1. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת זכאותו של התובע שהוא מתווך נדל"ן לתשלום עמלת תיווך מאת הנתבע.
2. את תביעתו הכספית הגיש התובע בעילה שטרית, וזאת על בסיס 5 שיקים בסך כולל של 5310 ₪ שנתן בידו הנתבע, אשר חוללו.

לטענת התובע השטרות ניתנו בידיו בהקשר לאספקת שירותי תיווך של נכס של הנתבע. מנגד טוען הנתבע שהתובע אינו זכאי לעמלת תיווך. לטענתו, לא הזמין מעולם מאת התובע שירותי תיווך אלא התובע כפה עליו את שירותי התיווך וכי בין הצדדים לא נחתם כל הסכם תיווך המזכה את התובע בעמלת תיווך. הוסיף הנתבע וטען שהעסקה לא יצאה אל הפועל וכי השיקים שנתן לתובע היו שיקים על תנאי, ככל שהשוכר ישלם את דמי השכירות, משאלו לא שולמו הרי שלא זכאי המתווך לעמלת תיווך.

דיון ומסקנות:

1. התובע, מר תמיר דוד, הוא מתווך נדל"ן בעל רשיון לעסוק בתיווך.

לא יכולה למעשה להיות מחלוקת שהתובע סייע לנתבע למצוא שוכר לנכס שבבעלותו. טענת הנתבע ולפיה שירותי התיווך נכפו עליו ולו היה נדרש לחתום על הסכם תיווך הרי שהיה מסרב, מוטב היה לה שלא תיטען. הנתבע עצמו אף סתר הטענה בדיון בפניי והודה כי בסופו של דבר הסכים לקבל שירותי תיווך מאת הנתבע (עמ' 1, ש' 20 לפרוט').

1. הנתבע עצמו אינו מכחיש כי העביר לידי התובע את השיקים הנדונים כנגד שירותי תיווך. יתרה מזאת הנתבע עצמו ציין בכתב ההגנה שהתובע הציב שלט מטעמו בחזית הנכס. אמנם ניסה הנתבע לטעון שסירב להצבת השלט ואף ביקש להסירו, אך בפועל אותו שלט לא הוסר. יתרה מזאת, כאמור אישר הנתבע בעדותו בבית המשפט כי הסכים לקבל את שירותי התיווך בסופו של דבר.
2. עוד ציין הנתבע עצמו בכתב ההגנה (שם בסע' 5) שהתובע סייע לו למצוא שוכר לנכס, מר יעקב קסטרו (להלן: השוכר). בהתאם לעדות התובע שלא נסתרה, הוא ליווה את עסקת השכירות, היה עם מר קסטרו מספר פעמים בנכס ואף היה נוכח במועד חתימת החוזה בין הנתבע לבין השוכר (עמ' 1, ש' 12) (להלן: חוזה השכירות). הנתבע לא סתר הטענה. מכאן יש לקבוע כי התובע אף היה גורם יעיל בעסקה שהביא הצדדים להתקשר בהסכם מחייב.

ואכן, לאחר חתימת חוזה השכירות נתן הנתבע לתובע את השיקים הנדונים בסכום שמשקף חצי חודש שכירות בתוספת מע"מ. בנסיבות אלה לא ניתן לקבל כסבירה טענת הנתבע שמדובר בשיקים שניתנו כמחווה של רצון טוב בלבד. הדעת נותנת כי מדובר בעמלת תיווך כפי שסוכמה.

זאת ועוד, מעדותו של התובע בפניי עלה כי לא מדובר בעסקת שירותי תיווך ראשונה שסיפק התובע לנתבע, אלא היו בין הצדדים עסקאות קודמות נוספות (עמ' 1, ש' 1 לפרוט'). הנתבע לא הכחיש הטענה.

מכל האמור, בהתאם לנתונים והעובדות שהובאו בפניי אני קובע שהנתבע הסכים לקבל שירותי תיווך מאת התובע; עוד אני קובע שהתובע סיפק בפועל שירותי תיווך לנכס שבבעלות הנתבע ואף היה הגורם היעיל בהתקשרות שבין הנתבע לבין השוכר.

יש איפוא לדון בטענות הנתבע לשלילת זכאותו של התובע לעמלת התיווך למרות קבלת שירותי תיווך מקרקעין ממנו.

זכאות לדמי תיווך עם השתכללות העסקה:

1. אין מחלוקת שהנתבע חתם חוזה שכירות עם השוכר שהובא באמצעות התובע. חוזה השכירות התייחס לשכירת אולם בבעלותו של הנתבע במושב טירת יהודה.

לאחר שנחתם חוזה השכירות בין הנתבע והשוכר התברר שהשיק הראשון בגין דמי השכירות המוסכמים שהפקיד השוכר בידי הנתבע חולל ולמעשה היה השוכר מוגבל בחשבון הבנק כך שהיה עתיד שלא לעמוד בחיוביו על-פי תנאי השכירות. בהתאם לכך החליטו הנתבע והשוכר על ביטולו של חוזה השכירות וביטול חיוביהם ההדדיים (נספח ג' לכתב ההגנה).

