1. התביעה שבפני עניינה שטר חוב שהגישה התובעת כנגד הנתבעים בהוצאה לפועל על סך של 80,000 ₪. בהמשך, תוקנה הבקשה וקרן החוב הועמדה על סך של 51,000 ₪ בלבד.

2. העובדות העיקריות הצריכות לענייננו, הן כדלקמן:

התובעת הינה בעלת הדירה ברח' שפרינצק 16 בפתח תקווה (להלן: "הדירה").

ביום 10.11.11 נחתם בין הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") לבין עו"ד ראובן בן דוד, מטעם התובעת, הסכם שכירות לפיו שכרה הנתבעת 1 את הדירה תמורת דמי שכירות חודשיים בסך 5,000 ₪. תקופת השכירות נקבעה החל מיום 1.11.11 ועד ליום 31.10.12.

הנתבע 2, שהינו בנה של הנתבעת 1, ומר יונתן מגער, גרושה, חתמו כערבים לשטר.

ביום 22.11.12 נחתם בין הנתבעת 1 לבין עו"ד דב פירר, מטעם התובעת, נספח להסכם השכירות לפיו נקבעה הארכת השכירות לתקופה שבין 1.11.12 ועד ליום 31.10.13.

אין מחלוקת, שניתנה לתובעת ארכה נוספת בת חודש להתגורר בדירה עד ליום 30.11.13.

ב- 3.12.13 ניתנה התראה לתובעת לפנות את הדירה ולשלם 500 ₪ עבור כל יום איחור.

עוד אין חולק שביום 11.12.13 פינתה הנתבעת את הדירה ונחתם פרוטוקול מסירת דירה.

ביום 17.12.13 יצאה התראה נוספת בה נדרשה הנתבעת לשלם עבור 12 ימי איחור. כמו כן, פורטו ליקויים בדירה וניתנו לנתבעת 7 ימים לתיקון הליקויים בטרם נקיטת הליכים.

יש לציין כי הנתבעת 1 מצויה בהליכי פש"ר ובהתאם לצו כינוס שניתן נגדה עוכבו ההליכים בתיק. התביעה דנן התנהלה כנגד הנתבע 2, בנה של הנתבעת 1, בלבד - החתום כערב לשטר. מר יהונתן מגער, גרושה של הנתבעת 1, הערב השני לשטר, העיד מטעם התובעת.

3. טענות הצדדים:

א. התובעת טענה ששטר החוב הוגש לביצוע מהטעם שעל אף ארכה בת חודש שניתנה לנתבעת עד ליום 30.11.13, לא פינתה הנתבעת את הדירה והמשיכה להחזיק בה עד ליום 11.12.13. קרי, איחור של 12 יום בפינוי הדירה. התובעת טענה כי עפ"י סעיף 17 להסכם על הנתבעת לשלם 150$ בגין כל יום איחור בפינוי המושכר, משכך חבה הנתבעת סך של 6,852 ₪.

עוד טענה התובעת כי במעמד מסירת החזקה שתועד בפרוטוקול עליו חתמה התובעת, התגלה כי הדירה אינה פנויה ומצויים בה ליקויים ונזקים שתועדו בתמונות. התובעת פנתה לנתבעת בדרישה לתקן הליקויים במכתב ומשלא נענתה נאלצה לתקן הנזקים ולראיה הוצגה חשבונית על ביצוע תיקונים בסך 25,960 ₪ (נספח ח'). עוד נטען שהנתבעת הותירה חוב מים בסך 907 ₪ וחוב בגין גז בסך 260 ₪ (נספחים ט 1-4). נזק נוסף נגרם לתובעת בכך שעקב הליקויים נמנעה ממנה האפשרות להשכיר הדירה במשך כחודשיים. לפיכך, עתרה לחיוב הנתבעת בגין שני חודשי שכירות בסך 10,000 ₪. התובעת עתרה לפצותה בגין תשלום שכ"ט עו"ד והוצאות.

