לפני תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975.

1. התובעת טוענת כי ביום 21/3/14 בצומת פרויד בשכונת רמת אשכול בחיפה, הרכב בו נהגה התובעת, נפגע מרכב אחר. כתוצאה מכך איבדה התובעת שליטה על רכבה והרכב התנגש בעוצמה בעמוד. בעקבות התאונה נגרמו לתובעת, לטענתה, חבלות במרבית איברי גופה לרבות בראשה, בעמוד השדרה הצווארי ובעמוד השדרה הגבי. התובעת טוענת כי מדובר בתאונת דרכים כמשמעות מונח זו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

2. לטענת התובעת, ממקום התאונה היא הובהלה באמבולנס לבית החולים רמב"ם כשהיא מבולבלת, מתקשה לזכור את פרטי התאונה ולוקה בחרדה. התובעת אושפזה למשך יום אחד ושוחררה עם המלצה למנוחה, נטילת משככי כאבים והמשך מעקב. ביום 23/3/14 אובחנה התובעת על יד רופאת המשפחה כסובלת מסינדרום פוסט טראומתי. בדיקת סיטי שעברה הדגימה פריצת דיסק בין C6 ל- C7. לטענתה, בעקבות וכתוצאה מהתאונה היא נותרה סובלת מכאבי ראש, סחרחורות, גירויים באוזניים, מגבלות וכאבים בצוואר ובגב וכאבים, חרדות מנהיגה, בלבול, ביעותים, הפרעה בזיכרון ותסמונת בתר חבלתית (PTSD). התובעת טוענת כי הטיפולים הרבים שעברה לא הועילו והיא לעולם לא תחזור למצבה הרפואי כפי שהיה עובר לתאונה. לטענתה, כתוצאה מהתאונה נגרמה לה נכות תפקודית משמעותית.

3. התובעת טוענת כי כתוצאה מהתאונה היא נאלצה להעדר רבות מעבודתה דבר המתבטא בירידה בשכרה. התובעת עותרת לפיצוי בראשי הנזק הבאים: הפסדי השתכרות, פנסיה, עזרת הזולת, נסיעות, הוצאות רפואיות ונזק לא ממוני.

4. הנתבעת טוענת כי התובעת לא נפגעה בהתאם לטענותיה. לטענתה, לא אובחנה אצל התובעת כל פריצת דיסק אלא אך בלט דיסק שמקורו במצב ניווני, כמצוין מפורשות בתוצאות בדיקתה. לטענתה, קיים פער גדול בין פגיעת התובעת בתאונה, לבין טענותיה בכתב התביעה. לטענת הנתבעת, המקום היחיד בו קיימת אבחנה שלפיה התובעת סובלת מתסמונת בתר חבלתית הוא בחוות דעת בלתי קבילה מטעמה של התובעת. לטענתה, הנזקים הנטענים על יד התובעת מוגזמים וחסרי כל אחיזה במציאות. הנתבעת טוענת כי מכל סכום אשר ייפסק לתובעת יש לנכות כל סכום שקיבלה ושתקבל התובעת מכל גורם מוסמך, בין אם על פי דין ובין אם לאו. לטענתה, יש לנכות סכומים אלה אף אם לא קיבלה אותם התובעת בפועל. עוד טוענת הנתבעת כי התובעת לא עשתה די לצמצום נזקיה ולפיכך יש לדחות תביעתה.

דיון:

5. אין מחלוקת לעניין היות התאונה תאונת דרכים כמשמעותה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. המחלוקת היא לעניין שיעור נכותה של התובעת כתוצאה מהתאונה, הנזק אשר נגרם ושיעורו.

נכות רפואית:

6. המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, ד"ר נחשון רנד, קבע בחוות דעתו מיום 3/5/16 כי לנוכח מצב רפואי קודם של התובעת, אין לייחס את מלוא נכותה בעמוד השדרה הצווארי לתאונה אלא לכל היותר חלה במצבה של התובעת, החמרת נכות הקודמת לתאונה. המומחה קבע כי יש להעמיד את נכותה הרפואית האורתופדית של התובעת כדלקמן: נכות זמנית בשיעור 100% למשך 5 ימים לאחר התאונה. נכות זמנית בשיעור 50% למשך 15 ימים נוספים לאחר מכן. נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בטווח תנועות עמוד השדרה הצווארי לפי סעיף 37(5)(א) כאשר מכלל נכות זו יש לייחס מחצית למצב עובר לתאונה. נכות צמיתה בשיעור 2.5% בגין הגבלה מזערית ורגישות בהנעת כתף שמאל לפי סעיף ביניים מותאם 35(1)(א-ב). לפיכך נכותה האורתופדית המשוקללת של התובעת כתוצאה מהתאונה הינה בשיעור 7.4%.

7. המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי ד"ר רוזנצוייג אלין קבע בחוות דעתו מיום 26/2/16 כי כתוצאה ישירה מהתאונה לוקה התובעת בהפרעת הסתגלות עם מרכיב פוסט טראומתי מסוים, אך מבלי להגיע לעצמת התסמונת המלאה של הפרעה בתר חבלתית. המומחה קבע כי נכותה הנפשית של התובעת כתוצאה מהתאונה היא בשיעור 10% בגין הפרעה קלה בתפקוד הנפשי, החברתי וכושר העבודה, לפי ס' 34(ב)(2) לתקנות.

8. הלכה פסוקה היא כי הקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של תובע כתוצאה מהתאונה מסורה בידי בית המשפט. חוות דעתו של מומחה רפואי, בדומה לכל חוות דעת של מומחה המוגשת לבית המשפט, אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית המשפט, ואשר בית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, בהתאם לשיקול דעתו. ראה בע"א 2541/02 צבי לנגר נ' ששון יחזקאל, פ"ד נח(2) 583; ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרוזי עקרם, פ"ד כב(2) 164. עם זאת, הלכה פסוקה היא כי הידע הרפואי הוא נחלת המומחה הרפואי וכי ככל שאין בחוות דעת המומחה מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון לאחר עיון בחוות הדעת וראיות אחרות שבפניו, בית המשפט לא יטה להתערב במסקנותיו של המומחה. ראה ע"א 2160/90 שרה רז נ' פרידה לאץ, פ"ד מז(5) 170.

עיון בחוות דעת המומחה בתחום האורתופדי, ד"ר נחשון רנד, ובעדותו מעלה כי יש לשנות מהאמור בחוות דעתו ביחס לקביעתו כי יש לנכות מכלל הנכות שנקבעה מחצית ביחס למצב עובר לתאונה. נראה כי קביעתו זו נסמכה על תמונת מצב שגויה עובר לתאונה וכדבריו: "... כמובן מפחית מהרצף, או מספר התלונות שדיברנו עליהן, ללא ספק. זאת אומרת אם היום אני צריך לבוא ולשקול מחדש את מה לייחס למצב קודם, זה פחות חזק מאשר קודם" (תמליל הדיון מיום 21/1/19, בעמ' 8). ובהמשך אומר באופן שאינו משתמע לשני פנים כי: "הייתי מייחס כנראה משהו כן למצב קודם, לא בחומרה של מחצית" (תמליל הדיון מיום 21/1/19, בעמ' 9). המומחה העמיד לאחר חקירתו את התרומה של מצבה הקודם של התובעת על רבע מהנכות: "אני דווקא חשבתי על משהו כמו רבע מהנכות..." (שם). עוד מחקירתו עולה כי משלא תועדה הגבלה בכתף סמוך לאחר התאונה, הרי שלא ניתן לזקוף מגבלה זו לתאונה כפי שאירעה: "בהנחה שמה שאתה אומר נכון והרישום היחיד על שכמה וכולי, זה מה שראינו באוקטובר 14 ואחרי כן אצלי, אז אני מניח, אני מסכים שיש פה איזושהי בעייתיות כן. שזו לא תלונה מתמשכת קונסיסטנטית." (תמליל הדיון מיום 21/1/19, בעמ' 18-17). מדברים אלה עולה כי נכותה האורתופדית של התובעת, אשר נובעת מהתאונה היא נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בטווח תנועות עמוד השדרה הצווארי לפי סעיף 37(5)(א) בהפחתה של 25% כתוצאה ממצבה עובר לתאונה, כלומר 7.5% נכות. כמו כן, אין לפסוק כי נכותה של התובעת בגין בשיעור 2.5% בגין הגבלה מזערית ורגישות בהנעת כתף שמאל לפי סעיף ביניים מותאם 35(1)(א-ב) נובעת מהתאונה.