1. הנתבע סבר שמאחר שבוטל חוזה השכירות הוא אינו חייב עוד בתשלום עמלת התיווך והורה על ביטול השיקים שנתן לתובע. משעמד התובע על פרעון עמלת התיווך וביצוע השטרות, העלה הנתבע 2 טענות כנגד חובתו על-פי השטרות: האחת, במסגרת כתב ההגנה, שם טען כי משבוטל החוזה קודם למועד תחילת השכירות, הרי שיש לראות העסקה ככזו שלא השתכללה; ומכאן שטרם השתכללה זכאותו של התובע לעמלת תיווך (סע' 11 -12 לכתב ההגנה). השניה, אותה העלה בבית המשפט, לפיה השיקים הנדונים ניתנו 'על תנאי', כך שאם לא ייפרעו השיקים של השוכר, לא יוכל התובע לפרוע את השיקים הנדונים (עמ' 1, ש' 21 לפרוט'). לעניין הטענה השנייה יש להעיר כי כשמדובר בטענה ששיקים ניתנו על תנאי הרי שהנטל להוכיח אותה טענה מוטל על הנתבע (סע' 20(ג) לפקודת השטרות [נוסח חדש]; ע"א 1794/09 אלומיניום החזקות (א.ה.) בע"מ נ' אפל. ניתן ביום 4/7/10. סע' 19 לפסק הדין).

הנתבע לא הביא כל ראייה שיש בה להוכיח הסכמתו של התובע שהשיקים ינתנו לו 'על תנאי' כנגד ביצוע תשלום דמי השכירות בפועל מצד השוכר.

יתרה מזאת, הטענה גם אינה סבירה ואינה תואמת לאופן התנהלות מקובל של עסקאות תיווך מקרקעין. מתווך בעסקאות מקרקעין אינו בגדר 'ערב' לביצועו חיוביו של מי מהצדדים לעסקת המקרקעין כלפי משנהו. לא סביר שמתווך נדל"ן, ובפרט כשאין לו יחסים מיוחדים עם השוכר, יסכים להתנות את זכאותו לקבל עמלת תיווך בכך שהשוכר שהביא יעמוד במלוא חיוביו על-פי החוזה, על מלוא תנאיו. מכאן גם לא סביר שתישלל ממנו הזכות לעמלת תיווך או חלקה, אם יפר השוכר את חובת התשלום או חלקה, בכל שלב שהוא של חיי החוזה במהלך ביצועה של העסקה. הדבר אינו סביר במערכת יחסים עסקית מקובלת בתחום שירותי התיווך וממילא הנתבע כמי שטוען שהשטרות ניתנו על תנאי, לא הביא כל ראייה שהתובע הסכים לכזה תנאי חריג.

1. באשר לטענה הראשונה יש להבהיר כי עיון בחוזה השכירות שנחתם בין הנתבע לשוכר (נספח א' לכתב ההגנה) מעלה שמדובר בהסכם שלם ומפורט. ההסכם מתאר את כל חיובי הצדדים ומעגן את ההסכמות אליהן הגיעו בקשר למושכר (ראו גם הנספח לאותו חוזה שצורף לכתב ההגנה).

חוזה השכירות היה למחייב בין הנתבע לשוכר על בסיס כוונתם ליצור בינם מסמך משפטי מחייב וזאת בדרך של הצעה וקיבול המעידים על רצונם, תוך גמירות דעת ומסויימות. מרגע החתימה על חוזה השכירות הריהו הסכם מחייב בין הצדדים לו, וזאת גם אם מועד העברת החזקה בנכס לשוכר ו/או המועד לתחילת החיובים בו מאוחר למועד חתימתו. ממילא כל אחד מהצדדים להסכם השכירות זכאי לתרופות מכוחו אם יופר בידי האחר, אף אם ההפרה היא בשלב מוקדם ביחס למועד כריתתו.

במקרה דנן, העובדה שבסופו של דבר, לאחר שנחתם חוזה השכירות, חולל השיק הראשון שהפקיד השוכר בידי הנתבע (סע' 9 לכתב ההגנה), אינה מביאה לבטלות לכתחילה של הסכם השכירות, אלא לכל היותר מקנה בידי הנתבע זכות לביטול של החוזה בצד תרופות נוספות הקבועות בחוזה ו/או על-פי כל דין, ככל שיבחר לעשות כן (גבריאלה שלו, יהודה אדר דיני חוזים – התרופות, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 112 (2009)). במקרה זה אכן בחר הנתבע לממש את זכותו לביטול החוזה.

1. בצד האמור עומדת בעינה זכאותו של המתווך לעמלת התיווך וזו אינה מושפעת מביטולו של חוזה השכירות שתרם לכריתתו בשל הפרה מאוחרת שלו. התובע כמתווך העסקה אינו ערב לחיובי השוכר ואינו אחראי להפרה של החוזה מצידו. אין הבדל עקרוני לעניין זה אם חולל השיק הראשון שהפקיד השוכר בידי הנתבע או שחולל אחד השיקים המאוחרים יותר.

