15 ינואר 2016

לפני:

כב' הרשמת מרב חבקין

החלטה

1. בפניי בקשה לביטול צו עיכוב יציאה מהארץ שהוצא כנגד המבקש (להלן – (הבקשה). המשיבים מתנגדים לבקשה.

העובדות

1. המבקש עבד אצל המשיבה 1 (להלן – החברה) כחמישה חודשים. המשיב 2 (להלן – המשיב) הנו בעל החברה ומכהן בה כמנכ"ל. ביום 7/9/14 בד בבד עם חתימה על הסכם העבודה (להלן – ההסכם), בו נקבע כי תקופת העבודה תעמוד על 12 חודשים, הוחתם המבקש גם על שטר חוב בסך של 35,000 ₪ לטובת המשיבים, וזאת כבטוחה להתחייבותו על פי סעיף 7.6 להסכם (להלן – שטר החוב).

1. סעיף 7.6 להסכם קובע, כי אם המבקש יסיים את יחסי העבודה טרם המועד שנקבע לסיומם על פי ההסכם, הוא מחויב במתן התראה בת 60 יום לחברה, וכן ישלם סך של 35,000 ₪ למשיבים בתוך 60 יום ממועד ההתראה.
2. לאחר שסיים המבקש את עבודתו אצל החברה, הגישה האחרונה שני הליכים כנגדו. האחד, הליך למימוש שטר החוב בהוצאה לפועל , והשני, תביעה בבית דין זה על סך של מעל 800,000 ₪ בגין נזקים שגרם לחברה בתקופת העסקתו ובסיומה (סע"ש 58808-11-14). יצוין, כי בסכום התביעה נכלל גם הסך של 35,000 ₪ בהתאם לשטר החוב. למען שלמות התמונה אציין, כי בהליך זה הגיש המבקש גם תביעה שכנגד.
3. במסגרת הליך ההוצאה לפועל, וטרם מסירת אזהרה ניתן ביום 15/11/14 במעמד צד אחד צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד המבקש (להלן – צו העיכוב).
4. המבקש הגיש התנגדות לביצוע השטר ובקשה לסגירת התיק בהוצאה לפועל. ההליך הועבר לבית משפט השלום בחדרה (ת"ט 60205-12-14). במסגרת ההתנגדות גם טען המבקש, כי הסמכות העניינית נתונה לבית הדין לעבודה.
5. בהחלטה מיום 25/1/15 קבע כב' הרשם שמעון רומי, כי התיק יועבר לבית דין זה.
6. ביום 14/4/15 הגיש המבקש בקשה דחופה לביטול צו העיכוב. בהחלטת חברתי הרשמת פלד מאותו היום נקבע, כי דיון במעמד הצדדים יתקיים בפניה ביום 19/4/15.
7. בהמשך הודיעו הצדדים, כי הגיעו להסכמה בדבר ביטול זמני של צו העיקול בשל נסיעה צפויה של המבקש לחו"ל מיום 24/4/15 ועד יום 4/5/15, וזאת בכפוף להפקדת ערבויות. ביום 21/4/15 ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים.
8. ביום 6/5/15 הגישו המשיבים בלשכת הוצל"פ בקשה להשבת צו העיכוב שבוטל. כב' הרשמת קרן בקשי קבעה על יסוד ההחלטה כאמור מיום 21/4/15 כי הצו יושב על כנו.
9. ביום 7/5/15 הנפיקה מזכירות בית הדין צו בהתאם להחלטה מיום 21/4/15. בצו נרשם "הצו בתוקף עד להחלטה אחרת של בית המשפט". עוד נרשם בצו כי הוא ניתן במסגרת תיק ס"ע 60205-12-14 והוא אינו צו בתיקים מאוחדים ככל שקיימים.
10. בדיון שנערך ביום 16/6/15 בפני כב' הש' איצקוביץ הסכימו הצדדים, כי שני ההליכים שנפתחו כנגד המבקש ומתנהלים בבית דין זה יאוחדו.
11. ביום 18/6/15 ניתנה החלטת ס. נשיאה, כב' הש' טננבוים, כי התיקים מאוחדים.
12. ביום 18/10/15 הגיש המבקש בקשה לביטול צו העיכוב, ולאחר הגשת תגובת המשיבים ותשובת המבקש, התקיים בפניי דיון ביום 4/11/15.
13. לאחר הדיון ובהתאם להחלטה שניתנה הוגשה תגובת המשיבים לתצהיר התובע שהוגש בתמיכה לתשובה. לתגובת המשיבים צורפו תצהירים מטעמם. המבקש הגיש תשובה לתגובה ולה צורף תצהיר נוסף.
14. ביום 24/11/15 התקיים דיון בו העידו המבקש, המשיב וכן עד נוסף מטעם המשיבים, מר דוד עמר (להלן – עמר). לאחר הדיון, הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

