. כמו כן, כאמור, ביקשו להאריך את השכירות בשלושה חודשים.

המשכירים טענו, שאין לקבל את טענת השוכרים, שנאלצו להמשיך לשכור, את הנכס חרף הבעיות שהתגלו בה, בשל המסגרת החינוכית של הבת הקטינה. לגרסת המשכירים, באותו המושב עמדו להשכרה נכסים נוספים, כך שהשוכרים יכולים היו לעזוב, ללא העברת הבת למסגרת אחרת.

ה. המשכירים טוענים כי חדירת המים בסוף 2013 נבעה מאי ניקיון המרזבים לפני החורף, פעולה שהיה על השוכרים לבצע. הנזק לארון החשמל תוקן ע"י המשכיר על חשבונו ולפנים משורת הדין, מתוך התחשבות במצב.

ו. המשכירים מכחישים מכל וכל את התלונות המופנות כלפיהם בתביעה שכנגד בנושא ההטרדות.

לשיטתם, השוכרים לא ערכו פינו יאה ומסודר ולא נערך סיור משותף בנכס. גם קוד האזעקה שנמסר היה שגוי וגרם להם להזמין את מתקין המערכת ולשלם לו בעד השירות.

ז. המשכירים טוענים כי השוכרים אינם רשאים להעלות כל טענה ביחס לדירה הצמודה למושכר. השיפוץ בה החל ב- 27.4.14, כלומר שבוע בלבד לפני עזיבת השוכרים. כן טענו, כי מי שהזניח את הגינה הם השוכרים.

ח. אשר לקיזוז בגין תשלומי חשמל ומים, טוענים המשכירים כי הסירו מתביעתם את החיוב בגין חשמל שנבע מטעות, אך הינם עומדים על תשלום חוב מים.

ט. המשכירים טוענים כי בשל התנהלות השוכרים, נכנסו לסד זמנים לחוץ, שכינו "מיטת סדום", ביחס למועדי השכרת הנכס מחדש. הם נאלצו להראות את המושכר למתעניינים במועדים שלא תואמו עם השוכרים. לעניין זה, הפנו לסעיף 14 להסכם השכירות הקובע:

"השוכרים מתחייבים בזה להרשות למשכירים או לבא כוחם להיכנס בכל עת וזמן סבירים ..."

י. לשון הרע מוכחשת. המדובר בבקשה לגיטימית כי השוכרים יעמדו בהתחייבויות עפ"י ההסכם. ההפך הוא הנכון – מי שהוציא דיברתם של המשכירים, לרבות ניסיונות סחטנות והאשמות שווא הוא השוכר.

יא. הפניה לערבים בנסיבות העניין היתה מוצדקת, משום שהשוכרים הפרו את ההתחייבויות שנטלו על עצמם.

יב. יש להעיר כי בכתב ההגנה שכנגד, הודיעו המשכירים על תיקון תביעתם והעמדתה

על סך 23,653 ₪, כאשר עיקר התוספת הינה בגין לשון הרע ועגמת נפש(15,000 ₪). הוגשה בקשה לתיקון התביעה בהתאם, והיא התקבלה.

דיון והכרעה

13. התביעה

א. חוב בגין שכירות למשך שלושה ימים וקיזוז בגין חשבונות חשמל ומים

כזכור, המשכירים מלינים על אי תשלום דמי שכירות בעד כל תקופת השכירות. לטענתם, המושכר פונה ביום 3.5.14 בהתאם להסכם השכירות.

המשכירים העמידו את החוב עבור שלושה ימי שכירות על סך 610 ₪, כאשר אין בתביעה פירוט כיצד הגיעו לסכום זה. לא ברור כיצד חישבו המשכירים את החוב הנ"ל, בהתחשב בכך שתקופת השכירות החלה ביום 4.5.12 ולא בראשיתו של החודש.

כאן המקום לציין שלפי החוזה, דמי השכירות החודשיים הינם ע"ס 6,300 לחודש. ההסכמה בין הצדדים היתה כי מתוך סכום זה ישולמו למשכירים 6,000 ₪ מראש, והיתרה ע"ס 300 ₪ תשולם, לאחר קיזוז תשלומי חשמל ומים, משום שהחשבונות הללו היו משותפים למושכר ולדירה הצמודה לו, שהושכרה לאחרים.