לא יכולה להיות מחלוקת שאם לא היה עומד השוכר באחד מתשלומי דמי השכירות המאוחרים, לא היה מקום לטעון שיש בכך כדי לשלול בדיעבד את זכותו של התובע לעמלת תיווך שכבר ניתנה בידו ונפרעה. אין הדבר שונה עקרונית מחילול התשלום הראשון בידי השוכר שהביא את הנתבע לדרוש ביטולו של ההסכם.

עמדה על כך השופטת נתניהו בע"א 113/86 חסין נ' בלס, פ"ד מב(1) 517, 521:

"הלכה פסוקה היא שמתווך זוכה בשכרו, משהביא את הצדדים לידי הסכם מחייב. העובדה שהצדדים לחוזה לא מימשו את ההסכם או לא קיימו אותו, אינה שוללת מהמתווך את שכרו, אלא אם הותנה אחרת"

הגם שפסק הדין ניתן קודם לתיקון החקיקה בחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המתווכים), הרי שאין בתיקון החוק לשנות מהעקרון שנקבע.

עסקת השכירות היא עסקה שסוכמה, נחתמה והשתכללה לכדי חוזה מחייב. מאותו שלב זכאי איפוא מתווך העיסקה שתרם לגיבושה של העסקה לעמלתו. אכן מאותו שלב הפרה של חוזה השכירות מקנה זכות לביטולו בידי מי מהצדדים, אך אין בכך כדי להשליך על זכאותו של המתווך לעמלתו.

1. יוער כי העובדה שהנתבע והשוכר הגדירו את הסכמתם כבטלות של חוזה השכירות (כך על-פי נספח ג' לכתב ההגנה) אינה משליכה על מעמדו המשפטי של החוזה, כחוזה שבוטל ולא חוזה שלא נכנס לתוקף או שיש לראותו כבטל מעיקרו. מכאן שאין גם באופן בו הגדירו הנתבע והשוכר את סיום יחסי השכירות בינם, כדי להשליך על זכאותו של התובע לעמלת תיווך מאת הנתבע.
2. יש עוד להתייחס לטענת הנתבע כי התובע לא זכאי מלכתחילה לעמלת תיווך באשר לא נחתם בינו לבין התובע הסכם תיווך וזאת בניגוד לסע' 9(א) וסע' 14 לחוק המתווכים. בנסיבות המקרה דנן שאלת זכאותו של התובע כמתווך לעמלת דמי תיווך, מקום בו לא נחתם הסכם תיווך למעשה אינה רלוונטית.

אין מחלוקת שהנתבע כבר הפקיד תשלום בידי התובע וזאת בדרך של הפקדת 5 שטרות שמועד פרעונם דחוי ושסכומם הכולל 5,310 ₪ שהם חצי חודש שכירות (4,500 ₪+ מע"מ). הנתבע עצמו אף לא שלל כי אם היה השוכר עומד בחיוביו על-פי חוזה השכירות ומשלם את דמי השכירות, לא היה מבקש לשלול מהתובע זכות לפרעון השיקים שנתן בידו. מכאן ששאלת עצם הזכאות לעמלת תיווך בשל קיומו או העדרו של הסכם תיווך אינה עולה במקרה זה והמחלוקת בין הצדדים התרכזה כאמור בשאלה אם התובע זכאי לעמלת התיווך שעה שהחוזה בעטיו ניתנה בוטל בסופו של דבר. במחלוקת האמורה קיבלתי עמדת התובע וזאת לאור הקביעה כי במקרה זה השתכלל חוזה שכירות מחייב בין הנתבע לשוכר אשר בו ברגע זיכה את התובע בעמלת דמי תיווך. דמי התיווך למעשה כבר שולמו בפועל, אלא שהנתבע ביקש לבטלם בדיעבד – לאחר שכבר שולמו אך טרם נפרעו – וזאת בשל ביטולו של חוזה השכירות.

יוער כי ספק אם חובת תום הלב אינה גוברת בנסיבות מקרה כזה, בה כבר בוצע למעשה התשלום בפועל, על דרישת הכתב לפי חוק המתווכים. ואולם כאמור, אין אני נדרש לשאלה במקרה דנן מאחר שעמלת התיווך במקרה דנן כבר שולמה.

התוצאה:

1. אשר על כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 5,310 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום 1/1/14. כן יישא הנתבע בהוצאות משפט של התובע סך של 1,200 ₪.

הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום.

מי מהצדדים שאינו מרוצה מתוצאת פסק הדין רשאי לפנות תוך 15 ימים מהיום לבית המשפט המחוזי בלוד ולבקש רשות להגיש ערעור על פסק הדין.

ניתן היום, כ"ו תשרי תשע"ו, 09 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.