1. העותרים, בני זוג, אשר גרים מזה כשמונה חודשים באוהל ברחבת עיריית רמת השרון, הגישו עתירה מנהלית ובמסגרתה ביקשו לאסור על פינויים מהמרחב הציבורי ולאסור על החרמה של חפציהם מהמרחב הציבורי (למעט בתנאים אשר עוגנו בפסק דינו של בית המשפט העליון בעע"ם 105/13 עיריית תל אביב נ' האגודה לזכויות האזרח).

ובכלל זה:

1) לאסור על החרמה או פינוי של ציוד קיום בסיסי למעט במקרה שבו יש פגיעה ממשית ביכולת השימוש הסביר של הציבור הרחב במרחב הציבורי.

2) לחייב כי כל פינוי או החרמה ייעשו רק לאחר שתוגש להם דרישה בכתב לביצוע הפינוי אשר תפרט את הפגיעה הנטענת בסדר הציבורי, את הציוד שפינויו מתבקש ואת מסגרת הזמנים לעשות זאת, חתומה על ידי בעל הסמכות לקבל את ההחלטה.

3) לאסור החרמה של ציוד כל זמן שהעותרים נכונים לקבל לידיהם את ציודם הפרטי אשר קופל או פורק במסגרת הליכי הפינוי וכן לאסור החרמה של ביגוד, ציוד רפואי, ורכוש אישי אחר אשר אין כל אפשרות שהוא יפגע בסדר הציבורי.

4) לשחרר באופן מיידי לעותרים את הציוד האישי שלהם אשר הוחרם בשבועות האחרונים, טרם הגשת העתירה.

5) מתן צו הצהרתי על פיו שהות העותרים בחלק מכיכר העירייה אינה בגדר הפרעה לשימוש סביר במרחב הציבורי ואינה יכולה להיות בסיס לפינויים מהאתר.

2. במסגרת העתירה ביקשו העותרים לאסור התניית מתן סיוע סוציאלי בהתחייבות לוויתור על סודיות רפואית או בכל התחייבות אחרת אשר יש בה כדי פגיעה בפרטיותם.

בדיון שהתקיים, הודיע ב"כ המשיבה (להלן: "העירייה"), כי בכל הקשור לעירייה, שירותי הרווחה לא מתנים את טיפולם וסיועם בחתימה על ויתור על סודיות רפואית.

לפיכך, אין צורך ליתן צו בעניין זה במסגרת העתירה.

3. עוד ביקשו העותרים בעת הגשת העתירה, להורות למשיבים בעתירה לפעול באופן מיידי על מנת לסייע בצורה אקטיבית לצורך מימוש זכויותיהם הסוציאליות, ובכלל זה, לממש זכאותם לסיוע בשכר דירה, סל שיקום לפגועי נפש ולנפגעי אלימות מינית ולבחון זכאות לשיכון בדיור ציבורי.

כאשר הוגשה העתירה, היא הוגשה גם נגד שר הבינוי ושר הרווחה, והסעד האקטיבי שהתבקש, התייחס למעשה לסיוע שאמור להיבחן על ידי משרדי הממשלה השונים ולא על ידי העירייה בלבד.

עוד בטרם התקיים דיון בעתירה, הושגה הסכמה בין העותרים ובין ב"כ הפרקליטות בשם שר הבינוי ושר הרווחה למחיקת העתירה נגדם ללא צו להוצאות.

ב"כ העותרים הבהיר בדיון שהתקיים, כי העותרים לא מיצו את ההליכים ולא בחנו את הסיוע שהם יכולים לקבל ממשרדי הממשלה השונים ועל כן, סברו כי אין מקום להגיש עתירה מנהלית נגדם בשלב זה.

לפיכך הובהר, כי הסעד שהתבקש בעניין זה אינו רלוונטי יותר לעתירה דנן.

4. העותר בשנות ה- 30 לחייו. לדבריו עקב נסיבות חיים קשות מצא עצמו בגיל צעיר חי מחוץ לבית משפחתו ומקבל קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי. העותרת משרתת בשירות לאומי מזה כשנה וחצי ומדבריה עולה, כי היא עברה מסכת התעללות בתוך המשפחה אשר הובילה למאסרו של אביה – מחד ולנידוייה ממשפחתה – מאידך. העותרים בני זוג.

