תובענה למתן פסק דין הצהרתי לפיו רכש התובע את הזכויות בשטח של 934 מ"ר (להלן: "השטח") מתוך חלקה 63 בגוש 7827 (2,802 מ"ר בסך הכל) המצויים בעיר טייבה (להלן: "המקרקעין").

1. רקע
2. הנתבעים הם כולם בני משפחה. הנתבעים 1 ו- 2 הינם אח ואחות, ילדיו של הנתבע 3, מר מחמוד יוסף ג'ומעה (להלן: "הנתבע 3" או "יוסף"). הזכויות במקרקעין רשומות כיום על-שם הנתבע 3.
3. התובע טוען כי רכש בתום לב ובתמורה את הזכויות בשטח מאת הנתבע 1 (להלן: "הנתבע 1" או "עבד"), לאחר שזה רכש את הזכויות מאחותו, הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת 2" או "עוקילה"), לאחר שזו קיבלה את הזכויות בשטח במתנה מאביה יוסף.
4. הנתבעים 1 ו- 2 הודיעו כי הם מסכימים שיינתן פסק דין כמבוקש לטובת התובע. הנתבע 3 מתנגד וטוען כי המתנה בוטלה וכי עוקילה החזירה אותה. במהלך ישיבת ההוכחות העיד התובע בעצמו וכן העידו מטעמו הנתבע 1 והנתבעת 2. הנתבע 3 ובן נוסף העידו מטעמו.
5. יצוין, כי הנתבע 3 ביקש להגיש תקליטור ותמליל הקלטה של שיחה שנערכה בין אחד מבניו לבין עוקילה, אולם בסופו של יום ויתר על הגשתם (ע' 28, ש. 9).
6. תמצית טענות הצדדים

ב(1). טענות התובע

1. כאמור, התובע טוען כי רכש את הזכויות בשטח בתום לב ובתמורה מעבד, בהסכם מיום 5.1.2014 (להלן: "הסכם המכר"), זאת לאחר שעבד רכש את הזכויות מאחותו עוקילה ולאחר שזו קיבלה את הזכויות בשטח במתנה מאביה יוסף.
2. להסכם המכר שבין עבד לתובע צורפו שני מסמכים עליהם מבקש התובע להסתמך:

(א) הסכם מתנה נושא תאריך 17.7.2003 (להלן: "הסכם המתנה"), שנערך בין יוסף לבין שלושה מילדיו - עוקילה ושני ילדים נוספים. במסגרת הסכם המתנה הוקנו לעוקילה הזכויות בשטח;

(ב) הסכם שכותרתו "הסכם תמורה" נושא תאריך 19.9.2013, שנערך בין עוקילה לבין אחיה עבד, במסגרתו העבירה עוקילה לעבד את זכויותיה בשטח (הזכויות שהוקנו לה בהסכם המתנה), בתמורה לחומרי בניין אשר סופקו לה על-ידי עבד כמה שנים קודם לכן (להלן: "הסכם התמורה"). בתצהיר של עוקילה אשר נלווה להסכם התמורה מצוין כי התמורה שסופקה הינה בערך השווה לתשעים אלף ש"ח.

1. התובע טוען כי במסגרת הסכם המתנה, ויתר הנתבע 3 על זכותו לחזור בו מהמתנה ובנוסף לא פעל מעולם לביטול הסכם המתנה.

