1. לפני תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים עבור השימוש שעושים הנתבעים במבנה שהציבו בשטח היישוב בית אל. בעבר הפעילו הנתבעים פיצרייה במקום והיום מופעלת שם מסעדה על ידי צד שלישי, שמשלם דמי שכירות לנתבעים.

2. עיקר המחלוקת נסוב סביב טענת התובעת לפיה הנתבעים התחייבו לתשלום חודשי בעת שקיבלו את רשותה להשתמש בקרקע. הנתבעים טוענים מנגד כי לא הוכח קיומו של הסכם כלשהו המחייב אותם בדמי שימוש או שכירות ומכל מקום התובעת, שאינה בעלת המקרקעין, אינה יכולה לתבוע זאת.

רקע עובדתי:

3. התובעת היא אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית ביישוב בית אל (להלן: "האגודה" או "התובעת"). האגודה פועלת לתכנון, ניהול ופיתוח היישוב בית אל מכוח הסמכה שניתנה לה מאת ההסתדרות הציונית העולמית (החטיבה להתיישבות), שהיא בעלת הזכויות בקרקע (מכוח הרשאה שקיבלה מאת הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש ביהודה ושומרון).

4. הנתבעים, חיים ורבקה ויטריאל, הם בני זוג המתגוררים ביישוב בית אל (להלן: "ויטריאל" או "הנתבעים"). בשנת 1994 הרשתה התובעת לנתבעים להציב מבנה נייד בשטח החניה הסמוך לטרמפיאדה ביישוב בית אל, ולהפעיל בו פיצרייה לפרנסתם. רשות זו מצאה ביטוי במסמכים פנימיים של האגודה ובמכתבים ששלחה למשרד הביטחון ולמנהל האזרחי בקשר להצבת המכולה והפעלת הפיצרייה של הנתבעים.

5. במהלך השנים הנתבעים לא שילמו לתובעת עבור החזקתם במקרקעין. הצדדים חלוקים בשאלה האם הנתבעים התחייבו או נדרשו מראש לשלם תשלום כלשהו. אין מחלוקת כי לא נחתם הסכם בכתב בעניין, והאגודה לא מחתה על השימוש שעושים הנתבעים במקרקעין למרות שלא שילמו לה דבר.

6. במועד מסוים הרחיבו הנתבעים את המקום ואף החלו להשכיר אותו לצד שלישי המפעיל במקום מסעדה. חיים, ראש המשפחה, הוא נכה בשיעור 100% ועל כן מתקשה להפעיל את העסק בעצמו. לכן, מוצאים הנתבעים את פרנסתם בהשכרת המקום לאחר כדי שימשיך ויפעיל במקום עסק דומה לזה שהופעל על ידם.

7. משנת 2011 מתנהלים בין הצדדים מגעים לפינוי הנתבעים מהקרקע בשל תכנון שכונה חדשה במקום. במכתב של באת כוח התובעת אל הנתבעים מיום 15.2.11 (נספח ה' לכתב התביעה) הוצגה לראשונה דרישת תשלום דמי שכירות על המקום. במכתב צוין כי הדרישה היא לפחות החל מהמועד בו חדלו הנתבעים להחזיק בקרקע והחלו להשכיר את המקום לאחר. לא ננקב במכתב הדרישה סכום לתשלום, ולא הוצג בסיס חישוב כלשהו.

8. הנתבעים כפרו בחובתם לשלם דמי שכירות בטענה שהדבר לא סוכם מעולם וכי זו דרישה חדשה שהגיעה רק כדי לפעיל עליהם לחץ לפנות את המקרקעין.

מכאן התביעה שלפני.

טענות הצדדים:

טענות התובעת:

9. התובעת לא חולקת על כך שהנתבעים מחזיקים במקום על דעתה ובהסכמתה. אלא שלטענת התובעת הסכמה זו ניתנה לנתבעים בתנאים מסוימים ובין היתר הדבר הותנה בתשלום של 150 ₪ לחודש, בהצבת מבנה יביל, ובכך שהנתבעים יתפנו ברגע שידרשו לכך. לשם הוכחת טענות אלה הציגה התובעת פרוטוקול של ישיבת וועדת ההנהלה של בית אל מיום 10.11.94 (להלן: "פרוטוקול הוועדה") ומסמכים נוספים.

