בפני תביעה כספית.

טענות התביעה:

התובעת טענה כי הינה בעלת רכב מס' רישוי 12-788-71 (להלן: הרכב). הוסיפה התובעת כי בין התאריכים 22.9.13 ל- 24.9.13 שהתה עם בעלה בחופשה בקיבוץ הגושרים. הרכב היה במוסך כשבוע והוחזר לחניון הבית המשותף בו היא מתגוררת אחר תיקונו על ידי איש המוסך אשר החנה את הרכב בטעות שלא במקום החניה השייך לתובעת אלא במקום חניה השייך לנתבעת שהיא שכנתה בבית המגורים המשותף. התובעת ציינה כי כשחזרה מהחופשה לבית מגוריה הבחינה שנגרמו נזקים לרכבה המסתכמים בסך של - 2,298.40 ₪. התובעת טענה כי הנזקים נגרמו לרכב התובעת על ידי הנתבעת ו/או מי מטעמה זאת מאחר והנתבעת התרגזה על כך שרכב התובעת חונה במקום החניה הפרטי שלה וכדברי התובעת:

"אני טוענת שהשכנה שלי עשתה את הנזק או היא עצמה שהתרגזה שהרכב שלי עומד במקום החניה שלה או שהבן שלה שבא לבקר אותה או מי מטעמה שבא לבקר אותה או שראה שהרכב שלי עומד במקום החניה שהוא שלה גרמו לנזק".

התובעת עתרה לחיוב הנתבעת בסכום הנזקים שנגרמו לרכב התובעת בסך של - 2,298.40 ₪ בצירוף ריבית הפרשי הצמדה והוצאות.

בעדותה בבית המשפט ציינה התובעת הדברים הבאים:

"אני בעלת רכב שמספרו 12-788-71 . בין התאריכים 22.9.13 ל-24.9.13 בעלי ואני היינו בנופשון בקיבוץ הגושרים והרכב שלנו שהה במשך השבוע במוסך והוחזר על ידי איש המוסך בטעות ובלי ידיעתנו למקום החניה של הגב' חיה גבריאלי שהיא הנתבעת. אני והנתבעת אנו שכנות גרות בבית משותף. לי יש מקום חניה לרכב שלי אבל כפי שציינתי איש המוסך שהביא את הרכב שלי לחניון של הבית המשותף במקום להחנות את הרכב שלי במקום החניה ששייך לי החנה אותו בטעות במקום החנייה של הגב' חיה גבריאלי.

כשהגעתי אחרי החופשה ניגשתי לרכב וראיתי שלרכב שלנו נגרמו נזקים שמסתכמים בסך של 2,298.40 ₪ והנזקים נגרמו שעה שהרכב שלנו חנה במקום החניה של הנתבעת. אני מצרפת קבלות שמעידות על הנזקים שנגרמו לרכב והקבלות צורפו לכתב התביעה. אני גרה שם 34 שנים. יש לי חניה מסודרת ומקורה. אין שום בעיה של חניה. מעולם עוד לא קרה לי דבר כזה. אני טוענת שהשכנה שלי עשתה את הנזק או היא עצמה שהתרגזה שהרכב שלי עומד במקום החניה שלה או שהבן שלה שבא לבקר אותה או מי מטעמה שבא לבקר אותה או שראה שהרכב שלי עומד במקום החניה שהוא שלה גרמו לנזק. היא אחראית למקום החניה הזה והיא אמרה שחיפשה אותי שלושה ימים כדי לקרוא לי להוציא את המכונית מהחנייה והיא לא מצאה אותי בבית. כך טענה. אני אכן לא הייתי בבית כי הייתי בחופשה. לכן ידעה שהרכב שלי עומד במקום החניה שלה וכנראה התרגזה על זה וגרמה לנזקים או היא או הבן שלה."

טענות הנתבעת:

הנתבעת טענה כי יש לדחות את תביעת התובעת שהוגשה נגדה שכן אף שרכב התובעת חנה בחניון הבית המשותף בו מתגוררות הנתבעת והתובעת, שלא במקום החניה ששייך לתובעת אלא במקום החניה השייך לה, לנתבעת, הרי שהיא, הנתבעת, לא גרמה לנזקי רכב התובעת וכך גם לא מי מטעמה.