אליבא השוכרים, המשכירים ערכו התחשבנות בכתב לביצוע הקיזוז כאמור לעיל, והם שילמו למשכירים את היתרות, לפי הצורך, בהתאם לחשבון שהוצג להם.

השוכרים צירפו כנספח ב' לכתב ההגנה דוגמא להתחשבנות ולתשלום בהתאם.

טענות עובדתיות אלה לא נסתרו.

יחד עם זאת, השוכרים מודים, בסע' 12 לכתב ההגנה (פסקה 7), כי בגין החודשים מרץ-אפריל 2014 לא נערכה התחשבנות לצורך קיזוז.

אין חולק כי בגין חודשים אלה, צריכים השוכרים לשלם למשכירים, לפי תנאי ההסכם 600 ₪ נוספים בגין דמי שכירות, אולם מסכום זה יש לקזז את תשלומי החשמל והמים של הדייר הנוסף.

סכומים אלה לא פורטו ע"י השוכרים בתביעתם שכנגד ולא הופחתו מהחוב לו טוענים המשכירים.

מסקנתי בהקשר זה היא, כי לפי מועדי השכירות המפורטים בהסכם, אין מקום לדרוש דמי שכירות עבור שלושה ימי שכירות בחודש מאי, משום שהם כלולים בתשלומים עבור כל השנה (12 חודשים מלאים) וזאת בהתחשב בכך שהשכירות לא החלה ביום הראשון של חודש מאי.

ב. מסי מושב וביטוח מבנה

בהתאם למסקנה הנ"ל, אין מקום לחיוב בגין שלושה ימים של ביטוח הנכס. מכל מקום, המשכירים לא הציגו בתביעתם סימוכין על כך שביטחו את הנכס במקום השוכרים, או פירוט ראוי כלשהו לתחשיב בתביעה.

אשר למסים, נטען ע"י המשכירים בתביעתם, כי השוכרים נותרו חייבים עבור מסים לועד המקומי של המושב בגין חודש מאי 2014 (ממנו הינם דורשים את החלק היחסי בעד שלושה ימים – 66 ₪). לאחר הדיון הציגו המשכירים מסמך מהועד המקומי, על פיו שילמו בעד החודש הנ"ל בעצמם. מנגד, טענו השוכרים בתגובתם, כי המסמך האמור אינו מזהה בהכרח את הנכס ששכרו ועומד בסתירה לנספח ד' לכתב התביעה.

העיון בשני המסמכים מעלה, כי אמנם לא ניתן לזהות את הנכס המושכר במסמך המאוחר מבין השניים. נוסף לכך, במסמך המוקדם, מחודש נובמבר 2014 שכותרתו: "מצב חשבון לפי תאריכי ערך" (נספח ד' הנ"ל) מופיע שמם של השוכרים ולכן ניתן לקשור אותו לנכס דנא. במסמך המוקדם, היתרה היא אפס, לרבות כולל חודש יוני 2014.

ככל ושני המסמכים מתייחסים למושכר, הרי על פניו הינם סותרים זה את זה, בעוד האחד מצביע על יתרת אפס נכון לנובמבר 2014, השני מעיד על תשלום עבור חודש מאי, שכלל אינו מופיע במצב החשבון. לא ברור כיצד ניתן להסביר סתירה זו.

כמו כן, מנספח ד' הנ"ל, עולה כי פיקדון ע"ס 100 ₪ שהפקידו השוכרים, הוחזר ב- 25.5.14. רישום זה מעיד כי הועד המקומי ידע לחייב את השוכרים בעד המסים, קרי, שהנכס המושכר נרשם בחזקת השוכרים. על פניו, החזרת הפיקדון מעידה על חיסול כלל חובות השוכרים לועד המקומי.

ג. נזקים לנכס ותיקונם

כמפורט לעיל, טענו המשכירים לגרימת נזקים למושכר. בכלל זה הם תובעים כ- 1,500 ₪ לתיקונים שונים ו- 5,800 ₪ לצביעת המושכר. המשכיר העיד בבית המשפט כי לא צבע את מלוא המושכר אלא ביצע תיקוני צבע במס' נקודות. מנגד, צירף הצעת מחיר מחודש אוקטובר 2014 לצביעת הבית כולו בעלות 5,800 ₪.

