1. רכב התובע נפגע כאשר עמד בחניה מותרת בצד שמאל של הכביש, מרכבו של מר יוסי לקס (להלן: הנהג) שביקש לפנות שמאלה למפרץ חניה שהיה מעט לפני רכב התובע.

המחלוקת בין הצדדים נוגעת להיקף הנזקים שנגרמו בתאונה האמורה.

2. לטענת התובע, נצמד רכבו של הנהג לרכב החונה וגרם לנזק מתמשך החל מהדלת האחורית, דרך הדלת הקדמית ועד לפינה השמאלית של הפגוש הקדמי.

3. לטענת הנתבעת הנזק שנגרם בתאונה זו הינו רק הנזק לפגוש הקדמי ולפנס השמאלי. לפיכך, ערכה הנתבעת חוות דעת שמאי נגדי, שבה הוערכה עלות התיקון לנזק זה בלבד. הנתבעת פיצתה את התובע בסכום הנזק שאינו שנוי במחלוקת, לאחר שקיבלה את הטענה כי הנהג אחראי לאותו נזק, ושולם סך של 3,869 ₪.

4. לדיון התייצבו שני הנהגים ושני השמאים. שמאי הנתבעת הסביר כי קבע מהו הנזק שנגרם בשל התאונה, על בסיס דברי התובע בעת פגישתם, דברים שהעלה על הכתב ועליהם חתם התובע במסמך שהוגש, נ/1. מעבר למחלוקת של היקף הנזק, הסכים שמאי הנתבעת כי באם ייקבע שהנזקים שנגרמו בתאונה זו הם כל הנזקים שהוערכו על ידי שמאי התובע, הסכום שקבע שמאי התובע כעלות התיקון הוא סביר. בשל כך, שוחררו שני השמאים ולא נדרשה עדותם מעבר לאמור לעיל.

5. לאחר ששמעתי את שני הנהגים, עיינתי בחוות דעת של שני השמאים וכן במסמך נ/1, אני קובעת כי לא עלה בידי התובע להרים את נטל השכנוע הנדרש ממנו, להוכיח כי הנזקים שנגרמו בדופן שמאל ברכבו, בשתי הדלתות, נובעות מהתאונה בגינה הוגשה התביעה. מסקנה זו מבוססת על אלה:

ראשית, כאשר מדובר בגרסה מול גרסה, על התובע לשכנע את בית המשפט כי גרסתו עדיפה. במצב בו גרסאות שני הצדדים שקולות, לא הרים התובע את הנטל המוטל עליו ותביעתו תידחה. במקרה דנן, אין כל ראיה חיצונית שיהיה בה כדי לקשור את הנזקים בדלתות לאירוע התאונה וכל שבפני בית המשפט היא עדות התובע, שהוכחשה על ידי הנהג.

שנית, התובע טען כי שמאי הנתבעת הגיע לביתו לבחון את רכבו בחשיכה, בעוד שנטען כי הביקור נערך בשעה 17:35 כאשר גם בחודש פברואר בשעה זו עדיין ישנו די אור כדי לבחון נזק ברכב פגוע.

שלישית, לפי עדות שמאי הנתבעת הצביע בפניו התובע על הפגוש הקדמי והפנס וטען כי זהו הנזק שנגרם בתאונה. התובע חתם על מסמך בו נרשמו דברים אלה. הלכה פסוקה היא שאין לקבל טענה לפיה אדם לא טרח לקרוא על מה הוא חותם אלא במקרים קיצוניים ביותר (ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ. לופו, פ"ד נ"ד (2) 559 [2000]; ע"א 467/64 שוורץ נ' סנדור, פ"ד יט (2) 113 [1965]).

התובע לא הסביר מדוע לדעתו מקרה זה הוא קיצוני ביותר. מדובר בפתק קצר וקריא ולא נטען כי לא ניתנה לתובע הזדמנות לקרוא את שנרשם בו בטרם חתם. כאשר לא טען כי לא ניתנה לו הזדמנות לקרוא את המסמך עליו חתם, בטרם חתימתו. בנסיבות אלה, אני קובעת כי האמור במסמך נ/1 מחייב את התובע.

רביעית, בהתאם להדגמה של התובע באשר לאופן קרות הנזק, צפוי היה כי ייגרם נזק ממשי לחלקו הקדמי שמאלי ברכב הנהג כדי שניתן יהיה להסביר את השפשוף הארוך והמשמעותי בדלתות רכב התובע. עם זאת, מחוות דעת השמאי שבחן את רכב הנהג לאחר התאונה, (נ/2), עולה כי יש נזקים באותו רכב, רק בחלקו האחורי שמאלי, מהדלת השמאלית ועד הכנף האחורית משמאל. אין כל נזקים לכנף הקדמית או לפינה הקדמית שמאלית. נזקים אלה ברכב הנהג מתיישבים עם ההדגמה של הנהג לפיה סטה שמאלה בקרבת רכב התובע תוך כדי שפשוף הפינה הקדמית ימנית ברכב התובע ובלא שנצמד קודם לכן לדופן הימנית של אותו רכב.

6. לאור האמור, אני דוחה את טענת התובע כי נגרמו לרכבו בתאונה זו נזקים במוקדי נזק נוספים מעבר לאלה שנרשמו במסמך נ/1 והוערכה עלות תיקונם בחוות דעת שמאי הנתבעת.

7. מששילמה הנתבעת את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, על פי הערכת השמאי מטעמה, אני דוחה את התביעה לתשלום סכומי כסף נוספים.

8. סוף דבר, התביעה נדחית.

אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת את הוצאות התייצבות השמאי מטעמה לדיון, בסך 500 ₪, וכן הוצאות משפט בגין ניהול ההליך בסך בסך 400 ₪.

סכומים אלה ישולמו לנתבעת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין אצל התובע שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור בתוך 15 ימים לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"א תמוז תשע"ה, 28 יוני 2015, בהעדר הצדדים.