10. זאת ועוד, התובעת טוענת שהשימוש שעושים הנתבעים במקרקעין חורג מזה שהרשתה להם מלכתחילה. החריגה נובעת הן מכך שהמקום מושכר לאחרים והן מכך, שהמבנה הנייד שהותר התרחב והוספו לו גם חלקים קבועים ללא אישור ואף ללא היתר בניה כדין.

11. התובעת טוענת לעשיית עושר ולא במשפט. הנתבעים מרוויחים שלא כדין את דמי השכירות שמשלמים להם מפעילי המסעדה במקום, בלי שהם עצמם משלמים דבר עבור המקרקעין, שאינם בבעלותם.

12. לאור טענתה שהענקת הרשות להשתמש בשטח הותנתה מלכתחילה בתשלום דמי שכירות דורשת התובעת שהנתבעים ישלמו לה את דמי השכירות עבור השנים 2008-2014 (7 שנים עובר להגשת התביעה). אשר לגובה דמי השכירות – ערכה התובעת חישוב לפי 5 ₪ למ"ר כאשר לטענתה יש במקום 110 מ"ר.

טענות הנתבעים:

13. הנתבעים טוענים שהתובעת אינה בעלת הזכויות במקרקעין ולכן לא יכולה לתבוע דמי שימוש ראויים עבור השימוש בהם.

14. לגופו של עניין טוענים הנתבעים שמעולם לא נחתם הסכם כלשהו בין הצדדים ושהייתה ביניהם הסכמה בלתי כתובה לפיה הם יחזיקו במקום ללא תשלום וישתמשו בו לפרנסתם. הנתבעים מדגישים כי הם נשאו בכל ההוצאות הכרוכות בהתקנת המבנה וחיבורו לתשתיות, וכן הם משלמים למועצה המקומית ארנונה עבור המבנה.

15. הנתבעים טוענים שלא ניתן לבוא אליהם בדרישת תשלום רטרואקטיבית לאחר שנים רבות בהן הם מחזיקים במקום ללא כל הסתייגות מצדה של התובעת, לרבות בעניין הרחבת המקום והשכרתו לאחר. יתרה מזו, הנתבעים טוענים שלא רק שהתובעת לא התנגדה או מחתה על השימוש שהם עושים במקום, אלא שהיא אף עודדה אותם וחגגה עמם את הרחבת המקום.

דיון והכרעה:

16. השאלות הדורשות הכרעה הן אלה:

א. ראשית, האם קיים הסכם בין הצדדים המחייב את הנתבעים לשלם לתובעת דמי שכירות?

ב. ככל שלא קיים הסכם אבחן האם על הנתבעים לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בגין השימוש שהם עושים במקרקעין מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, ומה גובה דמי השימוש הראויים;

האם אין לתובעת זכות תביעה?

17. כאמור, הנתבעים טוענים שהתובעת איננה הבעלים של הקרקע ולכן לא יכולה לתבוע מהם דמי שימוש ראויים. אין בידי לקבל טענה זו.

18. אין לקבל את טענת הנתבעים להיעדר זכות תביעה לתובעת טענה זו מנוגדת להלכת בית המשפט העליון ברע"א 5518/98 יצחק יוסף נ' אביגדור עוקשי ואח', פ"ד נה(3) 294 שם נקבע כי נתבע אינו רשאי לטעון כלפי מי שהעניק לו את זכות החזקה כי אינו בעל הזכויות בה לאחר שתקופת ההסכם הסתיימה או כאשר נטענת כלפיו טענה לסילוק יד. (ראה גם, תא"ח (שלום יר') 155-09 נוקדים(אל דוד) כפר שיתופי בע"מ נ' חברת י מזרחי אבן ושיש בע"מ, תק-של 2010(3), 4498 , 4499 (2010), בש"א (שלום יר') 5558/06 צדוק נריה נ' אלף אביה, תק-של 2006(3), 8420 (2006)).

