21 יולי 2015

לפניי ערעור על החלטת ועדה חוזרת לעררים מיום 30.9.14 (להלן: "הוועדה") אשר קבעה כי יש להותיר את אחוזי הנכות שנקבעו למערערת על שיעור 58%.

רקע עובדתי וההליכים בתיק

1. ביום 15.6.09 הוכרה המערערת על ידי וועדת מומחים כנפגעת לפי חוק לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד – 1994 (להלן : "החוק") ונקבעו לה 58% נכות בגין הליקויים מהם היא סובלת [נספח ב' להודעת הערעור].
2. בעקבות הסכמת הצדדים, אשר קיבלה תוקף של פסק דין, הוחלט להחזיר את עניינה לוועדה אשר קבעה ביום 28.2.11 כי יש להותיר את אחוזי הנכות שנקבעו למערערת על כנם [נספח ג' להודעת הערעור].
3. על החלטה זו הוגש ערעור ולנוכח הסכמת הצדדים אשר קיבלה תוקף של פסק דין, התכנסה הועדה ביום 14.7.11 והחליטה שלא לסטות מהחלטתה הקודמת.
4. בגין החלטה זו הוגש ערעור ובעקבות הסכמת הצדדים, הוחזר שוב עניינה של המערערת לוועדה לבחינת החלטתה לעניין מחלת הלוקמיה בה היא לוקה [נספח ה' להודעת הערעור].
5. ביום 21.6.12 נקבעו למערערת על ידי הועדה הרפואית לערר 100% נכות זמנית לשנה [נספח ו' להודעת הערעור].
6. ביום 23.1.14, לאחר שנסתיימה הנכות הזמנית, נקבעו למערערת 58% אחוזי נכות.
7. המערערת הגישה ערעור על החלטת הועדה הרפואית לערר מיום 23.1.14. ביום 10.7.14 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה עניינה של המערערת יוחזר לוועדה הרפואית לעררים לצורך מתן התייחסות למחלת הלוקמיה (להלן: "פסק הדין מיום 10.7.14") [נספח ב' לתגובת המשיב].
8. ביום 30.9.14 התכנסה ועדה רפואית לערר לדון בעניינה של המערערת והחליטה להותיר את אחוזי הנכות שנקבעו בגובה 58% על כנם [נספח א' להודעת הערעור].
9. על החלטת הוועדה נסב הערעור שלפניי.

טענות הצדדים

1. המערערת טוענת כי בהחלטת הועדה הרפואית לערר נפלו פגמים משפטיים מהותיים. במסגרת פסק הדין מיום 10.7.14, נתבקשה הוועדה להתייחס למסמכים הרפואיים שהונחו לפתחה, ובהם חוות דעתו של פרופ' בן יוסף, מומחה לאונקולוגיה קלינית (להלן: "פרופ' בן יוסף") ובהתאם לנמק קביעותיה באשר לאחוזי הנכות שנקבעו על ידה. כמו כן, נתבקשה הוועדה לשקול האם יש צורך לזמן את המערערת וב"כ לדיון בפני הוועדה טרם מתן החלטתה. על אף האמור, בחרה הוועדה להסתפק בהתייחסות לקונית בלבד ומבלי שזימנה את המערערת או בא כוחה, תוך הפרת זכות הטיעון. עוד הוסיפה וטענה כי שגתה הוועדה בציינה בהחלטתה כי פרופ' בן יוסף נתן חוות דעתו בשנת 2009 ועל כן אין היא מתייחסת לאמור בה כמו גם באופן בו נתחה את ממצאיו. בנוסף, לא התייחסה הוועדה למצבה הנפשי של המערערת, לרבות חוות דעתו של הפסיכיאטר- ד"ר איוואן גולדברגר (להלן: "ד"ר גולדברגר"). מכאן, שבהתנהלותה נפלו פגמים חמורים אשר מחייבים ביטול החלטת הוועדה והשבת הדיון לתחילתו.
2. המשיבה טענה מנגד, כי הוועדה פעלה בהתאם לפסק הדין מיום 10.7.14, עיינה במסמכים ובחוות דעתו של פרופ' בן יוסף ופירטה את ממצאי בדיקתה באופן מקיף ומנומק. מאחר וזימונה של המערערת הושאר לשיקול דעתה של הוועדה, הרי שטענתה של המערערת בעניין זה בדבר פגיעה בזכות הטיעון שלה אינה מוצדקת ומשוללת כל יסוד.