ב. הנתבעים טענו מנגד כי יש למחוק את הנתבע 2 מכתב התביעה מהטעם שערב לחוזה השכירות בלבד ולא נתן הסמכתו לכך שהשטר יחול על הארכות הסכם השכירות. בנוסף, נטען כי התובעת לא הגישה תצהיר כמתחייב ואינה הבעלים בנכס בתקופה הרלוונטית. הנתבעים טענו כי שטר החוב והנספח לא נחתמו ע"י התובעת ועל כן אין לה זכות עמידה. כמו כן, נטען שלא הוצגו יפויי כוח לעורכי הדין לחתום מטעמה על הסכם השכירות ולצורך הגשת התביעה.

הנתבעים טענו כי היתה הסכמה בין הצדדים על הארכת החוזה, והם נשארו בדירה לאור הסכמה זו. לאחר מתן הארכה נערך בין הצדדים מו"מ לקראת חתימת חוזה שכירות חדש, אך ברגע האחרון הוספה דרישה של העלאת שכר הדירה ב 300 ₪ ומשלא הושגה הסכמה לעניין זה פינו הנתבעים תוך שבוע וחצי את הדירה. הנתבעים טענו כי מדובר בזמן סביר בנסיבות בהן הדרישה הכספית בוצעה ביום האחרון. הנתבעים ציינו שכדרך קבע נערך המו"מ לאחר מועד תום השכירות ולראיה אף הארכת חוזה השכירות הקודמת נחתמה 22 יום לאחר תום תקופה השכירות הראשונה. לפיכך, לא היה כל איחור בפינוי הנכס ואין מקום לפיצוי.

הנתבעים טוענים כי לא הוצג פרוטוקול מסירת הדירה. בנוסף, לא הוכח נזק שכן הליקויים המפורטים בפרוטוקול החזרת הדירה לא נרשמו ע"י הנתבעת. הנתבעת הודתה כי הליקויים היחידים היו בויטרינה, תריס שבור וחור שנוצר כתוצאה מהתקנת מזגן. בנוסף, נטען כי עלות תיקון כל ליקוי לא פורטה ולא צורפה חוו"ד שמאי לעניין הנזק. לטענת הנתבעים, בוצע שיפוץ כללי בדירה שכן כוונת התובעת היתה כנראה למכור את הנכס. כמו כן, לא הוכח כלל תשלום בגין התיקונים. בנוסף, טוענים הנתבעים כי כל חוב כלפי הרשויות היה אמור להיות מופנה לנתבעת ולא היתה מוטלת על התובעת החובה לשלמו.

4. דיון והכרעה:

לאחר ששקלתי את כתבי הטענות ועדויות הצדדים, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה. ואבאר.

5. המסגרת הנורמטיבית:

נטל ההוכחה המוטל על כתפיי התובע הוא נטל הבאת ראיות, כפי שנקבע במשפט האזרחי יש להטות את "מאזן ההסתברויות". יפה לעניין זו הלכת בית המשפט בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פ"ד מ (1) 589 עמ' 598 (1986)), לפיה:

"דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%".

6. דיון:

א. חבות הנתבע 2 כערב –

יש לדחות טענת הנתבעים לפיה הנתבע 2 ערב לחוזה השכירות הראשון בלבד.

בחוזה השכירות נקבעו במפורש ביחס לערבים, הדברים הבאים: "...ערבים בזאת כלפי המשכיר למילוי כל התחייבויות השוכר עפ"י חוזה זה בגין השכירות נשוא חוזה זה ו/או בגין כל הארכה ו/או חידוש חוזה בין הצדדים הנ"ל לתקופות נוספות כפי שתהיינה."

לפיכך, ערב הנתבע 2 גם בגין התקופות בהן החוזה הוארך. בפרט, כאשר התגורר הוא בדירה ומכאן ניתן לגזור גם כן את הסכמתו להארכות החוזה והארכת השטר בהתאם. מובהר בזאת כי בחוזה השכירות לא נרשם שהנתבע 2 ערב רק להארכות חוזה שנערכות בכתב ולכן משקיימת הסכמה שהחוזה הוארך בעל פה בהסכמת הצדדים, ערבותו חלה על ארכה זו.

