עתירה נגד המשיבה, אוניברסיטת אריאל (להלן: "האוניברסיטה" או "המשיבה") אשר התבקשה על ידי העותר למסור לידיו נתונים מפורטים בנוגע לתקציבי מחקר שונים, על פי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998(להלן: "החוק" או "חוק חופש המידע").

הרקע לעתירה

1. העותר, מהנדס לשעבר של מינהל טכנולוגיה כללי של האוניברסיטה, אשר פנה לאוניברסיטה במהלך חודש אוגוסט 2014, לקבלת מידע לפי החוק, הנוגע לפירוט הוצאות תקציבי מחקר בחמישה פרויקטים שונים. העותר ביקש לקבל רשימת רכישות ציוד הכוללת פירוט מס' ההזמנה, מס' בקשת הרכישה, שם בעל התקציב, תאריך הבקשה, תיאור הרכישה, עלות הרכישה ושם הספק. ביום 21.9.14 מסרה המשיבה לידי העותר פרטים מלאים אודות פרויקט אחד בלבד, וסירבה להעביר לו את הנתונים בדבר ארבעת הפרויקטים האחרים. היא טענה כי ארבעת הפרויקטים הנותרים נעשו בהתקשרויות עם גורמים חיצוניים, כאשר לפי תנאי ההתקשרות עמם, מדובר במידע סודי. היא ציינה כי סירובה למסור את המידע נעשה בהסתמך על סעיפים 9(ב)(1), 9(ב)(6) ו- 9(ב)(7) לחוק.
2. ביום 30.9.14 פנה העותר למשיבה פעם נוספת, בבקשה שתבחן בשנית את עמדתה. ביום 18.11.14 השיבה המשיבה לפניית העותר וחזרה על טענתה שמדובר בתקציבים אשר התקבלו במסגרת התקשרויותיה עם גופים חיצוניים, כאשר במסגרת תנאי ההתקשרות עם אותם גורמים התחייבה המשיבה לשמור על סודיות. עוד הסבירה המשיבה כי נתונים בדבר הליך רכש במסגרת מחקר אקדמאי אינם מתפרסמים ברבים, בניגוד לתוצאות המחקר עצמו.
3. לאחר שניתנה תשובה זו, ומשסבר העותר כי משרד הביטחון איתו התקשרה המשיבה הינו "הגוף החיצוני" שבפניו התחייבה על סודיות המידע, פנה ביום 13.10.14 ליחידה לפניות ותלונות הציבור במשרד הביטחון, בבקשה כי משרד הביטחון יאשר מצדו את מסירת המידע המבוקש. ואולם, גם בקשה זו של העותר - נדחתה, ובתשובת משרד הביטחון, אשר ניתנה ביום 29.10.14, נטען כי על המשיבה היה לפנות למשרד הביטחון על מנת לקבל את עמדתו באשר לאפשרות מסירת המידע, אך פניה כזו לא התקבלה מעולם.

מכאן לעתירה שבפני.