אין מחלוקת על כך, שהם שוהים מזה כשמונה חודשים באוהל ברחבת עיריית רמת השרון.

5. העותרים טוענים, כי מתקן ארעי שבו שהו קודם לכן בשדות רמת השרון נהרס על ידי העירייה וכי האוהל המשמש אותם לא מונע שימוש בכיכר העירייה. לא מקשה על מעבר הולכי רגל או כלי רכב. לא מונע כניסה למבנים ולא מקשה בשום צורה אחרת על השימוש הסביר של הציבור הרחב בכיכר.

עתירתם הוגשה, כיוון שפקחי העירייה פונים אליהם ומורים להם להעביר את האוהל מצד אחד שבו הוא נמצא לצד אחר של רחבת העירייה.

במהלך חלק מהפינויים החרימו פקחי העירייה את הציוד האישי של העותרים ובכלל זה חמישה אוהלים, בגדים, מכשיר אינהלציה ועוד.

חלק מהציוד עדיין מאוחסן בעירייה למרות שבכל שלבי הפינוי, הם שהו בשטח וניתן היה למסור את הציוד לידיהם.

העותרים טענו, כי לעיתים פקחי העירייה דורשים מהם כמעט מידי יום ולעיתים יותר מפעם אחת ביום להעתיק את מיקומו של האוהל.

עוד נטען, כי הם ביקשו לקבל ליווי וסיוע סוציאלי משירותי הרווחה בעירייה אך נאמר להם בעל פה, כי לא יתנו סיוע לעותר עד שלא יוותר על זכותו לסודיות רפואית ולגבי העותרת, לא נטען, מדוע אין להעניק לה סיוע סוציאלי.

העותרים מרחיבים בנוגע לנוהל אשר התקבל בנוגע לחסרי בית במרחב הציבורי בעיריית תל אביב כפי שפורט בעע"מ 105/13 וטוענים, כי נוהל זה אמור לחייב גם את עיריית רמת השרון ועליה לפעול על פיו.

6. העירייה טוענת, כי יש לדחות את העתירה, שכן העותרים אינם דרי רחוב, אלא ,אם בכלל, מחוסרי דיור.

הם לא מיצו את זכויותיהם לדיור, לגבי העותר – מכוח חוק שיקום נכי נפש בקהילה תש"ס – 2000, ולגבי העותרת – מכוח תקנות שירות לאומי (תנאי שירות למתנדב בשירות לאומי דמי כלכלה ודיור) תש"ס – 1999.

העירייה טוענת כי היא פועלת בהתאם להנחיות הנוהל שאושר בבית המשפט העליון בעע"מ 105/13 (להלן: "הנוהל") ואף פועלת לאימוץ הנוהל בשינויים המחוייבים.

לטענתה, הוצע לעותרים סיוע חד פעמי במימון דיור וכן הוצע סיוע לעותר בהתקשרות מול משרד הבריאות, אך העותרים דחו את ההצעות.

העירייה הדגישה, כי על מנת למצות את כל הטענות בעתירה, יש צורך לצרף גורמים נוספים כמשיבים:

רשות מקרקעי ישראל, משרד הבריאות, עמותת עמינדב במסגרתה משרתת העותרת בשירות לאומי, וכן משרד הבינוי ומשרד הרווחה אשר היו בעבר משיבים לעתירה.

העירייה מדגישה, כי היא פועלת על פי סמכותה למנוע ולהסיר מכשולים ברחובות העיר ולהסיג גבול ברחוב.

רחבת העירייה משמשת לאירועים עירוניים ולמשחקי ילדים. הכיכר מצויה סמוך לבית ספר שבו לומדים מאות תלמידים. נוכחות העותרים בכיכר מרתיעה ילדים ומבוגרים מלעשות שימוש סביר בכיכר. אין מדובר רק באוהל אחד אלא במספר אוהלים שהוקמו על ידי העותרים והעירייה פעלה למניעת התרחבות המאהל.

7. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה ולפיה דין העתירה להתקבל בחלקה וזאת מהנימוקים שיפורטו:

א) לגבי חלק נכבד מהסעדים שהתבקשו, אין צורך ליתן צו שיפוטי.