ב(2). טענות הנתבע 3

1. הנתבע 3, יוסף, טוען כי לתובע אין יריבות ישירה עמו, שכן הם אינם צדדים למערכת חוזית. הקניית המגרש בהסכם המתנה נעשתה בין יוסף ועוקילה ולכן רק היא יכולה לפנות לבית המשפט לשם אכיפת הסכם המתנה.
2. הנתבע 3 מאשר כי חתם על הסכם המתנה, אולם טוען כי מספר שנים לאחר שנחתם הסכם המתנה (בין השנים 2006-2007) פנו אליו עוקילה ובעלה וביקשו להחזיר את המתנה בתמורה לקבלת חומרי בניין מחברה שהייתה בבעלותו של יוסף ונוהלה על-ידי הבן עבד (להלן: "חברת חומרי הבניין" או "החברה").
3. יוסף טוען כי ביקש מעבד לספק לעוקילה את חומרי הבניין וכן הורה לו לפנות לעורך דין על-מנת שיכין הסכם המעביר בחזרה אליו את זכויות עוקילה בשטח מכוח הסכם המתנה. יוסף טוען כי עבד עדכן אותו שהחתים את עוקילה על ייפוי כח בלתי חוזר וכי הזכויות במגרש הועברו לטובת חברת חומרי הבניין שבבעלות יוסף. יוסף טוען כי עבד הסביר לו שהעברת הזכויות בשטח על-שם חברת חומרי הבניין נדרשה מכיוון שנצבר חוב בספרי החברה על-שם עוקילה ובני משפחתה ולצורך ביקורת של רשות המיסים.
4. יוסף מוסיף וטוען כי המחלוקת בין בני המשפחה (הנתבעים) הינה חלק מקרע משפחתי גדול אשר פרץ בין בני המשפחה, והוביל לכך שילדיו נתקו עמו כל קשר ולכך שבנו עבד השתלט על עסקיו והפסיק לשלם לו את הכספים המגיעים לו מעסקים אלה. בשנת 2012 אף קרסה חברת חומרי הבניין, ועבד הפנה את הנושים הרבים אל יוסף וכן הפיץ מנשרים בעיר טייבה אשר הוציאו את דיבתו של יוסף רעה. המחלוקת המשפחתית התדרדרה לכדי הגשת תובענות וכן הגשת תלונות למשטרת ישראל.
5. יוסף טוען כי בדיעבד מסתבר שעבד שיקר לו, לא החתים את עוקילה על ייפוי כח המחזיר את המתנה לרשותו (באמצעות שליטתו בחברת חומרי הבניין) אלא החתים את עוקילה על הסכם התמורה. יוסף טוען כי הסכם התמורה הוא הסכם בלתי חוקי שנועד לשם תרמית ואינו משקף את המציאות, שכן הנתבע 1 לא סיפק באופן אישי לעוקילה חומרי בניין כלשהם, ועל כן לא יכול היה "לקזז" ולקבל באופן אישי את זכויות עוקילה בשטח, בתמורה לחומרי הבניין שהיו שייכים לחברת חומרי הבניין.
6. בתצהירו טוען יוסף כי מדובר בקנוניה שבין ילדיו עבד ועוקילה שנועדה לנשל אותו ואת חברת חומרי הבניין מזכויותיהם בשטח, בהסתמך על הסכם המתנה שבוטל על-ידי עוקילה ותוך הסתרת מסמכי הביטול (סעיף 26 לתצהיר הנתבע 3).
7. יוסף אף טוען לחוסר תום ליבו של התובע, אשר נמנע מלהגיש את התביעה מיד לאחר שחתם על הסכם המכר. כמו כן, התובע לא פנה לנתבע 3 קודם לחתימה על הסכם המכר, על-אף שידע כי הנתבע 3 הוא הבעלים הרשום.
8. בנוסף, ביום 15.7.2014 פעל הנתבע 3 כדי להעביר את השטח לנכדו, אולם הדבר נודע לבנו עבד אשר פעל במהירות כדי למכור את השטח על-בסיס הסכם המתנה (שבוטל) והסכם התמורה (נעדר התוקף). עוד נטען כי נגד עבד הוצא ביום 20.2.2014 צו כינוס נכסים, ועל כן דאג עבד שיירשם תאריך שגוי ומוקדם על הסכם המכר כך שייראה כאילו נערך קודם לצו הכינוס.
9. דיון ומסקנות
10. הנתבע 3 טען כי יש לסלק את המרצת הפתיחה מכיוון שאין כל יריבות בינו לבין התובע. ברגיל ניתן היה לקבל טענה זו, שכן ההתחייבות למכור את השטח ניתנה לתובע על-ידי הנתבע 1 בלבד במסגרת הסכם המכר, אשר הנתבע 3 אינו צד לו. אולם, משעה שהנתבע 1 (וגם הנתבעת 2) התייצבו לצידו של התובע – ניטל העוקץ מטענת העדר היריבות של הנתבע 3 (שכן ניתן לראות במצב דברים זה בנתבעים 1-2 כתובעים נוספים. למצער ברור כי אם הייתה מוגשת התובענה רק כנגד הנתבע 1 היה באפשרותו להגיש הודעת צד שלישי נגד הנתבעת 2 שהייתה מגישה הודעה דומה כנגד אביה - הנתבע 3).
11. השאלות העיקריות איפוא העולות בתיק זה הן, האם עלה בידי הנתבע 3 להוכיח את טענתו כי עוקילה החזירה את השטח שניתן לה במתנה וכי הסכם התמורה הוא הסכם פיקטיבי כחלק ממעשה קנוניה בין עבד ועוקילה.
12. הלכה היא כי הנטל להוכיח שחוזה נכרת למראית עין - מוטל על הטוען [ע"א 363/12 עו"ד עופר שפירא, כונס נכסים של מ.מ יבולי התבור (1995) בע"מ (בכינוס נכסים ובפירוק) נ' דוד שחר ובניו (1995) בע"מ (פורסם בנבו, 20.02.2014); ע"א 4305/10 אילן נ' לוי (פורסם בנבו, 09.05.2012)].
13. עוד נקבע כי יש לבחון טענות למרמה ולקנוניה באמות מידה מחמירות המקימות "נטל מיוחד" וכי נדרשת כמות ואיכות ראיות שונה מזו הנדרשת ברגיל במשפט אזרחי [ע"א 9555/10 הופמן נ' יפה ואח' (פורסם בנבו, 15.07.2013); ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, מז (2) 605 (1993); ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל, פ"ד מ(1) 589 (1986); ע"א 373/89 מסרי נ' ח'לף, פ"ד מה(1) 729, 742 (1991); ע"א 4126/05 חג'אזי נ' ועד עדת הספרדים, פסקה ט"ו (פורסם בנבו, 20.6.2006)].