משלא נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה ובתקינות ההליך, יש לדחות את הערעור ולהותיר את החלטת הוועדה על כנה.

1. ביום 25.6.15 התקיים לפני דיון בו טענו הצדדים את טענותיהם.

דיון והכרעה

1. הוראות סעיף 14 (ב) לחוק קובעות כי החלטת הועדה הרפואית לערר ניתנת לערעור בשאלה משפטית בלבד.
2. בעע 1393/01 מדינת ישראל נ' מיראכור שמואל (9.10.02) נידונו עקרונות הביקורת השיפוטית של בית הדין על החלטות הועדות הרפואיות לעררים על פי החוק. שם נקבע לעניין זה כדלקמן:

"בעיקרו של דבר, הפסיקה הענפה על שלל הילכותיה, שפותחה משך השנים על ידי בית הדין, בכל הנוגע לביקורת השיפוטית על החלטות הועדות הרפואיות בנפגעי עבודה, תקפה וישימה, בהתאמה כמובן, אף לגבי הביקורת השיפוטית של החלטות הועדות הרפואיות לעררים על פי החוק".

1. הוראת סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995 הקובעת כי בחינת החלטת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי תהא בשאלה משפטית בלבד, פורשה בפסיקה באופן הבא:

"המונח "בשאלה משפטית" שבסעיף 123 הנ"ל, תוחם את מסגרת הערעור, והוא מכוון להבחנה משאלות עובדתיות ומשאלות רפואיות. בהליך הביקורת השיפוטית בוחן בית-הדין לעבודה האם הוועדה הרפואית לעררים "טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מההוראה המחייבת אותה"...".

[עב"ל 10014/98 יצחק הוד נ' המוסד, פד"ע לד 213]

1. ביחס למהותה של הוועדה הרפואית נפסק כי:

"הוועדה הרפואית – בין מדרג ראשון, ובין כוועדה רפואית לעררים היא רשות שלטונית, הפועלת כגוף מעין-שיפוטי. ככזו, חלים עליה כללי המשפט המינהלי ועקרונות הצדק הטבעי. הם היסוד והם התשתית לפעולתן של הוועדות בקביעת דרגת נכותו של המבוטח. מכאן אף נובעת חובתן להקפיד ולשמור מכל משמר, שלא ייפגעו זכויותיהם של הבאים בפניה, עת עולה טענה לפגיעה בזכות, ובתוך כך אף זו של ניגוד עניינים, על פניו השונות. ואם נמצא פגם מהותי מעין זה אין מנוס מביטולה של ההחלטה "הנגועה" ולהשבת הדיון לתחילתו."

[עבל (ארצי) 464/99 המוסד לביטוח לאומי נ' פנחס ארבל, לז (2002) 249 (30.12.01)]

ולענייננו-

1. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, סבור אני כי דין הערעור להתקבל ולהן נימוקיי.
2. כמפורט לעיל, פסק הדין מיום 10.7.14 הורה ליתן התייחסות לעניין מחלת הלוקמיה, תוך התייחסות למסמכים הרפואיים הקיימים בתיק ובפרט התייחסות לחוות דעתו של ד"ר בן יוסף.
3. בהחלטת הוועדה נכתב בזו הלשון:

"הועדה התכנסה על פי פסק ת"א מיום 10.7.14 על מנת להתייחס לחוות דעת ד"ר בן יוסף ולמסמכים הרפואיים שבתיק באשר למחלת הלוקמיה.