19. בענייננו, אמנם לא מדובר בסיום חוזה או בסילוק יד אך העיקרון המשפטי זהה. יש לציין כי הנתבעים עצמם אף כי אינם הבעלים של המקרקעין, וזכותם להחזיק במקרקעין נובעת כל כולה מאישורה של התובעת, דורשים דמי שכירות מאותו צד שלישי שמפעיל במקום מסעדה. על כן טענה זו לא יכולה להישמע מפני הנתבעים, ודינה להידחות.

אין הסכם בין הצדדים:

20. כאמור, אין מחלוקת שלא נחתם הסכם ברור ומפורש בין הצדדים. אלא שגם הסכם בעל-פה, ובפרט הסכם המחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סכום כלשהו עבור השימוש בקרקע, לא הוכח.

21. כאמור לשם הוכחת טענתה בדבר חובת הנתבעים לשלם עבור השימוש בקרקע, הציגה התובעת את פרוטוקול ישיבת וועדת ההנהלה בו נכתב, בין היתר, כך:

"... לאשר זיכיון למשפחת ויטריאל להקים פיצרייה ליד הטרמפיאדה בלבד בשתי מכולות מחוברות לפי התכנית שהוגשה למועצה אגף תכנון ובניה ובכפוף לאישור המועצה... דמי שימוש ליישוב בסך 150 ₪ לחודש צמוד למדד מיום 1.1.95..."

22. אלא שלהבנתי לא ניתן ללמוד ממסמך זה על התחייבות מצד הנתבעים או על אומד דעתם. לא הוכח שמסמך זה הובא לידיעתם של הנתבעים, וממילא לא הוכח שהם הסכימו למה שכתוב בו. הנתבעים טוענים שהדבר לא הובא לידיעתם ושהייתה הסכמה בלתי כתובה שהם אינם נדרשים לשלם על השימוש במקום. לא ברור האם הנתבעים טוענים להסכמה מפורשת או שהייתה זו הסכמה שבשתיקה אך אם כך ואם אחרת, הוכח שבמשך שנים התובעת לא מחתה ולא קבלה על השימוש שעושים הנתבעים בקרקע, למרות שלא שילמו על כך.

23. לכן אני קובעת שלא הייתה הסכמה כלשהי, בין בכתב בין בעל-פה, בנוגע לתשלום דמי שכירות בתמורה לחזקה במקום. ודוק, יתכן בהחלט שהתובעת התכוונה לגבות מהנתבעים תשלום כלשהו על המקום אלא שהיא לא הוציאה כוונה זו מן הכוח אל הפועל ולא סיכמה את הדברים עם הנתבעים. לצורך העניין אין זה משנה אם מדובר במחדל של התובעת או במחווה של רצון טוב.

עילת השבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט

24. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת הראיות הגעתי לכלל מסקנה, כי יהא זה נכון וצודק לחייב את הנתבעים בדמי שימוש ראויים מאז שנת 2011, אז שלחה התובעת את דרישת התשלום לראשונה. ואסביר.

25. מהראיות עולה כי כוונת הצדדים הייתה למצוא לנתבעים מקום חלופי להפעיל בו את הפיצרייה לאחר שנאלצו לפנות אותה ממבנה אחר בו פעלה, מסיבות שונות שאינן קשורות לענייננו. ברור שלא הוענקו לנתבעים זכויות כלשהן בקרקע אלא רשות בלבד להשתמש בה. כאמור, הגעתי למסקנה כי רשות זו הייתה אמנם רשות מפורשת וברורה אך לא כללה תמורה בצידה (רשות חינם). על כן הנתבעים אינם יכולים לעשות בקרקע כרצונם, ואין הם יכולים להשכיר אותה לצד שלישי גם אם מצבם הבריאותי מונע מהם להפעיל את המקום בכוחות עצמם.