14. יובהר כי מעדויות הצדדים בהליך כאן עולה כי בתובענה דנא רב הנסתר על הגלוי, וכי המחלוקת בין בני המשפחה בתיק זה מהווה רק את "קצה הקרחון" של סכסוך עמוק בין בני המשפחה. מצאתי כי עדויותיהם של כל הצדדים מגלות טפח ומכסות טפחיים, באופן בו לא ניתן לייחס אמינות לאיזו מגרסאות הצדדים, אשר נגלו בהן סתירות כרימון.
15. בשים לב לאמור, לא עלה בידי הנתבע 3 להוכיח את טענתו כי עוקילה החזירה את השטח שניתן לה במתנה. כמו כן, לא עלה בידי הנתבע 3 לעמוד בנטל המיוחד והמחמיר הרובץ לפתחו ולהוכיח כי הסכם התמורה הוא הסכם פיקטיבי כחלק ממעשה קנוניה בין עבד ועוקילה. להלן נימוקיי.
16. טענותיו של יוסף ביחס להחזרת השטח על-ידי עוקילה ו"ביטול" הסכם המתנה אינן נתמכות בדבר פרט לעדותו ולעדות של בן אחר שזומן להעיד מטעמו. יוסף טען כי ביקש לקבל לידיו את כל מסמכי החברה, אולם הנתבע 1 הבריח את כל המסמכים למקום לא ידוע (סעיפים 21-26 לתצהיר עדותו הראשית). לכן נטען כי אין בידיו מסמכים להוכיח כי עוקילה החזירה את השטח שניתן לה במתנה.
17. אולם, בסתירה לטענתו להעדרם של מסמכי החברה, הציג יוסף שלל מסמכים ותעודות משלוח של החברה – וטען כי מדובר במסמכים המראים כי החברה היא זו שמסרה את חומרי הבנייה לעוקילה ולבעלה. יוסף לא טרח להסביר כיצד הגיעו לידיו מסמכים אלה וכיצד הדבר מתיישב עם טענתו כי מסמכי החברה נמצאים בשליטת הנתבע 1.
18. בנוסף, בנו הנוסף של יוסף, אשר הובא לעדות מטעמו של יוסף, טען כי ההסכם לפיו עוקילה תיקח את חומרי הבנייה בתמורה להשבת השטח וביטול המתנה היה "הסכם משפחתי" אשר לא הועלה על הכתב (ע' 27, ש. 14-17). עדות זו עומדת בסתירה לטענתו בתצהיר העדות הראשית (וגם בסתירה לטענת יוסף) כי הנתבע 1 התחייב להעלות על הכתב את השבת המתנה (השטח) על-ידי עוקילה לחברה.
19. בנוסף, יוסף צרף כמוצג 7 לתיק המוצגים מטעמו מכתב מאת בא-כוחו, מיום 9.2.2014 שכותרתו "הודעה חוזרת (בכתב) על ביטול הסכם מתנה ...". במסגרת המכתב נטען כי יוסף הודיע על ביטול הסכם המתנה ואף אסף את כל ההעתקים המקוריים "זמן קצר לאחר כריתת הסכם המתנה". יוסף אף צרף העתק ממסמך "תצהיר על ביטול מכירה" שהוגש לפקיד השומה בנתניה ביום 13.7.2014, במסגרתו נטען כי חזר בו מהסכם המתנה בתוך ימים מהסכם המתנה ולא מסר את החזקה במקרקעין למקבלי המתנה (מוצג 23 מטעם הנתבע 3). אולם, אין במסמכים מאוחרים אלה מטעמו של יוסף (וחלקם אף בחתימתו) אזכור לטענה שהועלתה בהליך כאן לפיה המתנה הושבה על-ידי עוקילה לחברה, בהסכמת יוסף, בשנת 2006 או 2007. כמו כן, ברור כי טענה זו לפיה הסכם המתנה בוטל בתוך ימים - עומדת בסתירה חזיתית לטענה שהועלתה על-ידי יוסף בהליך כאן לפיה רק עוקילה השיבה את המתנה בהסכמתו ובידיעתו בשנת 2006-2007. אם הסכם המתנה בוטל מיד לאחר חתימתו (בשנת 2003) ברור שעוקילה לא קיבלה את המתנה ולא יכולה הייתה להשיב את המתנה בשנת 2006.
20. למען הסדר הטוב יצוין כי במקומות שונים טען יוסף למועדים שונים לביטול הסכם המתנה (כך טען שהביטול נעשה "לפני שנתיים בערך", דהיינו בשנת 2013 – ע' 16, ש. 16-17; לאחר מכן טען שהביטול נעשה בשנת 2006 – ע' 17, ש. 23; ובמקום אחר טען שהביטול נעשה בשנת 2004 - ע' 19, ש. 11-12). התוצאה היא שלא ניתן ליתן אמון בגירסתו המשתנה ומלאת הסתירות ביחס לביטול הסכם המתנה.
21. בנוסף, טען הנתבע 3 כי "בזמן אמת" שוכנע כי עוקילה תחזיר את השטח לחברה ולא אליו באופן אישי. על אף שעולה בבירור כי בני המשפחה נהגו בערבוביה בין ענייניהם הפרטיים לבין ענייניה של החברה, טענתו של יוסף כי השטח הוחזר לחברה (שמאז מוסכם על כל הצדדים כי נכנסה לקשיים וקיימים לה חובות רבים כלפי נושים) אינה מתיישבת עם פעולתו המאוחרת (ביום 15.7.2014) להציג את השטח כשלו ולהעביר את השטח לנכדו. ככל שהשטח הועבר לחברה – הוא אינו של יוסף על-מנת ליתן אותו במתנה.
22. למעלה מן הצורך יצוין, כי הנתבע 1 טען בחקירתו הנגדית כי סיפק לעוקילה את חומרי הבניין מכיסו הפרטי וכי לא מדובר בחומרי בניין השייכים לחברה (ע' 21, ש. 1-6). הנתבע 1 אף עומת עם תעודות המשלוח וטען שלא מדובר בחומרי בניין שנטלה עוקילה מהחברה אלא מדובר בחומרי בניין אחרים שסופקו לבעלה של עוקילה ושהחברה קיבלה תשלום עבורם (ע' 21, ש. 13-20). כאמור, מצאתי כי לא ניתן ליתן אמון גם בעדותו של הנתבע 1, אולם לא עלה בידי הנתבע 3 לסתור את עדותו בקשר עם תעודות המשלוח.
23. לאור האמור מתחייבת הקביעה כי יוסף לא הוכיח את טענתו העיקרית לפיה עוקילה החזירה את השטח שקיבלה במתנה בתמורה לחומרי בניין שסופקו לה על-ידי החברה.