ב"כ העירייה הדגיש, כי אין כל כוונה ורצון להחרים ציוד של העותרים ולא להשיב להם ציוד אשר נלקח מהם בעת פינוי המאהל.

בסופו של הדיון שהתקיים אף הוסכם על מנגנון להשבת הציוד ועל כן, אין צורך להורות בפסק דין על שחרור ציוד זה או אחר.

כמו כן, אין צורך ליתן צו אשר אוסר התניית מתן סיוע סוציאלי בהתחייבות לוויתור על סודיות רפואית משהוצהר, כי בכל הקשור לעירייה, אין צורך כלל בוויתור על סודיות רפואית.

כאמור לעיל, אין גם מקום במסגרת עתירה זו להורות על מתן סיוע בשכר דירה, סל שיקום, וזכאות לשיכון בדיור ציבורי, כל עוד לא נעשתה פנייה כלל למוסדות הרלוונטיים בעניין זה טרם הוגשה העתירה והם גם אינם צד לעתירה.

ב) נותר רק לבחון – האם ניתן למנוע מהעירייה לבקש מהעותרים לפנות חלק מהמאהל או לשנות את מיקום המאהל כפי שפקחיה עושים בפועל והם אינם מכחישים זאת.

העירייה באמצעות פקחיה מבקשת מהעותרים מידי פעם לפנות את הציוד שלהם, מאחר שהיא סבורה, כי הימצאותם במקום מפריעה לסדר הציבורי ומונעת מתושבי רמת השרון האחרים לעשות שימוש הולם בכיכר העירייה.

למעשה, העירייה מבקשת לפנות את העותרים מהמאהל.

העותרים טוענים, כי הם אינם מפריעים לאיש, לא מונעים נסיעת כלי רכב או מעבר הולכי רגל, ולטענתם לא נתקבלו כלל תלונה נגדם.

8. לצורך הדיון אצא מנקודת מוצא ולפיה העותרים הם דרי רחוב, כפי שהם מגדירים את עצמם למרות שיש ממש בטענת ב"כ העירייה ולפיה הם אינם עונים להגדרה קלאסית של "דר רחוב" ולא כל "מחוסר דיור" יכול להיכנס לגדרה של "דר רחוב".

ב"כ העירייה בתגובתו, היפנה להוראה 3.3 לפרק 3 בתקנון לעבודה סוציאלית שעניינה "הטיפול באוכלוסיית דרי הרחוב" שם קיימת הגדרה של "דר רחוב" וכן הבחנה בין "דרי רחוב" לבין "חסרי דיור", כאשר הטיפול בחסרי דיור הוא באחריות משרד הבינוי והשיכון ואילו הטיפול בדרי רחוב מסור למשרד הרווחה ולשירותים החברתיים באמצעות המחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומית בשיתוף עם עמותות שונות.

הוא הדגיש, כי העותר לא מטופל על ידי שירותי הרווחה, והוא דרש מפורשות משירותי הרווחה שלא יטפלו בעניינו.

כיוון שהעותרים עצמם מגדירים עצמם דרי רחוב. העותר הדגיש בדיון, כי כבר מילדותו הוא אינו גר עם בני משפחה ואף העותרת בדבריה הדגישה, כי אין לה קשר עם בני משפחתה מזה שנים, אזי רשויות הרווחה צריכות להידרש לנושא ולבדוק, אם העותרים הם "דרי רחוב" וכל עוד לא תהיה תוצאת הבדיקה כי אינם "דרי רחוב", אצא מנקודת מוצא ולפיה הם דרי רחוב.

9. הנוהל :

בית המשפט העליון נדרש לנושא האכיפה כלפי חסרי בית במרחב הציבורי לעניין זכויות חסרי הבית מול זכויות יתר הציבור ויחידיו במסגרת עע"מ 105/13.

בפסק הדין גובש למעשה נוהל אשר הוצע על ידי עיריית תל אביב ותוקן בהסכמה בין היועץ המשפטי לממשלה לבין עיריית תל אביב.