ב. מעמדה של התובעת –

מהתיק עולה כי התובעת בת 84 ומצויה בחו"ל מזה תקופה ארוכה. הנתבעים העלו שוב ושוב ספק באשר לחתימתה על יפוי הכוח שניתן לבא כוחה לשם פתיחת תיק הוצאה לפועל מטעמה לביצוע השטר וניהול ההליכים המשפטיים. כאשר בהחלטה קודמת נקבע כי העתק מיפוי הכוח הוצג בלשכת ההוצל"פ. ברם, המסמך המקורי לא הוגש עד היום. בנוסף, במהלך החקירות לא הוצג יפוי כוח מטעם עו"ד פירר להגיש תביעות מטעם התובעת ולא הוצג יפוי כוח המסמיכו לנהל הדירה נשוא תביעה זו (ראה עמ' 17 ש' 15-31, עמ' 18 ש' 1-3, עמ' 18 ש' 23-25). ספקות אלה נותרו בעינם לאור כך שעו"ד פירר עצמו העיד כי התובעת מתגוררת בחו"ל על כן הוא לא נפגש עימה פנים מול פנים מזה תקופה ארוכה והקשר עימה נעשה טלפונית בלבד (עמ' 20 ש' 2-25). ספק זה התחזק גם לאור טענת ב"כ התובעת עצמו שהתובעת הינה קשישה ומצב בריאותה אינו תקין ועל כן לא נבצר ממנה להתייצב ולהעיד בדיון ההוכחות שנערך לפני (ראה: "תגובה להזמנת עד" שהוגשה מטעם ב"כ התובעת).

ג. הפרת החוזה עקב איחור בפינוי –

לא מצאתי ממש בטענה לפיה יש לחייב התובעת בגין איחור בפינוי, שכן מחומר הראיות הוכח שכעניין שבנוהג חתימת הסכם השכירות נעשתה לאחר תום תקופת חוזה שכירות:

כך נחתם החוזה הראשון מיום 10.11.11 על אף שתקופה השכירות מתחילה עשרה ימים קודם לכן, ביום 1.11.11; כך נחתם ביום 22.11.12 הנספח המאריך את חוזה השכירות על אף שמתייחס לתקופה שכירות החלה 22 יום קודם לכן, קרי, ביום 1.11.12. לפיכך, התובעת היא אשר כדרך של שגרה ניהלה המו"מ בדבר כריתת החוזה החדש לאחר תום תקופת השכירות ולכן לא ניתן להתייחס לתקופה בה שהתה הנתבעת ללא הסכם כאיחור וכהפרת הסכם.

זאת ועוד. במקרה דנן, מהימנה בעיני עדותה של הנתבעת לפיה נוהל עימה מו"מ לאחר תום תקופה השכירות אך הדרישה להעלאת שכר הדירה ב 300 ₪ אשר נוספה ברגע האחרון, אילצה אותה לסרב להמשיך בהתקשרות נוספת, ובתוך שבוע וחצי פינתה את הדירה (ראה: עמ' 30 ש' 19-29). לא זו אף זו. טענה זו של הנתבעת קיבלה חיזוק דווקא מההתראה שנשלחה ע"י עו"ד פירר. אין חולק שההתראה נשלחה לנתבעת רק ביום 3.12.13. מכאן שרק במועד זה הודע לנתבעת כי עליה לפנות את הדירה. אין חולק שהנתבעת פינתה את הדירה ביום 11.12.13. בנסיבות אלה, סבורה אני כי פינוי הדירה ע"י התובעת בתוך 12-8 ימים, מעת שלא הושגה הסכמה על גובה שכר הדירה והמו"מ תם, הינה תקופה קצרה וסבירה לכל הדעות.