טענות הצדדים בתמצית

טענות המבקש

1. צו העיקול שהוטל במסגרת הוצל"פ ביום 15/11/14 תקף לשנה בלבד. הצו שהונפק ביום 7/5/15 הנו חידוש הצו המקורי, ומשחלפה שנה ממועד הוצאת הצו, יש לקבוע כי הצו בטל.
2. לחלופין, מדובר בבקשה לעיון מחדש. היות שהתיק הועבר לבית דין זה, אין מקום להותיר את הצו על כנו בתביעה העומדת על סך של 35,000 ₪ כאשר על פי התקנות אין לתת צו עיכוב בתביעה שסכומה אינו עולה על 50,000 ₪.
3. הבקשה הוגשה בניגוד לתקנות סדר הדין האזרחי, שכן לא ניתנה התחייבות עצמית ולא הופקד עירבון.
4. המשיבים בתגובה לתצהיר התובע הגישו למעשה בקשה חדשה. ביום הגשת התגובה המשיבים הקליטו את המבקש על מנת ליצור מצג כאילו הוא מעונין בעבודה בחו"ל.
5. הוגש תמליל חלקי של השיחה המוקלטת מבלי שהדבר צוין במסמך ותוך הטעיה של בית הדין. התנהלות המשיבים נגועה בחוסר תום לב.
6. המשיבים לא עמדו בנטל השכנוע המוטל עליהם, בפרט כאשר מדובר בסעד הפוגע באופן קשה במבקש ובזכותו החוקתית.
7. לתצהיר המשיבים לא צורפו מסמכים המלמדים, כי המבקש עומד לצאת מישראל לצמיתות. המבקש הצהיר, כי אין לו דרכון של מדינת פנמה ואשרות שהחזיק בעבר אינן בתוקף. רשימת תיקי הוצל"פ כנגד המבקש מלמדת, כי רק שני תיקים נותרו פתוחים, כאשר אחד מהם הנו התיק מושא הליך זה ובתיק השני קיים הסדר שהמבקש עומד בו.
8. המבקש הגיש בקשה דחופה שכן הצו המקורי היה אמור לפוג בחודש נובמבר 2015 אך שעה שהתברר למבקש, כי הצו מיום 7/5/15 נרשם כצו חדש, פעל להסירו בהקדם האפשרי.

טענות המשיבים

1. הצו מיום 7/5/15 הנו בתוקף עד להחלטה אחרת, וזאת על פי החלטת בית הדין מיום 21/4/15.
2. התנהלות המבקש בהגשת בקשה דחופה מחזקת את החשש, כי בכוונתו לצאת מישראל לתקופה ממושכת.
3. הבקשה הוגשה בפרוצדורה לקויה, בשיהוי וללא נימוקים המניחים את הדעת. לא מתקיימות הנסיבות המצדיקות הגשת בקשה לעיון מחדש.
4. גם אם תתקבל הטענה כי הצו בטל, יש לדון בבקשה להוצאת צו עיכוב.
5. סכום התביעה בהליך עולה על סך של 50,000 ₪, וממילא בית הדין מוסמך להורות על צו עיכוב גם כאשר סכום התביעה נמוך מכך.
6. הוכח קיומו של חשש סביר, כי המבקש עומד לצאת מישראל לצמיתות או לתקופה ממושכת באופן שיסכל את קיום ההליך או ביצוע פסק הדין. הוכח, כי המבקש מחפש עבודה בחו"ל, כי אין לו נכסים בישראל והוא מצוי בחובות. המשיב עבד בעבר בחו"ל לתקופה ממושכת עד שנת 2011. למשיב ידיעה אישית על כך שלמבקש דרכון של מדינת פנמה וקשרים בשגרירות.
7. טענת המבקש, כי הביע התעניינות בעבודה בחו"ל כדי להאריך את השיחה לצורך איתור המקור הנה תירוץ בלתי אמין, שכן מדובר בשיחה ממספר חסום ואין אפשרות לאתר את מקורה ללא צו מתאים.