בעדותה בבית המשפט ציינה הנתבעת הדברים הבאים:

"אני רוצה להגיד שיש לי מקום חנייה שלי בחניון של הבית המשותף. התובעת גרה לפי מה שאני יודעת בקומה שלישית ואני גרה בקומה רביעית אני בכלל לא יודעת איך הרכב של התובעת הגיע לחניה שלי כי יש מחסום. אני לא יודעת איך לזה שהביא את הרכב של התובעת ממוסך נכנס למקום החניה שלי כי יש מחסום אבל בכל מקרה ראיתי רכב אדום חונה בחניה שלי אז אני יודעת שלפעמים אנשים חונים במקום החניה שלי ובאתו יום הבן שלי היה צריך להגיע אליי אז אני ראיתי שמכונית חונה במקום החניה שלי והוא בא פעם בשבועיים והוא בא מרחוק והיה לי חשוב שתהיה לי חניה. אם לא היה מצלצל לא הייתי יודעת שמישהו חונה אצלי כי יש תמיד כאלה שחכמים ומתחכמים ויודעים לפתוח את הקוד במיוחד בחניה שאנשים גרים במס' 17 ומכניסים אנשים וכולם חונים אצלי וזה מרגיז אך אני לא יכולה לעשות שום דבר. זה היה מקריות פה שראיתי שהיא חונה ועד שידעתי שזאת היא. אני לא חושבת שאני אשמה. אני לא גרמתי שום נזק לרכב של התובעת. אין לי רכב. אני נהגתי 50 שנה ואף פעם לא הייתה לי אפילו תאונת דרכים. הייתי נהגת של אוטובוסים. אני לא בן אדם אלים. אני לא מבינה מה אני עושה פה היום."

עיינתי בכתבי הטענות של הצדדים, במסמכים שהוגשו ושמעתי בהרחבה את עדויות הצדדים.

מחומר הראיות למדים כי התובעת ובעלה שהו בחופשה בת שבוע ימים בין התאריכים 22.9.13 ל- 24.9.13 בקיבוץ הגושרים. רכב התובעת מס' רישוי 12-788-71 היה בתקופה זו מספר ימים במוסך והוחזר לתובעת על ידי איש המוסך באופן שאיש המוסך החנה את רכב התובעת בטעות במקום חניה השייך לנתבעת בחניון הבית המשותף בו מתגוררות התובעת והנתבעת, ולא במקום החניה השייך לתובעת. משכך, חנה רכב התובעת במקום חניה השייך לנתבעת עד אשר הגיעה התובעת מהחופשה והבחינה כי רכבה חונה שלא במקום החניה השייך לה. אלא במקום החניה השייך לנתבעת.

התובעת ראתה כי לרכבה נגרמו נזקים שעה שחנה במקום החניה השייך לנתבעת, סברה כי אלו נגרמו לרכב ע"י הנתבעת ו/או מי מטעמה בשל העובדה שרכבה "תפס" בטעות את מקום החניה של הנתבעת וזו, הנתבעת רגזה על כך ו"התנקמה" בה בתובעת באופן שגרמה היא עצמה ו/או על ידי מי מטעמה לנזקים לרכב התובעת.

התובעת לא הביאה ראיה ולו כלשהי לסברה זו שלה, ראיה שיש בה כדי לאמת השערתה זו, ולא די בסברה ו/או בהשערה על מנת להטיל אחריות על הנתבעת לנזקי רכב התובעת.

הנתבעת, דחתה טענות התובעת בציינה שלא גרמה בעצמה וכך גם לא מי מטעמה לנזקים ברכב התובעת אשר חנה במקום החניה השייך לה, לנתבעת.

אומנם תביעת התובעת מתבררת בבית המשפט לתביעות קטנות בו ישנה גמישות בסדר הדין, אולם גם בהליך זה חל על התובעת נטל השכנוע, הוא החובה להוכיח תביעתה על פי הדרישה "המוציא מחברו עליו הראיה". בהתאם, היה על התובעת להוכיח את העובדות להן היא טוענת והן את הנזק שנגרם ואת הקשר שבין הנזק לבין אותן עובדות להן היא טוענת והן את אחריות הנתבעת העולה מאותן עובדות שהוכחו.

הפסיקה קבעה לא פעם, כי תובע שאינו עומד בנטל השכנוע, הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו, לא יוכל לזכות בתביעתו והיא תידחה.

בענייננו, התובעת לא הרימה את נטל השכנוע להוכיח תביעתה לפיה האחריות לנזקים שנגרמו לרכבה מוטלת על הנתבעת ו/או מי מטעמה שכן לא די בהשערותיה ו/או אמירותיה של התובעת לעניין זה ומשכך קובעת אני כי דין תביעת התובעת שהוגשה כנגד הנתבעת להידחות וכך אני מורה.

תביעת התובעת שהוגשה כנגד הנתבעת – נדחית.

בנסיבות כפי שפורטו ובהיות התובעת והנתבעת שכנות באותו בית מגורים – אין צו להוצאות.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט מחוזי מרכז-לוד תוך 15 יום מהיום.

פסק הדין ישלח לצדדים על ידי המזכירות בדואר רשום בצירוף אישורי מסירה.

ניתן היום, כ"ה אייר תשע"ה, 14 מאי 2015, בהעדר הצדדים.