מעיון בחוות דעתו של המומחה בתחום הנפשי ד"ר רוזנצוייג ומחקירתו, עולה כי המומחה הגיע למסקנותיו בצורה מקצועית ושקולה, תוך התייחסות לנתוני התובעת ולמסמכים השונים אשר עמדו לפניהם ובא לכלל מסקנה בדבר 10% נכות. לפיכך לא מצאתי לנכון לסטות מממצאיו ואני קובעת כי נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת כתוצאה מהתאונה היא בשיעור 16.75% נכות צמיתה.

נכות תפקודית:

9. המונח "נכות תפקודית" מבטא מוגבלות או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. מוגבלות זו יכול שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה היא למידת השפעתה של הנכות על התפקוד בכלל. דהיינו, מידת הפגיעה בכושר התפקוד בתחומי החיים השונים. ע"א 432/80 שושן נ' אוטוקרס, פ"ד לז (1) 178. ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ"ד נב (3) 792. לטענת התובעת, נכותה התפקודית עולה לאין שיעור על נכותה הרפואית. לטענתה, טרם התאונה היא עבדה בתחום הנהלת חשבונות בחברת MSC, בתפקיד הדורש ישיבה ממושכת מול המחשב, ריכוז רב וכרוך בנסיעות מחוץ למשרד והשתלמויות בחו"ל. לטענתה, בשל מכאוביה ומגבלותיה כתוצאה מהתאונה ובכלל זאת חוסר יכולת לישיבה ממושכת, קושי בטיסות, חוסר ריכוז, עצבנות והתפרצויות בכי, היא נאלצה לעזוב את משרתה לטובת משרה מלחיצה פחות בתחום ההתעמלות ובהיקף שעות מופחת. לטענתה, גם כיום היא מתקשה בנהיגה, פעולה הגורמת לה ללחץ ולחרדה. לטענתה, אף הכאבים העזים מהם היא סובלת בכתף מקשים עליה הן בעבודתה בחייה הפרטיים.

הנתבעת מאידך, טוענת כי בפועל לא נגרמה לתובעת כל נכות תפקודית כתוצאה מהתאונה.

10. לאחר ששמעתי את עדות התובעת לפני ועיינתי במכלול הראיות, מצאתי לנכון לקבוע כי נכותה התפקודית של התובעת זהה לנכותה הרפואית. המומחים מטעם בית המשפט קבעו כי המגבלות מהן סובלת התובעת כתוצאה מהתאונה הן קלות עד מזעריות. המומחה בתחום האורתופדי אף מצא לנכון לנכות רבע מהנכות בגבה של התובעת, בגין מצב רפואי קודם. אף אחד מן המומחים לא קבע כי מגבלותיה של התובעת כתוצאתה מהתאונה, מגבילות אותה לפעולה כלשהיא ובכלל זאת לעבודה, לנהיגה או שמקשות עליה בעת טיסה. לא הוצגה לעיוני כל אסמכתא אחרת אשר תעיד על קשיים כאמור.

לזאת יש להוסיף את העובדה כי כתוצאה מהתאונה, שהתה התובעת ב 7 ימי אי כושר בלבד ולאחר מכן חזרה לעבודה באותו ההיקף כפי שהיה עובר לתאונה והמשיכה לעבוד באותו המקום ובאותה המשרה, למשך כשנתיים וחצי נוספות עד אשר החליטה ביוזמתה לעזוב את עבודתה לטובת עבודה אחרת. עובדה זו לכשעצמה, מקימה ספק רב באשר לטענתה לקשר סיבתי בין מגבלותיה כתוצאה מהתאונה, לבין החלטתה לעזוב עבודתה ואתייחס לכך בהרחבה בהמשך.

11. טענות התובעת באשר לקושי בנהיגה ובטיסות לא נתמכו בכל אסמכתא רפואית או אחרת ולא הוכחו. אדרבא, מעדויותיהם של התובעת ובעלה עולה כי הם נוהגים לטוס לחופשות משפחתיות מדי שנה (עמ' 9 שורות 24-32, עמ' 16 שורות 33-35, עמ' 17 שורות 1-13 לפרוטוקול). עוד אישרו בני הזוג בעדותם לפני, כי בשנת 2014 הם רכשו רכב נוסף וכי התובעת נוהגת לעבודה בכוחות עצמה (עמ' 10 שורות 17-22, עמ' 12 שורות 29-30, עמ' 15 שורות 2-5 לפרוטוקול). הדברים אינם מתיישבים עם טענותיה של התובעת באשר למגבלות אשר הנן מנת חלקה מאז התאונה.