הטענות ביחס לחוק המתנה

1. בסיכומיהם העלו הצדדים בערבובייה טענות גם ביחס להעדר האפשרות של יוסף לחזור בו מהמתנה, וזאת לאור הוראות סעיפים 5-6 להסכם המתנה אשר קובעים כי מדובר ב"הענקה סופית ומוחלטת" וכי יוסף "מוותר על כל זכות הקיימת לו עפ"י דין לחזור בו מהענקת הזכויות".
2. ייתכן ולשאלת אפשרות הביטול של יוסף קיימת חשיבות ביחס לשני האחים הנוספים שהיו צד להסכם המתנה, אולם מכיוון שביחס לעוקילה טען יוסף כי המתנה בוטלה והוחזרה על-ידה (טענה, כאמור, שלא הוכחה על-ידו) - אין כל חשיבות לצורך הדיון בתובענה דנא לשאלה האם המתנה בוטלה על-ידו ביחס לשני האחים הנוספים.
3. למעלה מן הצורך יצוין שגם ביחס לעוקילה לא הוכיח יוסף כי היה באפשרותו לבטל את המתנה.
4. הוראת סעיף 6 לחוק המתנה התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המתנה") מכפיפה את הקנייתן של מתנות להסדרים המיוחדים הנקובים בדין. ההסדר הרלבנטי לעניינו מצוי בהוראות סעיפים 6 ו-7 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 הקובעות כי השלמת עסקה במקרקעין – לרבות מתנה במקרקעין – טעונה רישום. מכיוון שרישום השטח על-שם עוקילה טרם הושלם מדובר בהתחייבות ליתן מתנה במקרקעין.
5. משכך, לכאורה גם כיום רשאי הנתבע 3 לחזור בו מן המתנה בהתקיים אחת מהחלופות המנויות בהוראת סעיף 5 לחוק המתנה, שזו לשונה:

5. (א) התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב.