באשר לטענת התובעת שעלתה בדיון ההוכחות לפיה עפ"י ס' 23 להסכם השכירות כל שינוי והארכה להסכם חייב להיערך בכתב, הרי שאין חולק בין הצדדים כי ניתנה לנתבעת ארכה בת חודש ימים מתום מועד השכירות, ואף היא לא נעשתה בכתב ומכאן שהתובעת הביעה דעתה כי ניתן להאריך תקופת השכירות בעל פה (ראה: עדותו של עו"ד פירר עמ' 21 ש' 3-6; עדותה של הנתבעת: עמ' 31 ש' 1-5, עמ' 34 ש' 30-32, עמ' 35 ש' 1-11). יתרה מכך, במידה והתובעת עומדת על דרישת הכתב בהארכת החוזה הרי שיש להחיל דרישה זו גם על תוקפו של השטר, והרי טענת התובעת היא שהשטר חל גם על הארכת החוזה בעל פה.

לאור כל האמור לעיל, לא הוכח בפני כי יש לפצות את התובעת בגין איחור בפינוי הדירה.

ד. חיוב התובעת בגין נזקים לדירה –

הטענה לפיה יש לחייב התובעת בגין נזקים לדירה יש לדחות ברובה משני טעמים: האחד, לא הוכחה חבות הנתבעת בנזקים. לחילופין, גם אם היתה נקבעת אחריות, לא הוכח שיעורם.

(1) הנזקים –

התובעת מבססת את תביעתה לעניין הנזקים שנגרמו לדירה, על "פרוטוקול החזרת דירה" ובו פירט מר אלון נחייסי, שכיר מטעם התובעת, את הליקויים שמצא בעת שהנתבעת פינתה את הדירה, וכך נרשם:

"מגירות מטבח מפורק; זכוכית ויטרינה שבורה; חורים בקרמיקות; חסרים שלבי תריס; סדקים במרפסת חיצונית; שקעי חשמל רופפים; סתימה בגג (הצפה)".

הנתבעת בהגינותה הודתה עוד בתצהירה ובעדותה לפני שנותר חור בקיר כתוצאה מהתקנת מזגן, נותר תריס שבור ונשברה זכוכית בויטרינה -לפיכך, נזקים אלה אינם במחלוקת.

הנתבעת טענה בתצהירה כי "פרוטוקול החזרת הדירה" איננו מייצג את הנזקים שהיו בדירה בעת שעזבה ובעדותו פירטה כי חלק מהנזקים המפורטים היו קיימים בטרם נכנסה לדירה, לחלק היא התנגדה והם הוספו על דעתו של מר נחייסי בלבד וחלקם הינם בגדר בלאי סביר (ראה: עמ' 32 ש' 1-3). הנתבעת בתצהירה הכחישה חבותה לנזקים הנטענים בפרוטוקול ועל כן לא מצאתי בתשובותיה המפורטות במסגרת החקירה הנגדית, בגדר הרחבת חזית.

יש לציין כי בתצהירו פירט מר נחייסי נזקים נוספים, אשר לא פורטו בפרוטוקול:

"שקעי חשמל רופפים; ברזים שבורים; מושב אסלה שבור וחסר; פתחי ניקוז שהיו חסרים בהם רשתות הסינון – פתחי ניקוז סתומים שגרמו להצפה בגג; פסולת ואשפה רבה שהיתה שייכת לרותי ושנותרה בדירה; הדירה היתה מלוכלכת וזקוקה לניקיון יסודי ומאסיבי."

סבורה אני כי היה מקום לציין נזקים אלה, במידה והיו, ב"פרוטוקול החזרת הדירה". ומשלא צויינו עולה ספק באשר לקיומם.

בנוסף, לטעמי, אין די בתמונות שצורפו לצורך הוכחת הנזקים הנטענים, שכן לא ידוע מתי צולמו התמונות והאם הנזקים הנראים בתמונות נגרמו בטרם עזיבת הנתבעת את הדירה או כטענת הנתבעת לאחר עזיבתה. הנתבעת הכחישה בעדותה את הנזקים המצולמים וטענה שנגרמו לאחר שעזבה את הדירה במסגרת שיפוץ כללי שנערך בדירה (ראה: עמ' 32 ש' 12-18), כאשר עו"ד פירר בעדותו אישר בהגינותו שאכן נערך שיפוץ מעבר לנזק המפורט לאחר שפונתה הדירה (ראה: עמ' 21 ש' 31-32, עמ' 22 ש' 1-2).