בית המשפט העליון נתן תוקף של פסק דין לנוהל וביקש לפרסמו תוך הבעת תקווה כי הוא ייושם כהלכה וכן הביע תקווה כי הנוהל יאומץ, בשינויים מקומיים מחוייבים, גם ברשויות מקומיות אחרות.

עיריית רמת שרון לא חולקת על כך וטוענת כי היא פועלת על פי הנוהל.

על פי הנוהל, ומתוך מטרה לאזן בין הזכויות חסרי בית במרחב הציבורי לבין זכויות יתר הציבור, שכן אין חולק על כך, שעירייה מחוייבת לפעול להנגשת המרחב הציבורי לכלל

הציבור ולדאוג לניקיונו וביטחותו, בין היתר, באמצעות סילוק מטרדים ומכשולים, נקבע בנוגע לשיקולים ואמות מידה לאכיפה ביחס לציוד של חסרי בית בסעיפים 7.1 ו- 7.2 לנוהל:

"7.1 פקח הנתקל במסגרת תפקידו בציוד של חסר בית המונח במרחב הציבורי, יבחן האם מדובר במקרה שבו נמנעת או נפגעת יכולת השימוש הסביר באותו מרחב ציבורי עבור הציבור הרחב? במקרים בהם התשובה לשאלה זו תהיה חיובית – יפעל הפקח לפי הכללים להלן.

7.2 על הפקח להבחין בין ציוד קיום בסיסי הנדרש לחסר בית לשם הישרדותו לבין ציוד אחר:

במקרים בהם מדובר בציוד קיום בסיסי – נדרשת פגיעה ממשית ביכולת הציבור הרחב לשימוש סביר במרחב הציבורי על מנת להצדיק פעולת אכיפה.

במקרים בהם מדובר בציוד אחר – די יהיה בפגיעה שאינה קלת ערך בנוחות הציבור הרחב כתוצאה מהנחת הציוד, כדי להצדיק את הפעלת סמכויות הפקחים".

בסעיף 7.3 לנוהל צוינו לשם המחשה, מקרים בולטים אשר ייחשבו לפגיעה ממשית המצדיקה אכיפה ביחס לציוד קיום בסיסי של חסרי בית במרחב הציבורי. כמו למשל הנחת ציוד על הכביש, מדרכה, שביל באופן שימנע מעבר של הציבור באותו שטח.

הנחת ציוד באופן שיחסום או מגביל גישה לבניין או למתקן. הנחת ציוד במתקן ציבורי כמו למשל על מתקן בגן שעשועים או בתחנת אוטובוס, באופן שימנע שימוש מהציבור הרחב לעשות באותו מתקן את אותו שימוש המיועד למתקן.

כמו כן ניתנה דוגמה של הנחת ציוד דרך קבע במרחב ציבורי מסוים באופן המפריע לשימוש סביר של הציבור.

בסעיף 7.4 לנוהל, פורטו כללים לביצוע אכיפה ביחס לציוד של חסרי בית כאשר יש צורך לסלק את הציוד שהונח במרחב הציבורי.

10. בענייננו:

העותרים אינם חולקים על כך שבכיכר העירייה מתקיימים גם אירועים וכי המאהל יכול להפריע לקיים האירועים. לטענתם הם מפנים את הציוד כאשר העירייה מתכוונת לקיים אירוע בכיכר.

הם טוענים, כי מיקום האוהל שלהם אינו מפריע לכלי רכב לחנות במקום ולהולכי רגל לעבור במקום.

לטענתם, לא נתקבלו תלונות ביחס אליהם והם לא מרתיעים את ילדי בית הספר הסמוך.

ברור שלא ניתן יהיה לאפשר לפרק זמן בלתי מוגבל הקמת מאהל בכיכר עיריית רמת השרון.

גם אם באופן "טכני" ניתן להחנות מכוניות ליד האוהל וילדים יכולים ללכת ליד האוהל, ברור שמגורים בתוך כיכר אינם יכולים להיות פתרון קבע לא לעותרים, ואף העירייה אינה יכולה להשלים עם קיומו של מאהל שכזה לאורך ימים ושנים.

יחד עם זאת, על יסוד החומר שהוצג בפני, לא מצאתי תלונות ספציפיות אשר הוגשו ככל שהוגשו, על ידי תושבי רמת השרון ביחס לעותרים.