12. עוד עלה, כי עוד משנת 2013 (בטרם התאונה) ועד היום נוהגת התובעת לבקר אצל פסיכולוג באופן פרטי. כאשר היא התבקשה להסביר את הצורך בכך, אישרה התובעת כי מטרת הביקורים הייתה טיפול בבתה הבכורה, אך גם בשל הצורך לטפל בלחצים אישיים שלה "על יחסים שאני לא רוצה לפרט (בוכה) קשיים יכולים להיות גם עם בעלי, .. הייתה צריכה לקחת גם את הילדים שלי לשיעורים פרטיים, זה היה עמוס". "אני מבין שתחושת העומס והלחץ היו לפני התאונה? ת. בסביר." (עמ' 11 שורות 14-35, עמ' 12 שורות 1-25 לפרוטוקול).. יחד עם זאת, בעדותו של המומחה בתחום הנפשי, ולאחר שעומת עם נתונים אלה, סבר כי אין בהם כדי להשפיע על שיעור הנכות אשר קבע (תמליל הדיון מיום 21/1/19, בעמ' 38-39).

13. הנה כי כן בשים לב לאמור לעיל מצאתי לנכון לקבוע כי לתובעת נכות תפקודית בשיעור של 16.75% בהתאם לנכות הרפואית המשוקללת שנקבעה לה על ידי מומחי בית המשפט, לאחר חקירותיהם.

הפסדי שכר:

14. השאלה היא האם בפועל מגבילה או עתידה להגביל נכותו של הניזוק את כושר השתכרותו ואם כן - האם ההגבלה, על פי הראיות או אומדנת בית המשפט, היא בשיעור דומה לשיעור הנכות. קורותיו של הניזוק מיום התאונה ועד מועד מתן פסק הדין יש בהם כדי ללמד על קיומה או אפשרות קיומה של הגבלה כזו. ראה בע"א 286/89 קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, (22/05/1991); תא 33023-08 פורת נ' המאגר בע"מ (27/06/2011); ע"א (נצרת) 15-10 מנורה חב' לביטוח נ' חיון , תק-מח (11/01/2011).

קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של נפגע מסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או נופלת משיעור הנכות התפקודית, בהתחשב במקצועו ויתר נתוניו של הנפגע, בזיקה לעיסוקו, לעבודתו, לגילו, ולמצבו הרפואי בכללותו, ללא קשר לתאונה. ע"א 722/86 יונס המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג 875.

15. בעניינו לתובעת נקבעה נכות משוקללת בשיעור 16.75%. עם זאת הוכח כי לאחר התאונה ותקופת אי כושר בת 7 ימים לכל היותר (כאשר שכרה לתקופה זו שולם לה במלואו על חשבון ימי מחלה), שבה התובעת לעבודתה והמשיכה לעבוד שם כשנתיים וחצי באותם התנאים באותו היקף משרה וללא פגיעה בשכרה. לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה לבין החלטת התובעת לעזוב עבודתה בחברת MSC כשנתיים וחצי לאחר התאונה. התובעת לא זימנה מי מעמיתיה לעבודה או הממונים עליה, בחברת MSC, על מנת שיתמכו בגרסתה באשר לנסיבות עזיבתה ואף לא הציגה כל אסמכתא רלבנטית לעניין זה. כאשר נשאלה מדוע לא זימנה את מעסיקה על מנת שישפוך אור על נסיבות הפסקת עבודתה היא השיבה "למה אני צריכה להביא מעסיק?" (עמ' 7 שורות 9-10 לפרוטוקול). כאשר התבקשה להציג את מכתב ההתפטרות היא טענה כי הדבר נעשה בע"פ (עמ' 7 שורות 11-12 לפרוטוקול). הימנעות זו של התובעת עומדת לה לרועץ בהתאם להלכה לפיה מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, הייתה זו פועלת נגדו. ראה בע"א 548/78 פלונית ואח' נ' פלוני, פד לה(1), 736.