26. הנתבעים הפיקו רווח שלא כדין כשהשכירו את המקום לאחר. ס' 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט קובע את חובת ההשבה:

"(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה.

(ב) אחת היא אם באה הזכייה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת".

הפסיקה פירשה את הסעיף הזה ומצאה בו שלושה יסודות מצטברים שבהתקיימם תקום חובת השבה בגין הרווח שעשה הזוכה שלא כדין, שלא במשפט.

ברע"א 371/89 אילן ליבוביץ' נ' א. את י. אליהו בע"מ פד"י מד(2) 309 (18.1.90) אמר בית המשפט העליון (כב' הנשיא שמגר) כך:-

"היסוד הראשון הוא זה של ההתעשרות. במסגרתו נבחנת השאלה, אם הזוכה "קיבל... נכס, שירות או טובת הנאה אחרת...". היסוד השני עניינו בשאלה, אם ההתעשרות האמורה "באה" לזוכה מן המזכה. כאן הדרישה היא, כי ההתעשרות של הזוכה תהא "על חשבון" המזכה. היסוד השלישי מציב את הדרישה כי ההתעשרות של הזוכה על חשבון המזכה תהא "שלא על פי זכות שבדין".

27. בענייננו שלושת היסודות מתקיימים. הנתבעים התעשרו, הפיקו רווח, מהשכרת המקום לאחר. התעשרות זו באה להם מהתובעת שהיא, כאמור, ידה הארוכה של ההסתדרות הציונית, בעלת הזכויות בקרקע ומכל מקום הנתבעים לא יכולים להישמע בטענה כלשהי בנוגע לזכויותיה של האגודה לאחר שלא טענו זאת כשקיבלו ממנה את הרשות להשתמש בקרקע. אשר ליסוד השלישי, הרי שהתעשרות זו באה לנתבעים שלא כדין מכיוון שהם הפרו בכך את ההסכמה הלא כתובה שהייתה בין הצדדים כפי שאפרט להלן.

28. אין מחלוקת שהנתבעים מחזיקים בקרקע כדין בהתאם להסכמת התובעת. כפי שקבעתי לעיל, עניין התשלום עבור החזקה לא הוסדר. עם זאת ברור שהרשות שניתנה לנתבעים להשתמש בקרקע הייתה לצורך הפעלת פיצרייה לפרנסתם ולאור המצוקה שנקלעו אליה כאמור. להבנתי, הייעוד לשמו ניתנה לנתבעים, הרשות להשתמש בקרקע, הוא תנאי מהותי לשימוש בקרקע. הנתבעים תוהים מה העניין ומה ההבדל אם הם ירוויחו את לחמם מהפעלת פיצרייה במקום או מהשכרתו לאחר. אלא שהם לא היו רשאים לעשות זאת על דעת עצמם מבלי לבקש את רשות האגודה. כאמור, זכותם של הנתבעים היא לכל היותר זכות של בר רשות והרשות – שניתנה להם בלבד – הוגבלה לשימוש מסוים בקרקע.

29. אדגיש כי תום ליבו של הזוכה אינו שולל את זכותו של המזכה בהשבה, לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט.התייחס לכך כב' המשנה לנשיא השופט מ' חשין בע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ, פ"ד ס' (4) 545, בעמ' 573:

"שאלת תום לבו של מקבל התשלום אינה כלל לעניין... בשלב בירור השאלה אם קמה ונהייתה עילת השבה. עיקר הוא בשאלה אם, ואם לאו, עשה מקבל התשלום בפועל עושר ולא במשפט. טעות מצדו של מקבל התשלום – גם טעות שבתום לב – אין בה כדי לשלול חובת השבה".

30. לאור כל האמור אני סבורה כי מתקיימים שלושת היסודות הקבועים בס' 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט כך שקמה עילת השבה המחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת את הזכייה. אך התובעת נהגה בהגינות ולא דרשה את מלוא דמי השכירות אותם מקבלים הנתבעים אלא רק דמי שימוש ראויים.