חוות דעת זו נכתבה ב- 20.1.09, דהיינו לפני כחמש שנים. פרופ' בן יוסף סיכם מידע רפואי העדכני לאז, דהיינו נכון ללפני חמש שנים. הוא לא בדק את התובעת וכפי שהועדה מבינה רק התייחס למסמכים ולא למצבה הפיזי כפי שניתן להתרשם במידה והתובעת מופיעה ומגיעה בעצמה לרופא הבודק.

.....

סעיף 2 ג שהועדה השתמשה בו קובע "מצב כרוני דרוש טיפול מתמיד, קיימים סימנים כללים קשים המגבילים את כושר העבודה במידה ניכרת"

.....

פרופ' בן יוסף, רשם כי לפי הערכתו האישית יש לשקול דירוג גבוה יותר. הוא הציע להשתמש בסעיף 2 ד אך הוא לא הסביר מדוע. על סמך מה? מהן המגבלות התפקודיות שהביאו אותו למסקנה להשתמש בסעיף זה. מי מסר לו מידע זה? כי בחוות דעת לא מצויינים פרטים מעבר למה שרשום ב- 20.1.2009."

1. ראשית אציין כי בניגוד לקביעת הוועדה, בהתאם לכתוב ברישא של חוות הדעת של פרופ' בן יוסף, היא התבססה על בדיקתה של המערערת. שנית והעיקר, הוועדה עמדה על כך שחוות הדעת ניתנה לפני כחמש שנים ממועד התכנסותה ועל כך שהמידע הרפואי היה מעודכן לאותה התקופה. יש לזכור כי החל משנת 2009 עניינה של המערערת נדון בכ-6 ועדות, זאת בשל ליקויים כאלו ואחרים בפעילות הוועדה. על כן, מקום בו מצאה הוועדה כי חוות הדעת אינה עדכנית, כפי שעולה מהחלטתה וזאת בשל מחדלים בפעילותה שלה, הרי שמן הראוי היה לפנות למערערת ולבקש השלמת חוות דעת עדכנית מאותו המומחה או חוות דעת אחרת תחתיה.
2. אין אני מקבל את טענת המשיבה ממנה עולה כי די בכך שהוועדה בחנה את חוות דעתו של פרופ' בן יוסף, בהתאם לקביעותיו של פסק הדין מיום 10.7.14. על הוועדה היה לשוב ולבחון את מצבה הרפואי של המערערת בהתאם לחוות הדעת ולא לבחון את חוות הדעת כשלעצמה. מכאן, ששעה שציינה הועדה יותר מפעם אחת את העובדה לפיה המדובר בחוות דעת "ישנה" היה עליה לפעול בעניין ולא להסתפק באמירה מהסוג הנ"ל.
3. בנוסף לאמור, מקובלת עלי טענת המערערת לפיה היה על הועדה להתייחס למצבה הנפשי, כפי שפורט בחוות דעתו של ד"ר גולדברגר, בכל הנוגע להיבט הנפשי של מחלת הלוקמיה.
4. ביחס לטענה בדבר אי זימונה של המערערת והפרת זכות הטיעון הרי שלא מצאתי כי נפל פגם באי זימונה של המערערת לדיון משהדבר הושאר לשיקול דעתה של הוועדה.
5. כללו של דבר- עניינה של המערערת יוחזר לוועדה הרפואית לעררים לצורך מתן התייחסותה למחלת הלוקמיה, על בסיס חוות דעת רפואית עדכנית ביחס למצבה של התובעת וכן על בסיס חוות דעתו של ד"ר גולדברגר ביחס למצבה הנפשי.

במידה ותמצא זאת לנכון, תזמן הועדה את המערערת ובא כוחה או כל אדם אחר לדיון נוסף בפניה.

1. יש להצר על כך כי עניינה של המערערת צריך לשוב ולהידון בפעם השביעית בפני הוועדה. לנוכח האמור, תישא המשיבה בהוצאות המערערת בסך 4,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ה' אב תשע"ה, (21 יולי 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.