16. עוד עלה מעדות בעלה של התובעת בבית המשפט, כי ההחלטה לעזוב את עבודתה בחברת MSC נבעה מרצונה של התובעת לעבור לעבודה כמדריכת התעמלות בחצי משרה

ב "מעופפי חיפה". לעניין זה העיד בעלה של התובעת: "ש. מתי היא החלה לעבוד שם? ת. בקיץ 2016 שהתחיל מחנה אימונים. ש. איך היא הגיעה לעבודה הזו? ת. הבנות שלנו התחילו להתאמן שם. חיפשנו חוג ספורטיבי לבנות וזה מה שהיה. ש. מתי הבנות הגיעו לשם? ת. הגדולה כאשר הייתה בכיתה ב' והקטנה ממש בגן. ש. היא התחילה לעבוד שם לפני שהתחיל החוג? ת. הן התחילו להתאמן שנים לפני זה. ש. איך הגיע העניין שמחפשים שם עובד? ת. בגלל ששתי הבנות מתאמנות שם, נוצר קשר עם המדריכה בגלל שהתחום קרוב לה, והציעו לה הצעה ומצא חן בעיניה והיא עזבה את עבודתה הקודמת והחלה לעבוד אחרי כמה שבועות במעופפי חיפה" (עמ' 17 שורה 35, עמ' 18 שורות 1-11 לפרוטוקול).

17. מהראיות שלפני עולה כי שכרה של התובעת "במעופפי חיפה" לא נפל ואף היה גבוה יותר מזה שהשתכרה בחברת MSC במשרה מלאה. בהתאם לתלושי השכר מחברת MSC לחודשים 1-3/14, שכרה הממוצע של התובעת עמד על סך של 9,000 ₪ ברוטו בעבור 22 ימי עבודה לחודש. כעולה מתלוש השכר של התובעת לחודש 9/16 ב"מעופפי חיפה", עולה כי בחודש זה היא השתכרה סך של כ 9,400 ₪ ברוטו בעבור 15 ימי עבודה. כך העידה התובעת "ש. בעבודה הקודמת כמה שעות עבדת ביום? ת. עשר, שתים עשרה שעות. ש. שאני מסתכל בתלושי השכר שלך, בחודש ספטמבר 2016 השכר שלך היה 9,400 ₪ וכשאני מסתכל על התלושים שלך מאם.אס. סי, אני רואה שהרווחת טיפה פחות. יוצא שאת עברת לעבודה שעבדת בה חצי מהזמן והרווחת בה יותר עבור מחצית מהזמן? ת. במעופפי חיפה נתנו לי תשעים שקל לשעה. ש. אז היה היגיון לעזוב עבודה אחת על מנת לעבור לעבודה אחרת? ת. לא ממש. ב- ראשון לספטמבר שמתחילים חוגים היינו צריכים להסתובב בבתי ספר ולעשות יריד חוגים, אז יצא לי שבחודש ספטמבר היו לי יותר שעות עבודה יותר מהתלוש שאתה רואה. ש. יש לנו 97 שעות עבודה בחודש ספטמבר עבורן קיבלת 9,370 ₪, חצי משרה וחצי משרה הגעת לשכר שמאוד דומה למה שהרווחת קודם, ויש תלוש של אוקטובר שעבדת 55 שעות והרווחת 5,400 ₪ ויש תלוש של 12/16 שהרווחת 7,800 ₪ על 80 שעות? ת. נכון. זה תלוי אם יש ילדים שבאים לחוג. לפעמים שמבקשת קהילה או בית ספר לארגן הופעה, אז מוסיפים שעות וזה פשוט מאוד גמיש. יש עבודה נותנים, אין אז מורידים." (עמ' 7 שורות 27-34, עמ' 8 שורות 1-5 לפרוטוקול).

18. מעדותה של התובעת עצמה עלה כי בשנת 2017 היא שבה לעבוד בחברת MSC במשרה חלקית באותה המחלקה בה עבדה בעבר. מלבד טענתה כי עבודתה כיום בחברת MSC היא בחצי משרה בלחץ מופחת ממשרתה בעבר וללא צורך בטיסות, נמנעה התובעת מלמסור פרטים נוספים על עבודתה הנוכחית ואף נמנעה עד שלב מאוחר בניהול התובענה מלצרף תלושי שכר לתקופה זו על מנת שניתן יהיה ללמוד על היקף שכרה כיום. אף הימנעות זו עומדת לתובעת לרועץ בהתאם להלכה שנקבעה בע"א 548/78 המאוזכר לעיל. בנסיבות אלו, איני מוצאת כי יש לחשב הפסדי השתכרות התובעת ולפסוק לה את מלוא הסכום בהתאם לשיעור נכותה, כי אם מצאתי לנכון לפסוק לתובעת סכום גלובלי בעבור הפסדי ההשתכרות.