המסגרת המשפטית

1. על פי הלכה פסוקה, כאשר ניתן סעד זמני במסגרת הוצל"פ טרם התנגדות, ובהמשך מוגשת בקשה לביטולו היא תידון לפי המסגרת הנורמטיבית הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן- התקנות)(ראה לעניין זה רע"א 7815/09 אופיר יונתן דוד נ' אקסלנס נשואה שרותי בורסה בע"מ, ניתן ביום 3/11/09).
2. במסגרת הדיון בבקשה לסעד זמני, על בית הדין להשתכנע "על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של־ עילת התובענה", (תקנה 362(א) לתקנות); לדון במאזן הנוחות ולבחון את "הנזק שיגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן הנזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר" (תקנה 362(ב)(1) לתקנות); לבחון האם מתקיים יסוד תום הלב ומידתיות, וכלשון התקנה "אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש" (תקנה 362 (ב)(2) לתקנות). לעניין זה, יש לבחון את שאלת ניקיון הכפיים, העדר שיהוי, ואי העלמת עובדות הדרושות לעניין מבית המשפט.
3. תקנה 384 אשר כותרתה "צו עיכוב יציאה מן הארץ" קובעת כך:

384 (א) בית המשפט או הרשם רשאי, בכפוף להוראות סימן א', ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המשיב, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שהוא עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק הדין; היה המשיב תושב חוץ, לא יינתן נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ אלא בנסיבות חריגות ומטעמים מיוחדים שיירשמו.

(ב) ניתן צו על פי סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט או הרשם להורות על הפקדת הדרכון או תעודת המעבר של המשיב או להתנות תנאים ליציאתו.

(ג) לא יינתן צו עיכוב יציאה מן הארץ אלא אם כן עלה שווי התובענה על חמישים אלף שקלים חדשים, זולת אם התובענה היא למזונות; בית המשפט או הרשם רשאי ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ בתובענה ששוויה פחות מן הסכום האמור, אם שוכנע שקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים זאת.

(ד) בלי לגרוע מן האמור בתקנה 370, צו עיכוב יציאה מן הארץ יפקע בתום שנה מיום נתינתו; ואולם, בית המשפט או הרשם רשאי להאריך את עיכוב היציאה מן הארץ על ידי מתן צו חדש.

1. עולה מהאמור, כי בכל הנוגע לצו עיכוב יציאה, המחוקק קבע תנאים מיוחדים שאינם חלים על סעדים זמניים אחרים. מכך נלמד שהתייחסות המחוקק לסעד זה היא כאל סעד קיצוני, שתוצאתו פגיעה קשה בחופש התנועה של הנתבע, המהווה זכות יסוד חוקתית מהמעלה הראשונה.
2. על פי הלכה פסוקה, צו עיכוב יציאה ניתן במשורה. נקבע, כי יש להקפיד על הדרישה להוכחה לכאורה של התובענה בראיות באיכות גבוהה. עוד נקבע, כי גם אם התקיימו כל היסודות, עדיין נתון לבית המשפט שיקול הדעת, האם להעניק את הסעד וגם אז עליו לשקול היטב, האם מוצדק לפגוע בזכות התנועה של הנתבע, והאם מצויים סעדים דרסטיים פחות אשר ימנעו את הכשלת ההליך (ראה רע"א 26/89 סוהיל משרקי ואח' נ' "רותם" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(4) 548 ).
3. מקובל כי "בתי הדין לעבודה נמנעים בדרך כלל ממתן סעד כזה, וגם בהינתנו, מאפשר בית הדין לצד הנפגע להשתחרר מהצו על ידי הפקדת ערובה " ( ד"ר י. לובוצקי "סדר הדין במשפט העבודה", הוצ' ניצן 2011, פרק 18 בעמ' 34).
4. אשר לצו עיכוב יציאה הניתן במסגרת הליכי הוצל"פ, הסמכות לכך קבועה בסעיף 14 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967 (להלן – חוק ההוצאה לפועל) הקובע בין היתר כך:

14 (א) היה לרשם ההוצאה לפועל יסוד להניח שהחייב עומד לצאת את הארץ בלי לפרוע את החוב או להבטיח את פירעונו, רשאי הוא לצוות על עיכוב יציאתו מן הארץ ועל הפקדת דרכונו או תעודת המסע שלו; ואולם אם נתן רשם ההוצאה לפועל צו תשלומים לפי סעיפים 7א, 69(ב) או 69א והחייב מקיים את הוראות הצו, לא יצווה רשם ההוצאה לפועל על עיכוב יציאתו של החייב, אלא אם כן שוכנע כי יציאתו של החייב מן הארץ עלולה לסכל את ביצוע פסק הדין.

1. תקנה 22 לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם - 1979 (להלן – תקנות ההוצאה לפועל) מסדירה את הליכי הבקשה ומתן צו העיכוב וקובעת כך :

22. (א) בקשת מעצר למניעת הפרעה בביצוע ובקשת עיכוב יציאה מן הארץ, יהיו בכתב בצירוף תצהיר, המאמת את העובדות שעליהן מסתמכת הבקשה ויצרף לה אישור בדבר פרטי החייב שאת יציאתו מהארץ מבקשים לעכב אלא אם כן הוגש אישור כאמור בתיק קודם לכן והזוכה ציין זאת בבקשתו או שהזוכה היה פטור מצירוף האישור על פי תקנות אלה.

בבקשה לעיכוב יציאה מן הארץ יפרש המבקש את שמו ושם משפחתו של החייב גם באותיות לטיניות.

(ב) ניתן צו לעיכוב יציאה, תומצא מיד הודעה על כך לחייב, בדואר רשום עם אישור מסירה.

(ג) צו עיכוב יציאה מן הארץ יכול שיכלול הוראה כי הצו יהא בטל אם ישולם הסכום הנקוב בו, בלשכה או במשטרת בקורת הגבולות, או אם תינתן בלשכה ערובה כמפורט בצו.

(ד) לא יהיה תוקף לצו עיכוב יציאה מן הארץ בתום שנה מיום נתינתו, יהיו אשר יהיו הזמן או התנאים שנקבעו בצו ביחס לתחולתו, מלבד אם ניתן לזמן פחות משנה; האמור בתקנת משנה זו לא יחול על צו שניתן לענין תשלום מזונות, על הגבלה שהטיל הרשם על החייב לפי סעיף 66 לחוק, על צו שניתן על חייב מוגבל באמצעים לפי סעיף 69ד לחוק או על צו שניתן לחייב באיחוד תיקים לפי סעיף 74ד לחוק.

(ד1) ביטל רשם ההוצאה לפועל צו עיכוב יציאה מן הארץ, תעביר לשכת ההוצאה לפועל הודעה על כך למשטרת ביקורת הגבולות באמצעות תקשורת בין מחשבים.

(ה) רשם ההוצאה לפועל רשאי להאריך צו עיכוב יציאה מן הארץ על-ידי מתן צו חדש.

