לפניי תביעה כספית מיום 26.11.14 ע"ס 2,262 ₪ בגין נזקי רכוש שנגרמו במתקני תאורה של התובעת בתאונת דרכים מיום 22.8.12. התביעה הוגשה ונתבררה בסדר דין מהיר.

ביום 14.7.15 נערכה בפניי ישיבה מקדמית (ראשונה ויחידה בתיק. בישיבה זו הודיעו הצדדים כי אינם מבקשים לשמוע ראיות לצורך הכרעה בגורל התביעה, ולכן ובנסיבות הוריתי בתום הישיבה על הגשת סיכומי טענות בכתב, וכל הצדדים אכן הגישו סיכומיהם (סיכומי התובעת, סיכומי הנתבעים ואף סיכומי תשובה של התובעת).

מדובר במחלוקת במישור הנזק בלבד, ואין חולק כי נהג רכב הנתבעים אחראי בלעדית בנזיקין לקרות התאונה ולנזקיה המוכחים, כאשר הנתבעים אף שילמו כבר לתובעת, בטרם הגשת התביעה המשפטית, פיצוי בגין סכום נזק לא שנוי במחלוקת.

דיון והכרעה

דין התביעה – להתקבל.

טענת הנתבעת בדבר היעדר חוות דעת מומחה כדין מטעם התובעת

בחוות הדעת שצורפה לכתב התביעה אכן נפל פגם צורני (לא פורטו פרטי עיסוקו וניסיונו ומומחיותו של השמאי), אך בנסיבות התיק והעניין, ובעיקר מאחר שהדבר לא הפריע לנתבעים לשלם לתובעת בעבר, על סמך אותה חוות דעת, את מרבית סכום הנזק, אני סבור שלא יהיה זה מן הראוי ומן המידה לשלול את תוקפה של חוות הדעת, הגם שלמחדלה של התובעת ינתן ביטוי בשיעור ההוצאות שייפסק. וראו למשל גם קביעת ביהמ"ש העליון בסעיף 18 לפסה"ד ע"פ 2842/10 קלדרון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 23.1.12), לפיה לא תמיד יביא פגם צורני שנפל בחוות דעת מומחה לפסלותה ולאיונה.

על פניו, הרישום בחוות הדעת שהוגשה מפרט באופן נרחב את הפעולות שביצע השמאי לצורך בדיקתו ושומתו וכן את רכיבי הנזק השונים והמיוחדים.

המחלוקת לגבי הפרש הנזקים שלא שולם בגינו פיצוי

מהנתונים והסכומים הרלוונטיים שהוצגו ע"י הצדדים, מצטיירת התמונה הבאה:

• סכום הנזק הישיר המלא לפי שמאות התובעת הינו 6,930 ₪, ללא מע"מ (עם מע"מ – 8,177 ₪), ובנוסף לכך הוצאות ועלות השמאי בסך של 1,055 ₪, ללא מע"מ (עם מע"מ – 1,234 ₪). שני סכומים אלו ביחד (כולל מע"מ) הינם 9,411 ₪.
• אין חולק כי הנתבעים שילמו לתובעת, בטרם הגשת התביעה המשפטית וכפיצוי בלתי שנוי במחלוקת, סך של 7,056 ₪, כך שההפרש בין הסכומים הללו הוא 2,355 ₪.
• כתב התביעה נוסח באופן בלתי ברור בכל הנוגע לתחשיב סכום התביעה, ונראה על פניו שהתובעת התבלבלה בהצגת הנתונים הכספיים (שרבבה לתוכם רכיב של שכ"ט עו"ד), ולמצער לא הייתה ברורה בהם. אך נראה שלא יכול להיות חולק על הסכומים הנ"ל שציינתי מעלה כסכומים רלוונטיים לצורך חישוב החוב (הפיצוי הנוסף) הנתבע.

מטענות הנתבעת בכתב התביעה עולה שטענותיה (השגותיה) מתמקדות ברכיבי הנזק הבאים: רכיב בלאי, רכיב המע"מ, רכיב שכ"ט השמאי ורכיב ההוצאות הכלליות. ואילו ממכתבה מיום 2.4.14 של הנתבעת לתובעת (המכתב צורף לכתב ההגנה) עולה שהנתבעת הפחיתה שיעור קבוע של 30% בלאי מרכיבי הנזק השונים, ובנוסף לא שילמה בגין מע"מ ובנוסף לא הכירה ברכיב הוצאות הנסיעה של שמאי התובעת.

לאחר שעיינתי בטענות ובעמדות הצדדים לגבי הפרש הנזקים, מצאתי להעדיף את עמדת התובעת על פני עמדת הנתבעת. הנתבעת בחרה שלא לחקור את שמאי התובעת ואף בחרה שלא להציג שמאות נגדית מטעמה, ובכך קיבלה על עצמה, למעשה וחוקית, הנתבעת את שמאות התובעת. מדובר בענייני מומחיות מובהקים, שככל שהנתבעים ביקשו לקרוא עליהם תיגר, היה עליהם לעשות זאת בדרך החוקית היחידה המוכרת בדין – דרך חקירת שמאי התובעת ו/או הגשת שמאות נגדית.

בנושא המע"מ, הנתבעים מבהירים בסיכומיהם כי כלל לא עומדים על עניין זה, ולכן טענת התובעת בעניין מתקבלת, וטענתה אף גובתה באסמכתא משפטית שצורפה לסיכומי התובעת, והנתבעים לא צירפו כל אסמכתא נגדית מטעמם.

סיכום

על הנתבעים לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

1. סך של 2,355 ₪, שהינו סכום החוב הנכון, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 26.11.14 ועד יום התשלום המלא בפועל.
2. סך של 379 ₪ בגין אגרת בית משפט ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 26.11.14 ועד יום התשלום המלא בפועל.
3. סך של 700 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל. בשיעור שכ"ט עוה"ד הנמוך הבאתי לידי ביטוי את מחדליה של התובעת, הן באופן עריכת חוות דעת השמאי מטעמה והן את האופן המבולבל והלא ברור של תחשיב סכום התביעה בכתב התביעה.

בנסיבות ונוכח הסכמתה של התובעת (בסיכומי התשובה שלה) להתנות את הפיצוי בהמצאת חשבונית רלוונטית, אני קובע כי זכאותה של התובעת לכל הסכומים הנ"ל מותנית בכך שהתובעת תמציא לנתבעים חשבונית כאמור בסעיף 2 לסיכומי התשובה של התובעת.

ניתן היום, כ"א אב תשע"ה, 06 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.