הפסדי השתכרות לעבר:

19. לאור האמור לעיל, אני פוסקת לתובעת בגין ראש נזק סכום גלובלי בסך של 50,000 ₪.

הפסדי השתכרות לעתיד:

20. לאור האמור לעיל, אני פוסקת לתובעת בגין ראש נזק זה על דרך סכום גלובלי של 100,000 ₪.

אובדן זכויות סוציאליות :

21. (50,000 ₪ * 12%) + (100,000 ₪ * 10%) = 16,000 ₪ במעוגל.

הוצאות:

22. לטענת התובעת, כתוצאה מהתאונה היא נזקקה ותזדקק לטיפולים רפואיים, נפשיים, רכישת תרופות, בדיקות ומעקבים אצל רופאים פרטיים. לטענתה, היא נזקקה לטיפולים פיזיותרפים ושיקומיים מעבר לטיפולם הכלולים בסל הבריאות. לטענתה, משהטיפולים הפיזיותרפים שקיבלה במסגרת הרפואה הציבורית לא צלחו, היא נאלצה לפנות לקבלת טיפולים באופן פרטי. לטענתה היא הוציאה ותוציא עוד כספים רבים עבור נסיעות לטיפולים רפואיים. התובעת צרפה לתצהירה קבלות בגין טיפולי פיזיותרפיה ב"מכון אריאל לפיזיותרפיה והדרו תרפיה בע"מ" בסך כולל של 4,800 ₪, קבלות בסך כולל של 1,750 ₪ בעבור טיפולים אצל עידית כרמון פסיכולוגית קלינית, קבלה על סך 450 ₪ מ"יורו ספורט בע"מ" בגין בגדים שלטענת התובעת נאלצה לרכוש לאחר שהבגדים שלבשה במועד התאונה נגזרו. חשבונית מקופת חולים כללית בסך 23 ₪ עבור ביקור אצל רופא אורתופד. קבלה מרמב"ם בסך 2,087 ₪ בעבור בדיקת אם. אר. איי., קבלה בסך 38 ₪ עבור רכישת תרופה (פריזמה). קבלה בסך 120 ₪ עבור ביקור אצל ד"ר א. ברוסקין כירורג אורתופד. קבלה בסך 120 ₪ בעבור ביקור אצל ד"ר סמיח בדארנה מומחה בנוירולוגיה. 2 קבלות בסך כולל של 6,200 ₪ מד"ר גדלביץ אנדרו בעבור 31 טיפולי פסיכותרפיה. לא הוצגו לעיוני כל אסמכתאות בגין הוצאות על נסיעות וכדומה.

23. הוצאות שהוציא ניזוק עד למועד מתן פסק הדין, הן בגדר "נזק מיוחד", המחייב פירוט והוכחה (ד. קציר "פיצויים בשל נזק גוף"- מהדורה רביעית, התשנ"ח-1997, עמוד 486). לזאת יש להוסיף כי לאור ההלכה שנפסקה בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא (2) 724, זכאית התובעת לקבל את הטיפול הרפואי הנדרש במסגרת קופת החולים בה היא חברה. בעדותה לפני אישרה התובעת כי בקופת חולים כללית, היא עברה סדרה של 12 טיפולי פיזיותרפיה בלבד ומאחר ולגרסתה אלו לא הועילו היא החליטה על דעת עצמה לפנות למכון פרטי (עמ' 13 שורות 1-4 לפרוטוקול). בנוגע לחשבונית בגין רכישת בגדים, היא טענה כי נאלצה לרכוש אותם לאחר שהבגדים אותם לבשה במועד התאונה, נגזרו על יד הצוות הרפואי בבית החולים זאת בעוד שבתצהירה טענה כי אותם בגדים נקרעו על ידי מי שחילץ אותה מרכבה. עוד טענה כי לצורך קבלת הטיפולים הפרטיים במכון הפיזיותרפיה היא נזקקה להפניות. עם זאת כאשר התובעת התבקשה להציג הפניות משנת 2014 ועד למועד בו חתמה על תצהירה (20/11/16) היא אישרה כי אין לה הפניות להציג (עמ' 13 שורות 29-33 לפרוטוקול).