אין חולק כי הצביעה עפ"י הצעת המחיר לא בוצעה. אף אין חולק כי הנכס הושכר מחדש באוגוסט 2014.

המסקנה היא כי אין לחייב את השוכרים לשלם בעד צביעת הדירה וכי היא הייתה צבועה וראויה להשכרה מחדש כבר באוגוסט 2014.

לעניין יתר העלויות, קיימות מחלוקות בין הצדדים באשר לצורך בתיקונים, או בזהות הגורם לנזק (למשל לעניין נקיון החצר ותיקון החור בתקרה). בהתחשב בטענות שני הצדדים, לרבות העדויות בפרוטוקול ולאחר העיון בקבלות שצורפו לתביעה, מסקנת הביניים היא שיש לחייב את השוכרים בסך 850 ₪.

14. התביעה שכנגד

א. קיזוז בעד חשבונות חשמל ומים

כאמור לעיל, מצאתי נכונה את טענת השוכרים שיש לבצע קיזוז בעד חשבונות חשמל ומים של הדירה הצמודה למושכר מחוב השכירות. מנגד, יתרת דמי השכירות לחודשים מרץ ואפריל לא שולמה. טענת השוכרים כי יש לקזז 181 ₪ (לפי הפירוט בנספח 3 לתביעה שכנגד) לא נסתרה.

מכאן כי על השוכרים לשלם למשכירים 419 ₪ עבור יתרת דמי השכירות לאחר קיזוז החשבונות בגין מים וחשמל.

ב. החזרת המחאות שנמסרו לבטחון

אין חולק שהשוכרים שילמו לחברת החשמל את מלוא החוב עד מועד עזיבת הנכס. המשכיר העיד על כך בבית המשפט ואישר כי יש להחזיר את ההמחאה שנמסרה לבטחון עבור חברת החשמל.

בהתאם למסקנתי דלעיל, לא הוכח כי נותר חוב לועד המושב. לכן יש להשיב גם את ההמחאה שנמסרה לבטחון עברו מסי המושב.

ג. פיצוי בגין אבדן ההנאה מהמושכר בשל ליקויים ועבודות בדירה הצמודה

המחלוקת בין הצדדים לעניין אבדן ההנאה מהנכס נוגעת הן לטענות בדבר רטיבות ועובש בקירותיו, והן לאבדן ההנאה מהחצר בתקופת השיפוץ. בהקשר זה אני נותרת אמון בגרסת השוכרים כי עבודות השיפוץ בדירה הצמודה החלו בראשית חודש אפריל ולא כפי שטענו המשכירים.

תומכים בהחלטה זו פינוי הדירה בסוף חודש מרץ 214, עדותו הספונטאנית של המשכיר ועדויות השוכרים. עדות המשכירה בסתירה לעדות בעלה, לעניין המועד בו החל השיפוץ מחזקת את גרסת השוכרים.

יש להזכיר כי המשכירים לא מצאו לנכון לעדכן את השוכרים בהחלטה להתחיל בשיפוץ, תוך התעלמות מההשלכות שיש בו על חייהם במושכר. דומה כי בעל בית סביר היה טורח לעדכן ולתאם את עבודות השיפוץ עם דייריו, ולמען קיום החוזה בין הצדדים בדרך מקובלת ובתום לב.

לפיכך, יש להביא בחשבון אבדן הנאה מלאה מהמושכר לתקופה של כחודש. עם זאת, אין מדובר באבדן ההנאה המלא, שכן השיפוץ בדירה הסמוכה לא מנע כליל את המגורים בנכס.

אשר לליקויים במושכר, אין להתעלם מהעובדה שהשוכרים חתמו מרצונם החופשי על סעיף בחוזה לפיו המושכר במצב טוב וראוי ותואם את צורכיהם. בנוסף, השוכרים הצביעו בהתנהגותם על הנאתם מהמושכר ולא סיימו את תקופת השכירות לאחר שנה אלא בחרו להאריכה. אינני מקבלת את הטענה הקלושה כי נאלצו להמשיך ולשכור אותו בשל קרבתו למסגרת החינוכית של הפעוטה. לא סביר בעיני שזוג צעיר, הורים לפעוטה, ימשיכו להתגורר בבית שקירותיו רטובים ועבשים, עד כדי גרימת נזק קשה לחפציהם (סע' 16 לתביעה שכנגד) ולבריאותם, בעודם ממשיכים לשלם 6,300 ₪ לחודש עבור שכירות, סכום לא מבוטל לכל הדעות.