31. עילת ההשבה קמה רק מאז שהנתבעים החלו להשכיר את המקום לאחר. כל זמן שהפעילו הנתבעים פיצרייה במקום הם נהגו כמוסכם, למרות שלא שילמו לתובעת על השימוש בקרקע, ועל כן לא קמה עילת השבה ביחס לתקופה זו והנתבעים אינם נדרשים לשלם דמי שימוש ראויים עבורה.

מתי החלו הנתבעים להשכיר את המקום לאחרים?

32. אף כי שני הצדדים לא הציגו ראיות ברורות לסוגיה זו, הרי שבחנתי את ראיות הצדדים ומצאתי בהן אינדיקציות לכך שהנתבעים החלו להשכיר את המקום בסביבות שנת 2009.

33. בעמ' 6 לפרוטוקול, שורה 8 נשאל מר שנפלד, שהעיד מטעם התובעת, ממתי ידוע לאגודה על הרחבת המקום. העד השיב שהאגודה יודעת על כך בערך משנת 2010, אך לא ידע להשיב בוודאות. בהמשך הדברים ציין העד ש"האגודה פנתה בעצמה לנתבעת בנוכחותי ושאלה את רבקה למה יש הרחבה ולמה אין היתרי בניה והיא אמרה שהיא כועסת על השוכר משנה שלה שעשה את זה מבלי ידיעתה". כלומר, נמצא קשר בין הרחבת המבנה ובין השכרתו לבעל המסעדה.

35. בהמשך, בעמ' 9-10 נשאלה הנתבעת 2, הגב' רבקה ויטריאל, מתי הם הרחיבו את המבנה. הנתבעת השיבה: "עשינו את זה בהערכה בשנת 2009. לא בטוחה במאה אחוז". ובהמשך קשרה גם היא בין הרחבת המקום ובין שינוי השימוש בו והפיכתו מפיצריה למסעדה: "לא פניתי לבקש, אבל למועצה שלחתי מכתב שבו אני מספרת להם שאנחנו משנים את היעד של המקום והוא כבר לא פיצריה אלא מסעדה חלבית". הנתבעת לא הציגה את המכתב המדובר. מכל מקום, ברור שיש קשר בין הרחבת המקום ובין השכרתו לאחרים. מעדויות שני הצדדים ניתן להסיק שהיה זה בסביבות שנת 2009.

ס' 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט – פטור מהשבה:

36. החוק מאפשר לבית המשפט לפטור זוכה מהשבת הזכיה אם הוא סבור שהזכיה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או שהוא מוצא שבנסיבות העניין ההשבה בלתי צודקת. סעיף 2 לחוק קובע כי:

"בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת."

37. הפסיקה הכירה בכך שמי שעושה שימוש במקרקעי הזולת שלא כדין חייב בדמי שימוש ראויים (ר' ע"א 891/95 זידאני נ' אבו-אחמד פ"ד נג(4) 769, 777, פיסקה 21). עילה מכוח עשיית עושר היא לא עילה נזיקית וזכות ההשבה קמה למזכה מעצם ההתעשרות על חשבונו גם אם לא נגרם לו כל נזק (ר' למשל ד' פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א' 393-394 (מהדורה שניה, 1998)שם נכתב: "יתכנו נסיבות שבהן תוכר תביעה בגין עשיית עושר למרות שהמעשה לא הטיל אחריות בנזיקין"; ע"א 588/87 אליעזר כהן נ' צבי שמש פ"ד מה(5) 297, 317: " אם השימוש מהוות הפרת חוזה, זכאי התובע לתבוע פיצויים על הנזק שהסבה לו ההפרה, אך בעצם קיומה של זכות זו (וכן במקרה שבו לא נגרם נזק) אין נגרעת זכותו להעדיף תביעת דמי שימוש ראויים, בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, בה לא יידרש להוכיח שנגרם לו נזק והוא ייצא ידי חובה בהוכחת טובת ההנאה שהניב השימוש האסור לנתבע." ע"א 290/80 ש.ג.מ חניונים בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד לז(2) 633; ר' גם עניין בייזמן הנ"ל). אלא שהפסיקה קבעה שדיני עשיית עושר עוסקים בעשיית צדק ותביעה בעילה זו משאירה בידי בית המשפט מרחב די גמיש לשיקול דעתו.