24. אשר על כן, לנוכח האמור לעיל, מצאתי לנכון לפצות את התובעת בגין ראש נזק לעבר על בסיס הערכה גלובלית בסך של 3,000 ₪. לקחתי בחשבון שאת מרבית הטיפולים הרפואיים יכולה הייתה התובעת ועודנה יכולה, לעבור במסגרת הרפואה הציבורית ואין בעובדה כי התובעת על דעת עצמה בחרה לפנות לטיפולים במכון פרטי, כדי להטיל על הנתבעת את החובה לשפות את התובעת בגינם. כן לקחתי בחשבון כי אותם טיפולים פרטיים נדרשים לתובעת אף בשל מצב רפואי קודם ללא קשר לתאונה. ביחס לעתיד לא שוכנעתי כי נכותה של התובעת כתוצאה מהתאונה תצריך הוצאות בגין טיפולים בעתיד.

עזרת צד ג:

25. לטענת התובעת, כתוצאה מהתאונה היא נזקקה ועדיין נזקקת לעזרת בני משפחה וחברים. לטענתה, עקב מגבלותיה האורתופדיות והנפשיות כתוצאה מהתאונה היא נזקקה לסיוע ועזרה בכל פעולות היומיום ובין היתר ביצוע מטלות הבית וטיפול בילדותיה. לטענתה, בסמוך לאחר התאונה בשל חרדות ודחק היא סירבה לנהוג ונזקקה לעזרת בעלה וגם כיום היא משתדלת לנהוג מעט ככל האפשר ונזקקת לעזרה. התובעת לא צרפה כל ראיה לעניין עזרה שניתנה לה, כביכול, ולעניין הפסדים של מי מבני המשפחה או המכרים, בשל הצורך לסייע לה.

באשר לצורך בטיפול בילדות, העיד בעלה של התובעת, כי בדרך כלל הסבתא היא שמקבלת את הילדים בחזרתם מבית הספר. "סבתא מגיעה אליכם כל יום ומקבלת את הילדים? ת. כן. כי אנחנו בעבודה...ש. מתי הילדים חוזרים מבית הספר? ת. בין רבע לאחת לבין רבע לשתיים, שתים וחצי. ש. סבתא מקבלת אותם כל יום ונשארת עד שאתם חוזרים? ת. כן. " (עמ' 18 שורות 26-35 לפרוטוקול).

26. הלכה פסוקה היא כי משעסקינן בעזרת בני משפחה, אין מקום לפסיקת פיצוי ככל שמדובר בסיוע סביר אשר ניתן לצפות כי יוענק לנפגע על ידי בן משפחה. ראה ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי, פ"ד לט(1) 474. בענייננו לא הוכח כי הסיוע שניתן לתובעת, ככל שניתן, חרג מעזרה רגילה של בני משפחה. יחד עם זאת, הלכה פסוקה היא כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי בגין עזרת הזולת, אף מבלי שהובאה ראיה לכך, והוא אף יכול לערוך אומדנא ובלבד שהשתכנע כי העזרה שהושטה לנפגע ניתנה לו מעבר לזו המקובלת בין בני משפחה. ראה בע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פד כח(1), 277, ע"א 587/87 מלכה נ' אטקין , פד מד(4), 168. לפיכך, מצאתי לנכון לפצות את התובעת בגין ראש נזק זה לעבר בסך של 4,000 ₪. ביחס לעתיד אינני סבורה כאמור, כי נכותה תחייב אותה בעתיד לעזרה בהיקף הנטען על ידה או בכלל ומשכך לא מצאתי לנכון לפסוק לה כל סכום בעבור העתיד.

כאב וסבל:

27. אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין ראש זה בסך של 30,000 ₪ במעוגל.

28. סוף דבר,

אני פוסקת לתובעת פיצוי בראשי הנזק הבאים:

הפסדי השתכרות לעבר סך של 50,000 ₪.

הפסדי השתכרות לעתיד סך של 100,000 ₪.

אובדן זכויות סוציאליות: 16,000 ₪.

הוצאות סך של 3,000 ₪.

עזרת צד ג' סך של 4,000 ₪.

נזק לא ממוני (כאב וסבל) סך של 30,000 ₪.

ובסה"כ: 203,000 ₪.

הנתבעת תשלם לתובעת סך של 203,000 ₪. כן תישא הנתבעת בהוצאות התובעת בסך של 10,000 ש"ח ושכ"ט עו"ד בשיעור 15% ₪.

הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, א' אלול תשע"ט, 01 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.