ומן הכלל אל הפרט

1. אומר כבר עתה, כי מצאתי שדין הבקשה להתקבל, וזאת מהטעמים שאפרט להלן.
2. ראשית, מקובלת עליי טענת המבקש, כי נכון להיום צו העיכוב אינו בתוקף. לטעמי, הדבר נובע באופן ברור מהשתלשלות העניינים, אשר תוארה לעיל, אך היות שבין הצדדים עדיין קיימת מחלוקת בסוגיה, אבהיר כיצד הגעתי למסקנה זאת.
3. על פי תקנות ההוצאה לפועל, הצו שניתן במסגרת הליכי הוצאה לפועל ביום 15/11/14 תוקפו לשנה בלבד. לפיכך, הצו היה אמור לפקוע ביום 15/11/15.
4. העובדה, כי הונפק צו נוסף ביום 7/5/15 (להלן – הצו השני) לאחר החלטת חברתי הרשמת פלד, אין משמעותה שמדובר בצו חדש. העובדה, שנרשם בצו כי הנו בתוקף עד מתן החלטה אחרת אינה אלא טעות טכנית הנובעת מנוסחו הסטנדרטי של צו עיכוב יציאה, כאשר ברור שבהתאם להחלטה נדרש היה להוציא צו אחר בו יירשם שהנו בתוקף עד ליום 15/11/15.
5. השתלשלות העניינים שפורטה בהרחבה בפרק העובדות מלמדת, כי הצדדים הגיעו להסכמה לגבי ביטולו של צו העיכוב לתקופה זמנית. להסכמה זאת ניתן ביום 21/4/15 על ידי חברתי הרשמת פלד תוקף של החלטה כהאי לישנא: "ניתן בזאת תוקף של החלטה להודעה המוסכמת של הצדדים. המזכירות תפעל בהתאם".
6. ביום 6/5/15 ניתנה החלטת כב' הרשמת קרן בקשי הקובעת כך: "בהתאם להחלטת כבוד בית הדין לעבודה מיום 21.4.15, אני מורה כי צו עיכוב היציאה מהארץ נגד החייב, בתיק זה, יושב על כנו" (הדגשה הוספה).
7. עולה מהאמור, כי הצו השני הנו למעשה המשכו של הצו הראשון ומכאן כי לאחר יום 15/11/15 אין עוד תוקף לצו.
8. לאור המסקנה אליה הגעתי, השאלה, האם הבקשה הוגשה בהליך שגוי שכן הוכתרה כבקשת ביטול, או כי לא מתקיימות הנסיבות המצדיקות עיון מחדש, הופכת משנית ותיאורטית. אמנם הבקשה לא הוגשה במועד הקבוע בתקנות להגשת בקשה לביטול צו במעמד צד אחד (30 יום), אלא שהלכה למעשה, מדובר על בקשה להכריז על בטלותו של הצו, כאשר הבקשה הוגשה סמוך למועד בו היה אמור הצו לפקוע. בפועל, כפי שמתברר הונפק צו שגוי התקף עד למתן החלטה אחרת. ניתן להבין מדוע במצב דברים זה אצה למבקש הדרך לעתור לביטולו. ומכאן, כי העיסוק בניסוח ובפרוצדורה, בנסיבות אלה, טפל.

1. רק למען שלמות התמונה, אציין כי תקנה 368 לתקנות המסדירה את נושא העיון מחדש, קובעת כך :

"לבקשת בעל דין, רשאי בית המשפט לעיין מחדש בצו זמני שניתן, אם ראה כי הדבר מוצדק בשל נסיבות שהשתנו או עובדות חדשות שנתגלו מאז מתן הצו, או אם ראה כי מלכתחילה לא הייתה הצדקה למתן הצו" (הדגשה הוספה).

1. ובענייננו, אכן לא הייתה כל הצדקה להנפקת צו התקף עד מתן החלטה אחרת, שכן היה על המזכירות להנפיק צו שיהא תקף עד יום 15/11/15 בלבד.