"פרוטוקול מסירת הדירה" שהיה אמור לתעד את מצב הדירה בעת כניסת הנתבעת - לא הוצג בפני במסגרת הראיות, ולכן לא נסתרה טענתה הנוספת של הנתבעת לפיה, כאמור, חלק מהפגמים המצוינים והמצולמים היו קיימים עוד בעת כניסתה לדירה ועל כן היא אינה אחראית להם. להפרכת טענה זו הובא כעד מטעם התובעת, הגרוש של הנתבעת, אשר גם הוא ערב עפ"י השטר. הגרוש העיד בפני שהנזקים לא היו קיימים בעת מסירת הדירה לנתבעת. ברם, עדותו היתה רוויה בסתירות והוכח בחקירתו שבינו לבין הנתבעת מתנהלים עדיין הליכים משפטיים אשר פוגמים במהימנותו, הליכים שתחילה ניסה הגרוש להכחיש קיומם (ראה: עמ' 28 ש' 32, עמ' 29 ש' 1-3). לפיכך, לא מצאתי לנכון ליתן משקל לעדותו.

כמו כן, סבורה אני שחלק מהנזקים הנטענים הינם בגדר בלאי סביר שאין חובה על התובעת לתקנם.

לאור האמור לעיל, סבורה אני כי לא הוכח שהנתבעת היא שאחראית לקרות הנזקים.

(2) שיעור הנזקים –

לחילופין, גם אם הייתי קובעת שהנתבעת אחראית לנזקים הנטענים, לא היה מקום לחייבה בתשלום בגינם, שכן עלות תיקון הנזקים והתשלום בגינם לא הוכחו.

התובעת ביססה תביעתה לגובה עלות תיקון הנזקים על חשבונית, בה נרשם בכתב יד:

"פינוי פסולת מהגג + ריהוט ישן מהדירה +פרוק דלתות

תיקוני שקעים + אבזרי חשמל שבורים

תיקוני מנעולים שבורים + דלתות

פתיחת סתימת ביובים בגג

תיקון וסת פגוע בכיור גג + ברז שבור

השלמת פנלים בגג

תיקוני נגרות מטבח + ידיות וצבע

תיקוני קרמיקה סדוקים + הספקת מושבי אסלה

החלפת ברז מכונת כביסה

הספקת מחלפים"

החשבונית הינה על סך כולל של 25,960 ₪ והיא אינה מפרטת עלותו של כל רכיב.

מהאמור עולה שלא ניתן להיבנות מהחשבונית שכן היא אינה מציינת עלותו של כל רכיב נזק.

זאת ועוד. תצהיר מטעם נותן החשבונית לא הוגש והוא גם לא הובא להעיד בפני ולא נחקר על עלות ומהות העבודות המפורטות בחשבונית.

הדבר מקבל משנה תוקף לאור העובדה שבחקירה הוכח שבדירה נערך שיפוץ כללי לאחר עזיבת הנתבעת את הנכס שהיקפו מעבר לנזקים שפורטו באותה חשבונית (עדות עו"ד פירר: עמ' 21 ש' 31-32, עמ' 22 ש' 1-2). מכאן עולה ספק נוסף באשר למהימנותה של החשבונית כמייצגת את פרטי הנזק בהם לכאורה חבה הנתבעת. בפרט, כאשר החשבונית הינה כללית ביותר ומפרטת תיקונים רחבים ונוספים מעבר למפורט בפרוטוקול.

יתרה מכך, אין חולק שחוו"ד שמאי להערכת הנזקים לא בוצעה בדירה (עמ' 21 ש' 29-30). ברם, לצורך הוכחת עלות תיקון הנזקים, היה על התובעת להניח בפני בית המשפט חוו"ד שמאי באשר עסקינן בעניין מובהק של מומחיות, שכן כל בעל מקצוע גובה תשלום אחר בעבור תיקון הליקויים ואין בהצגת החשבונית די בכדי לבסס את התביעה. העדרה של חוות דעת שכזו שומט את הקרקע מתחת לטענות התובעת.