אין מחלוקת כי סמוך מאד לקרות התקלה בארון החשמל כתוצאה מנזילה, מיהר המשכיר לתקנה. ההפרעה להנאה מהמושכר בשל תקלה זו, לא ארכה זמן רב.

בהתחשב בכל האמור, אני מעמידה את גובה הפיצוי בגין אבדן הנאה מהמושכר ע"ס 1,200 ₪.

ד. פיצוי בגין אי תיאום מועדים להצגת הנכס

הצדדים חלקו בשאלה מי הפר את סע' 14 לחוזה. אין ספק כי לפי אותו סעיף, השוכרים מחוייבים להציג את הנכס בפני המשכירים ו/או מי מטעמם בשעות סבירות. לענין זה טענו השוכרים, כי בניגוד למוסכם בחוזה, ובניגוד למועדים הסבירים שהציעו, בחרו המשכירים להראות את הנכס לדיירים פוטנציאליים בשעות לא סבירות, תוך הפרת פרטיותם והפרעה ממשית למנוחתם (כגון ביום שבת בצהריים). לא הובא פירוט של מספר הפעמים בהם הופיעו המשכירים ללא תיאום, או בשעות לא מקובלות. מאידך, אף המשכירים לא פירטו בתביעתם, או בכתב ההגנה שכנגד את הסיטואציות בהן מנעו מהם לכאורה השוכרים להציג את הנכס בפני צדדי ג'.

לאור האמור, בשים לב לתיאור ארוע בודד בשבת בצהריים, ובהתחשב בכך שהשוכר הציע למשכירים אלטרנטיבות של מועדי ביקור, אני מעמידה את גובה הפיצוי לשוכרים בגין הטרדה הנובעת מכך ע"ס 500 ₪. דומני כי דרישה ל- 30% מדמי שכירות חודשיים הינה מוגזמת בנסיבות.

ה. נזק לארון ולביגוד

חרף הוכחת הרטיבות והעובש, הן בתמונות והן בפניות בכתב למשכירים, לא הוכח, לטעמי, כי הארון והבגדים ניזוקו. משום מה לא צורפו תמונות של הפריטים שניזוקו. גובה הנזק לא הוכח אף הוא. יש ומדובר בנזק שניתן לתקנו בעלות נמוכה יותר, או בנזק זניח.

שוב, יש לזכור כי השוכרים המשיכו להתגורר בנכס הגם שהתופעות הנ"ל באו לידי ביטוי בפרק זמן קצר לאחר תחילת השכירות.

15. חיוב הערבים

א. טענת הערבים אינה נכונה מבחינה משפטית. מובן כי בעל חוב יכול לתבוע את חובו גם לאחר המועד האחרון לפינוי הנכס, מבלי לפגוע בטענותיו להפרות בתקופה בה הערבות חלה.

הטיעון הנגדי אינו הגיוני בעליל. טול, לשם הדוגמא, תביעת בעל בית כנגד השוכרים בגין ליקויים במושכר המתגלים רק לאחר פינוי הנכס. מובן, כי העילה לתביעה זו צומחת רק לאחר שהנכס פונה והוחזר לחזקתו. האם ניתן יהיה לומר כי הערב פטור משום שערבותו חלה רק עד ליום הפינוי? התשובה היא שלילית. הערבות נועדה להבטיח כי השוכרים ימלאו אחר כל התחייבויותיהם עפ"י הסכם השכירות, לרבות בתקופת השכירות לרבות בתקופה שלאחר תום השכירות, ביחס לכל ליקוי או פגם הנובע מתקופת השכירות.

ב. היה מקום לדחות, אפוא, את טענת המשפטית של הערבים. יחד ע זאת, בהתחשב בחיובים שהוטלו על השוכרים מחד, ועל המשכירים מאידך, התוצאה היא כי על המשכירים לשלם לשוכרים ולא להיפך. משכך, הערבים פטורים מחבות.