לא מצויה ראיה ממנה אני יכולה לקבל את הרושם ולפיה עצם קיום המאהל במקום, גורמת לפגיעה ממשית ביכולת השימוש הסביר של הציבור הרחב במרחב הציבורי.

אין ספק כי קיימת פגיעה, אך לא הובאו ראיות לכך, כי מדובר בפגיעה ממשית.

אין מדובר במקרה שבו העירייה היתה מעוניינת לערוך אירוע בכיכר והעותרים לא פינו את המאהל לכבוד האירוע.

אין בפני תצהיר או מסמך אחר ממנו עולה, כי מי מהעותרים מהווה סכנה לילדי בית הספר או לתושבים אחרים של רמת השרון. הציוד לא הונח על כביש באופן שמונע מעבר של ציבור באותו תא שטח וגם הציוד לא מונע גישה לבניין או לגינה.

על כן, אין מקום לקבוע, כי עיריית רמת השרון רשאית בשלב זה להורות על פינויים של העותרים מהמקום.

יחד עם זאת, ככל שפקח של העירייה יהיה סבור, כי ציוד מסוים שיונח בעתיד גורם לפגיעה ממשית באופן שבו על פי סעיף 7 לנוהל ניתן לסלק ציוד שהונח במרחב ציבורי, הוא רשאי לפעול על פי הוראות סעיף 7.4 לנוהל.

אני מודעת היטב לכך שהנוהל התייחס לעיריית תל אביב, אך כאמור, ב"כ העירייה אישר כי העירייה פועלת ככלל על פי הנוהל ואף בית המשפט העליון בפסק דינו כיוון לכך שגם במועצות מקומיות נוספות יפעלו על פי הנוהל בשינויים המחויבים.

11. לסיכום:

א) לאור האמור לעיל, אני מקבלת את העתירה במובן זה שבו כל עוד לא קיימת פגיעה ממשית ביכולת השימוש הסביר של הציבור הרחב בכיכר העירייה, אזי אין להחרים

ציוד קיום בסיסי של העותרים (לרבות אוהל, ביגוד, ומיכשור רפואי) וכן אין להחרים או לפנות ציוד אחר של העותרים למעט במקרה שבו ישנם פגיעה שאינה קלת ערך בנוחות הציבור כתוצאה מהנחת הציוד.

פקחי העירייה ינהגו בציוד אשר יפונה או יוחרם על פי הוראות הנוהל.

ב) בעתירה זו יצאתי מנקודת מוצא ולפיה העותרים הם דרי רחוב כפי שהם טוענים ולא מחוסרי דיור אשר הימצאותם במקום היא בגדר מחאה.

בנוגע למחוסרי דיור, כבר קבעתי בעבר, כי לא ניתן לאפשר שהותם במרחב הציבורי לצורך מחאה ללא הגבלת זמן כאשר הציבור הרחב לא יכול באותה עת לעשות שימוש במרחב הציבורי.

וראה לעניין זה עת"ם 44629-11-11 אמסלם נ' רון חולדאי ראש עיריית תל אביב (ניתן ביום 29/12/11).

הגם, שאינני קובעת במסגרת פסק דין זה את פרק הזמן המדויק שבו העותרים עדיין רשאים להימצא במרחב הציבורי, אינני סבורה, שניתן לאשר להם להימצא במקום לנצח נצחים.

מצופה מהרשויות השונות לסייע להם, אך גם מצופה מהם לשתף פעולה עם הרשויות המתאימות ולמצות את זכויותיהם על פי הוראות כל דין.

ככל שבתום עונת החורף תסבור העירייה, כי העותרים לא פעלו למיצוי זכויותיהם ברשויות השונות, וכי שהותם במקום פוגעת ממשית ביכולת השימוש הסביר של הציבור במקום, אזי תודיע לעותרים מבעוד מועד על כוונתה לפנותם והעותרים יוכלו במידת הצורך לנקוט בהליך משפטי שימצאו לנכון לנקוט בו.

ג) בנסיבות העניין, כל צד ישא בהוצאותיו.

ד) המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' טבת תשע"ה, 25 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.