38. יישום העקרונות הללו על ענייננו מוביל אותי למסקנה שהוכחו נסיבות המצדיקות הגבלה מסוימת וצמצום של תקופת ההשבה שיחויבו בה הנתבעים. אמנם כפי שקבעתי לעיל, הרי שמאז שנת 2009 קמה לתובעת עילת השבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, אלא שכפי שאבהיר להלן, אני סבורה שיש לחייב את הנתבעים בהשבה רק מאז פברואר 2011, אז נשלחה אל הנתבעים דרישת תשלום לראשונה.

39. בהקשר זה אציין כי גם התובעת עצמה הסכימה בסיכומיה שיש לקבל את התביעה "לכל הפחות... משנת 2011, שאז ידעו הנתבעים על חיובם בדמי שימוש". דעתי היא כי הסדר כזה יהיה נכון וצודק בנסיבות העניין.

40. אין מחלוקת שבמשך השנים התובעת לא פנתה אל הנתבעים בדרישת תשלום כלשהי. זאת למרות שמדובר ביישוב לא גדול במיוחד, וכאשר המסעדה המופעלת בקרקע נמצאת במיקום מרכזי כך שברור שהתובעת, אגודה המורכבת מחברי היישוב, ידעה על שינוי השימוש בקרקע וגם על שינוי המחזיקים, ולא התנגדה לכך כלל. אדרבא, אני מקבלת את עדותה של הנתבעת 2 שהעידה שהתובעת אפילו חגגה עימם את הרחבת המקום (ר' עמ' 10 ש' 9) ובמשך השנים לא התעוררה מחלוקת כלשהי בין הצדדים בנוגע להפעלת הפיצרייה או המסעדה ולא נטען שהנתבעים עושים שימוש שלא כדין כשהם משכירים את המקום לאחרים.

41. מאחר ומדובר ברשות חינם להשתמש בקרקע, הרי שהתובעת רשאית להפסיק את הרשות, או להתנותה בתנאים, בכל עת (ר' נינה זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט כרך מב 24 (תשנ"ה-תשנ"ו)). לכן, מרגע שהפנתה התובעת את דרישת התשלום במכתבה מיום 15.2.11, הרי שעל הנתבעים לשלם דמי שימוש ראויים בעד השימוש שעושים בקרקע. בנסיבות אלו, של רישיון חינם במקרקעין, לא ניתן לכבול את התובעת להסכמה, בין אם מפורשת ובין אם בשתיקה, שנתנה בעבר.

44. לדעתי תוצאה זו מאזנת כראוי בין האינטרסים השונים של הצדדים להליך.

גובה דמי השימוש הראויים

45. התובעת העמידה את תביעתה על סך 51,249.37 ₪. את סכום התביעה ביססה התובעת על חישוב לפי 6,600 ₪ לשנה, שהם 550 ₪ לחודש, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, לשנים 2008-2014.

46. חישוב זה לא נסתר על ידי הנתבעים והוא עולה בקנה אחד עם הפרוטוקול משנת 1994 שכן השטח בו מחזיקים הנתבעים כיום הוכפל מאז, על פי עדויות שני הצדדים. על כן אני קובעת כי החל ממועד משלוח מכתב הדרישה ביום 15.2.11 ישלמו הנתבעים לתובעת 550 ₪ לחודש בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהראשון לכל חודש שבו היה עליהם להשתלם ועד התשלום בפועל.

47. בנוסף יישאו הנתבעים בהוצאות התובעת בגין הליך זה בסך של 2,500 ₪ ובשכר טרחת בא כוחה בסך 7,500 ₪ כולל מע"מ.

ניתן היום, י"ב תמוז תשע"ו, 18 יולי 2016, בהעדר הצדדים.