1. הגם שהיה ניתן להסתפק בקביעות האמורות, למעלה מהדרוש, ועל מנת להסיר כל ספק, אדון עתה בשאלה, האם בהנחה שאתייחס לתגובת המשיבים כבקשה חדשה, יש מקום להיעתר לה.
2. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בעניין, מצאתי, כי אין מקום למתן צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד המבקש, וזאת מסיבות אותן אפרט להלן. אבהיר, כי כל הקביעות להלן הנן ברמה הלכאורית בהתחשב בכך שמדובר בסעד זמני.
3. ראשית, המשיבים - שהם למעשה המבקשים בכל הנוגע לבקשה חדשה- לא עמדו בנטל להראות בראיות מהימנות לכאורה קיומה של עילת תביעה.
4. ערה אני לעובדה, כי לא המבקש לא הפנה למחדל המשיבים לעניין זה, אלא שהעדר טענה מצד המבקש אין בה לשנות ממסקנתי, ואסביר. שעה שעסקינן בבקשה חדשה להטלת צו, הנטל עובר אל המשיבים. כבכל בקשה לסעד זמני יש להצביע על ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה. מבלי שמתקיים יסוד זה לא ייעתר בית הדין לבקשה לסעד זמני, והדברים מקבלים משנה תוקף עת מדובר בצו עיכוב יציאה מהארץ.
5. בפועל, תצהיר המשיב מתייחס אך לשאלת ההכבדה וקיומו של חשש ליציאת המבקש מהארץ. אין בתצהיר כל התייחסות לשאלת קיומה של עילת התביעה.
6. אזכיר, כי עת הוגשה בקשה למימוש השטר היא נבחנה בהתאם להוראות חוק ההוצאה לפועל והתקנות מכוחו ואילו כעת יש לבחון את הבקשה על פי תקנות סדר הדין האזרחי. בנוסף, אף לו הייתי מוצאת שבכל הנוגע לשטר החוב קיימות למשיבים ראיות מהימנות לקיומה של עילת תביעה, הרי שסכום התביעה ברכיב זה אינו עולה על 50,000 ₪. אמנם בית הדין רשאי להורות על מתן צו עיכוב גם בתביעה שסכומה נמוך מזה, אלא שנדרשים טעמים מיוחדים לכך. המשיבים לא הצביעו על טעמים כאמור.
7. עוד יש לזכור, כי שעה שהועבר הדיון מבית משפט השלום לבית דין זה העילה אינה עוד מכוח דיני שטרות בלבד, אלא עילה מכוח יחסי עובד – מעסיק, לרבות שאלת הפרת חוזה העבודה, על כל המשתמע מכך. בנסיבות אלה, ובהיעדר פירוט כלשהו בתצהיר המשיב בהתייחס לקיומה של עילת תביעה בעניין זה איני סבורה כי יש הצדקה לקבוע שהמשיבים עמדו בנטל להוכחת עילת תביעה.
8. האמור נכון מכוח קל וחומר שעה שעל פני הדברים ולכאורה החתמת המבקש על השטר מצויה בניגוד לחוק איסור קבלת ביטחונות מעובד, תשע"ב – 2012 (ראה פרו' מיום 16/6/15 עמ' 3 ש' 7 – 9).
9. אבהיר, שערה אני לעובדה, כי שעה שאוחדו התיקים למעשה סכום התביעה עומד על סך של מעל 800,000 ₪. ואולם, גם בהינתן עובדה זאת, הרי שאין כל התייחסות בתצהיר המשיב לקיומה של עילת התביעה בהתייחס לסכום התביעה הנוסף.
10. יש לזכור, כי הראיות שעל פיהן יבחן בית הדין את שאלת הצורך בסעד זמני הן אותן הראיות שצורפו לבקשה לסעד זמני ולתצהיר. כתב התביעה, בהקשר זה, אינו מהווה ראיה כלל, ואף לא ראיה לכאורה, אלא כתב טענות בלבד.
11. ודוק, כאשר עסקינן בצו עיכוב יציאה מהארץ יש להראות ראיות טובות במיוחד לקיומה של עילת תביעה, ואילו במקרה זה, כאמור, לא הובא בתצהיר המשיבים דבר וחצי דבר בנושא.