16. לשון הרע

מצאתי לדחות את טענות שני הצדדים לענין לשון הרע. כל טענותיהם ההדדיות האחד כלפי משנהו אינן בגדר לשון הרע אסורה לפי החוק.

הפנייה של המשכירים אל הערבים היא פנייה לגיטימית. כאמור לעיל, הערבות לא פגה כטענת הערבים. למשכירים היו טענות כלפי השוכרים ביחס להפרות והיה עליהם ליידע את הערבים בגין טענותיהם, בגין ההפרות הנטענות ואי מילוי ההתחייבויות לכאורה ע"י השוכרים.

הלגיטימיות של פניות אלה אל הערבים נוטלת מהן את יסוד לשון הרע.

כך גם הלגיטימיות של הפנייה לרשויות המס בגין הטענה לאי קבלת קבלות עבור תשלומים נוטלת מהפנייה את מהותה כלשון הרע. יוער כי השוכר הפנה את תשומת לב המשכירים לרצונו בקבלות עוד זמן רב לפני הפנייה הנטענת לרשות המסים. עוד יש להביא בחשבון כי המשכירים לא הביאו כל ראיה שהיא לעניין גובה הנזק שנגרם להם, כביכול, כתוצאה מהפנייה לרשות המסים.

בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"), קיימות הגנות החלות במקרים מיוחדים. סע' 15 לחוק קובע כי תחול הגנה לנתבע שפעל בתום לב באחת מהנסיבות המפורטות באותו סעיף. סע' 15(3) לחוק קובע:

"(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;

כאמור, דעתי הינה שהעניינים נשוא הפרסומים (קרי – ההודעות לערבים וההודעה לרשות המסים), הם עניינים אישיים לגיטימיים של המשכירים ושל השוכרים, והפניות הן לערבים והן לרשות המסים נעשו בתום לב למען הגנה על ענין אישי כשר. לכן חלה עליהם ההגנה לפי סע' 15 לחוק הנ"ל.

17. עגמת נפש

שני הצדדים הישירים לסכסוך הפליגו לתבוע פיצוי רב בגין עגמת נפש שנגרמה להם בשל התנהלות הצד שכנגד. לאחר עיון במלוא כתבי הטענות על נספחיהם אני סבורה כי עגמת הנפש היא הדדית והיא פרי פעולות הדדיות של כל צד כלפי משנהו.

לטעמי, שני ה צדדים לא הצליחו לקיים את ההסכם ביניהם בהגינות ובתום לב, לקראת תום תקופת השכירות. חוזה יש לקיים בהגינות ובתום לב. אין דרישה להתעלות מעבר לסביר, אך יש איסור לפעול בדרך שאינה מקובלת ואינה הגונה.

כמאמר כב' הנשיא בדימוס, אהרן ברק, בהתייחסו לעקרון תום הלב בדיני החוזים:

"אדם לאדם – לא זאב ולא מלאך; אדם לאדם – אדם"

אני סבורה ששני הצדדים לא פעלו בהתאם לעקרונות הנ"ל. שניהם גרמו וספגו עגמת נפש כתוצאה מכך, הגם שהיה בידיהם ליישב את המחלוקות ביניהם ברוח טובה, בהגינות ובתום לב. די לעיין בחילופי התכתובת בדוא"ל על מנת להתרשם מהסטייה הברורה של שני הצדדים מעקרון ההגינות תום הלב.

לכן, התביעות ההדדיות לפיצוי בגין עגמת נפש נדחות.

18. לנוכח כל המפורט לעיל, בנפרד ובמקובץ, אני מחליטה:

א. התביעות ההדדיות מתקבלות באופן חלקי. בסיכום סכומי החיוב כמפורט לעיל, ישלמו המשכירים לשוכרים 431 ₪, נושאים הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה שכנגד ועד התשלום בפועל. התשלום יבוצע בתוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

ב. כל צד ישא בהוצאותיו, לרבות בגין הכנת התביעות, ימי ההופעה לבית המשפט ושכ"ט עו"ד.

ג. המשכירים ישיבו לשוכרים את כל ההמחאות המקוריות שנותרו בידם, לרבות שטר החוב המקורי, וזאת תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, ט"ז תשרי תשע"ו, 29 ספטמבר 2015, בהעדר.