(ב) כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו.

(ג) מלבד האמור בסעיף קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן.

1. בענייננו, כאמור, במסגרת הסכם המתנה ויתר הנתבע 3 בכתב על האפשרות לחזור בו. על-כן הוא אינו רשאי להסתמך על סעיף 5(ב) לחוק המתנה.
2. מבין ההוראות המנויות בסעיף 5 לחוק המתנה המאפשרות למתחייב ליתן מתנה לחזור בו, הוראת סעיף 5(ג) היא הגורפת ביותר. הוראה זו מאפשרת למתחייב ליתן מתנה לחזור בו אף אם ויתר בכתב על זכות החזרה ואפילו אם המקבל שינה את מצבו בהסתמך על המתנה [ראו: א"מ ראבילו חוק המתנה, תשכ"ח-1968 - פירוש לחוקי החוזים 384 (מהדורה שנייה, ג' טדסקי עורך, 1996); ע"א 7156/06 צמח נ' גבאי (פורסם בנבו, 19.7.2009)].
3. אולם, הנתבע 3 לא טען להתנהגות מחפירה של מקבלת המתנה – עוקילה, כלפיו, ואף לא הוכיח במידה הדרושה כי חלה הרעה ניכרת במצבו הכלכלי. כך, טענותיו של הנתבע 3 ל"יחס מחפיר" הופנו כלפי הנתבע 1 (ראו לדוגמה סעיף 18 לסיכומי הנתבע 3). הנתבע 1 לא קיבל את השטח במתנה, ועל כן הטענות כלפיו ל"יחס מחפיר" אינן רלוונטיות לענייננו. כך, לא רק שלא הועלתה על-ידי הנתבע 3 טענה מבוססת להרעה במצבו הכלכלי (שכן הוא התמקד בטענה, שלא הוכחה, כי עוקילה השיבה את המתנה והסכם המתנה בוטל בהסכמתה), אלא שהנתבע 3 בעצמו טען כי לאחרונה פעל כדי להעביר את המקרקעין (לרבות השטח שניתן במתנה לעוקילה) לשניים מנכדיו. מי שמבקש לחזור בו מהמתנה בשל הרעה במצבו הכלכלי - אינו פועל כדי למסור באופן מיידי את המתנה לאחר.
4. יוצא, אפוא, כי יש לדחות גם את הטענות שהועלו, בלשון רפה ובדוחק, ביחס לחוק המתנה.
5. סוף דבר
6. לאור האמור - התובענה מתקבלת באופן המפורט להלן:

מוצהר בזאת כי הסכם המתנה לא בוטל והתובע רשאי להסתמך על הסכם המתנה נושא תאריך 17.7.2003 (נספח ד' לכתב התביעה) לשם העברת הזכויות בשטח בלשכת רישום המקרקעין מהנתבע 3 לנתבעת , על-פי הסכם המתנה.

מכיוון שנתונה לתובע הסכמתם ותמיכתם של הנתבעים 1-2 אין צורך בהצהרה ביחס לרכישת זכויותיהם על-ידי התובע על-פי הסכם המכר והסכם התמורה, והתובע יוכל להציג את ההסכמים שנחתמו על-ידם וכן לצרף כל מסמך נדרש אחר בהתאם לדרישות לשכת רישום המקרקעין.

1. כל רישום יעשה כמובן, בכפוף לנהלי לשכת רישום המקרקעין ולדרישות רשויות מיסוי מקרקעין, לרבות ביחס לרישומם הקודם של הסכם המתנה והסכם התמורה.
2. בנסיבות העניין ולאור העובדה שהמחלוקות האמיתיות שהוכרעו במסגרת תובענה זו היו בין הנתבעים לבין עצמם ולא מול התובע ובשל אי-הנוחות אשר עלתה מטיעוני הצדדים כולם, לא מצאתי לעשות צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות מתבקשת להמציא עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום מהמצאת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ד אב תשע"ו, 28 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.