(ראה: ע"א 1242/04 ש. גמליאל חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ש.ארצי חברה להשקעות בע"מ, תק-על 2006(3) 4095, 4104 (2006)].

מן הראוי היה להמציא את כלל הראיות הדרושות להוכחת התביעה, קרי להמציא חוו"ד שמאי להוכחת עלות תיקון הנזקים הנטענים בדירה, משבחרה התובעת שלא להביאן הרי שיש להעמיד נגדה הכלל הנקוט בידי בתי המשפט לפיו:

"...מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי ביהמ"ש להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה..." (ראה: ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ' פלוני, פ"ד לה' (1) 736 כפי שצוטט, בין היתר, בע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג ואח', פ"ד מז' (2) 605).

בנסיבות אלה, יש לקבוע שהתובעת לא עמדה בנטל המונח עליה להוכחת עלות הנזק.

יתרה מכך, בתחתית החשבונית נכתב בכתב יד: "היכן צ'ק – הצק בוטל כנראה יהודה שילם לו ישירות". מכאן, עולה שהשיק שניתן כנגד החשבונית בוטל. עו"ד פירר טען בעדותו כי השיק בוטל וחתנה של התובעת שילם בעבור החשבונית (עמ' 21 ש' 3-5). ברם, כל עדות או ראיה לכך לא הוצגה בחומר הראיות. על כן לא הוכח למעשה כי שולם בפועל בעבור החשבונית דנן ומכאן שאין לחייב הנתבעת בעלותה.

לפיכך, לפנים משורת הדין ולבקשת התובעת בסיכומיה למתן פיצוי תחת שיפוי, יינתן לתובעת פיצוי בגין הנזקים בהם הודתה הנתבעת בלבד, שכן רק הם הוכחו בפני. קרי, חור בקיר עקב הוצאת מזגן, שבירת תריס וזכוכית ויטרינה - בסך כולל של 2,000 ₪.

ה. חיוב התובעת בגין הוצאות חשמל, מים וגז –

התובעת ביססה תביעתה ביחס לחובות בגין חשמל, מים וגז על התראות שצורפו כנספחים ט/1-ט/3. מעיון באסמכתאות עולה כי מתייחסות הן לתקופות חיוב שונות:

ט'/1 - מתייחס לחוב מים בסך 907 ₪ בגין 03/13 תקופה שבה התגוררה הנתבעת בדירה.

ט'/2 - מתייחס לחוב חשמל בסך 1,027 ₪ כאשר מתוכו סך של 781.69 הינו בגין תקופת חיוב קודמת בה התגוררה הנתבעת בדירה. ט'/3 - מתייחס לחוב גז בסך 259.90 ₪ כאשר במחצית התקופה התגוררה הנתבעת בדירה ועל כן יש לחייבה בסך של 130 ₪ בגינה.

לפיכך, החוב המוכח לרשויות הינו בסך של 1,820 ₪ . טענת הנתבעת לפיה שילמה ישירות לעירייה את כל חובותיה, נותרה בגדר טענה בעלמא שלא הוכחה, ועל כן דינה להידחות.

7. סוף דבר:

מחומר הראיות הוכח כי הנתבעת חבה בגין הוצאות מים, חשמל וגז סך כולל של 1,820 ₪. בנוסף, קבעתי פיצוי בגין הנזקים שהוכחו ובהם הודתה הנתבעת בסך כולל של 2,000 ₪.

מובהר בזאת כי החיוב מופנה כלפי הנתבע 2 בלבד אשר חב כערב עפ"י השטר, שכן, כאמור לעיל, כנגד הנתבעת 1 ניתן צו כינוס, וההליכים כנגדה מעוכבים עד להחלטה אחרת.

אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע 2 לשלם לתובעת סך של 3,820 ₪, בצרוף אגרת משפט בסך 880 ₪. סכומים אלה יישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מיום הגשת התביעה, 20.8.15, ועד ליום התשלום המלא בפועל. וכן שכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ז תמוז תשע"ו, 02 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.