12. שנית, ולמעלה מהדרוש, אף לא מצאתי, שהוכח חשש סביר שהמבקש יצא מישראל לתקופה ממושכת. לא הובאו לעניין זה ראיות אובייקטיביות להוציא תמליל שיחה, בה נשמע המבקש מביע עניין בהצעת עבודה בחו"ל. בכך אין לטעמי די.
13. שלישית, הוכח, כי לא הוצג בפני בית הדין מלוא תמלול השיחה. מחדל זה יש לזקוף זאת לחובת המשיבים. לעניין זה אפנה לכך שלא צוין בתצהיר עמר, כי קיים המשך לשיחה והובא רק קטע מתוכה, אשר נראה לו כרלבנטי (פרו' עמ' 11 ש' 26).
14. על פי הלכה פסוקה, על מבקש סעד זמני להביא בבקשתו את מלוא העובדות והעלמת מידע יש בה התנהלות הנגועה בחוסר תום לב. על כן, אין זה ראוי, כי המשיבים יציגו רק חלק מהתמליל לאחר שהחליטו איזה חלק רלבנטי לשיטתם. למצער, היה על המשיבים לציין כי קיים המשך לשיחה.
15. בנוסף, טענת המשיב בתצהיר, כי למבקש דרכון של מדינת פנמה לא נתמכה במסמך וגם לא צורפה ה"ניירת" הנטענת שהעביר אליו בעבר המבקש על מנת לקבל דרכון של מדינת פנמה. לא זו אף זו, עצם העובדה כי אדם מחזיק בדרכון של מדינה זרה אינה כשלעצמה מבססת חשש סביר לכך שהוא עומד לצאת את ישראל לתקופה ממושכת.
16. טענת המשיב, כי ידוע לו שהמבקש "שקל ושוקל נסיעה לחו"ל לתקופה ממושכת" (סעיף 3.4 לתצהיר) אף לו הוכחה אין בה די, שכן התקנה מדברת על חשש סביר לכך שאדם "עומד לצאת מן הארץ...". האמור נכון מכוח קל וחומר כאשר גם הטענה כפי שהובאה בתצהיר המשיב אינה נתמכת בכל ראייה מהימנה לכאורה, שכן הראייה היחידה שהוצגה הנה תמליל השיחה החסר. אוסיף, כי מנגד בתצהיר שהוגש בתמיכה לבקשה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, נטען כי המבקש "עומד לעזוב את הארץ כבר בימים הקרובים" (סעיף 8 לתצהיר המשיב מיום 12/11/14). על גרסה זאת לא חזר המשיב במסגרת תצהירו שהוגש לבית הדין וממילא לא הובאו ראיות בתמיכה לה.
17. כך גם המבקש הצהיר, כי אין לו דרכון של מדינת פנמה וכי נכון להיום הוא עובד מדינה, בעל משפחה ואשתו עובדת. טענות אלה לא נסתרו. עוד העיד המבקש, כי אין לו כל כוונה לצאת את ישראל לצמיתות, או להעתיק את מגוריו לחו"ל.
18. רביעית, המשיבים לא מיצו חלופות אחרות פוגעניות פחות של סעדים זמניים.
19. חמישית, המשיב לא הגיש התחייבות עצמית כנדרש על פי התקנות. אעיר, כי טעם זה הנו בשולי הדברים, שכן לו סברתי שיש מקום להורות על מתן צו עיכוב, יתכן שהיה מקום לשקול לאפשר למשיבים תיקון פגם זה גם בדיעבד, אך לאור המסקנה אליה הגעתי איני נדרשת לדון בנושא מעבר לכך.

סוף דבר

1. צו העיכוב שהוצא ביום 7/5/15 בטל בזאת.
2. לאור התוצאה אליה הגעתי ובנסיבות העניין, ובין היתר לאור העובדה כי התקיימו שני דיונים בבקשה, מצאתי לחייב את המשיבים בהוצאות המבקש ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

ניתנה היום, ה' שבט תשע"ו, (15 ינואר 2016), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.