טענות הצדדים

1. טוען העותר כי אין לקבל את ההנמקות שניתנו על ידי המשיבה לאי מסירת המידע, הואיל ומדובר בטענות סתמיות ולא מבוססות. הוא הדגיש כי למידע המבוקש ערך משמעותי, שכן המידע נדרש על מנת שהוא יוכל לבחון לעומק את האופן בו נוצלו המשאבים הכספיים על ידי המשיבה בפרויקטים האמורים. העותר גם הבהיר כי בעבר פוטר מעבודתו באוניברסיטה על רקע העובדה שטען כי כספי פרויקטים נוצלו שלא כהלכה, ועל כן מידע זה חיוני לו במיוחד.
2. לטענת העותר, המידע המבוקש על ידו אינו נכלל בגדר החריגים הקבועים בחוק, עליהם ביקשה המשיבה להסתמך. המידע המבוקש אינו נכלל תחת החריג הקבוע בסעיף 9(ב)(1) לחוק, בגינו ניתן שלא למסור מידע אשר עלול לשבש את תפקודה התקין של הרשות הציבורית, שכן המשיבה לא נימקה כיצד המידע המבוקש יכול אכן לשבש את תפקודה. המידע אינו חוסה אף תחת החריג הקבוע בסעיף 9(ב)(6) לחוק, שעניינו מידע סודי שגילויו עלול לפגוע פגיעה ממשית בערכו, שכן המשיבה לא פירטה אלו אינטרסים עשויים להיפגע כתוצאה מגילוי המידע, ולא הביאה נתונים כלשהם שעשויים לבסס את הטענה שמדובר במידע סודי. אף החריג הקבוע בסעיף 9(ב)(7) לחוק שעניינו מידע שהגיע לגוף ציבורי בתנאי שלא יימסר, או מידע שמסירתו עשויה לפגוע בהמשך קבלתו, אינו רלוונטי במקרה זה. המידע המבוקש לא הגיע למשיבה מגורמים חיצוניים, שכן מדובר במידע אשר שייך למשיבה בלבד.
3. על כל אלה טען העותר, כי אף אם בנסיבות העניין נופל המידע בגדרי אחד מהחריגים לחוק, הרי שיש לאזן בין השקולים השונים ולקבוע כי העניין הציבורי שבגילוי המידע גובר על הטעם לדחיית הבקשה ואי מסירת המידע, בהתאם להוראות סעיף 17 לחוק.
4. מנגד, המשיבה העלתה טענת סף. דין העתירה להידחות לטענתה מכיוון שהעותר פנה לבית משפט בחוסר תום לב ותוך הסתרת עובדות מהותיות בעניין. בקשות העותר לקבלת המידע נעשו כחלק ממסע תלונות שווא נגד המשיבה, מתוך מטרה להפריע לתפקודה. ברקע הדברים, תלונות שנטענו על ידי העותר על אופן ניצול משאבים על ידי המשיבה שהתגלו כתלונות שווא, והביאו לפיטוריו.
5. לגופו של עניין, המשיבה טענה כי ההחלטה בדבר אי מסירת המידע נעשתה תוך הפעלת שיקול דעת ראוי, ותוך בחינת עניינו של העותר במידע והעניין הציבורי שבגילוי המידע. המידע המבוקש הינו בגדר סוד, שכן ארבעת המחקרים לגביהם סורבה הבקשה למסירת המידע נעשו בשיתוף עם גורמים חיצוניים (שלושה מחקרים בשיתוף עם משרד הביטחון, ומחקר נוסף במשותף עם חברה פרטית), כאשר הסכמי ההתקשרות עם אותם גורמים כללו סעיפי סודיות. גילוי המידע המבוקש לגבי אותם מחקרים עשוי גם לחשוף סודות ולחבל במחקר שנעשה על ידי המשיבה, באופן שעשוי להביא לפגיעה בתפקודה התקין. המידע המבוקש גם נוגע לניהול פנימי בענייניה, ואין לו נגיעה או חשיבות לציבור.
6. המשיבה אף טענה כי אם היה מבקש העותר לקבל מידע בדבר היקף הסכומים המושקעים במחקרים השונים, ללא פירוט נוסף, הרי שניתן היה למסור לו מידע זה. עוד יצוין כי בדיון שהתקיים בעתירה ביום 17.5.15 הובהר על ידי ב"כ המשיבה כי היא מוכנה למסור מידע הנוגע לפירוט תקציב כל אחד מהמחקרים, לרבות ההוצאות שהוצאו בפועל, וחלוקת ההוצאות לקטגוריות שונות, ללא פירוט ספציפי לגבי מכשור מסוים, אלא שהעותר מצדו עמד על בקשתו המקורית לקבל פירוט מלא של כל הנתונים.

דיון והכרעה

1. חוק חופש המידע מעגן את זכותם של אזרחי המדינה לקבל מידע על פעילות הרשויות הציבוריות. חופש המידע הינו חיוני לצורך הגשמת הזכות לחופש ביטוי, והגשמת יכולתו של הציבור לבטא את דעותיו ועמדותיו (ראו: עע"ם 6013/04 מדינת ישראל - משרד התחבורה נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ (פורסם בנבו, 2.01.06); עע"ם 7024/03 גבע נ' גרמן (פורסם בנבו, 6.9.06)). עם זאת, זכות זו - ככל זכות - אינה מוחלטת אלא יחסית, ויש לאזנה לנוכח זכויות אחרות. ביטוי מסוים לאופן בו יש לאזן זכות זו, בא לידי ביטוי בהוראות החוק עצמו, בסעיפים 8 ו-9 שבו, המסייגים את הזכות לקבלת מידע.
2. הצדדים לא נחלקו באשר לתחולתו של חוק חופש המידע במקרה זה, ולא הרחיבו טענותיהם בעניין. המשיבה מיקדה טענותיה בתחולתם של החריגים הקבועים בסעיפים 9(ב)(1), 9(ב)(6) ו-9(ב)(7) לחוק, אשר לטענתה פוטרים אותה ממסירת המידע במקרה זה. אם כי בכתב התשובה לעתירה טענה המשיבה גם לקיומו של החריג הקבוע בסעיף 9(ב)(5) לחוק (שכן מדובר לטענתה במידע הנוגע לניהול פנימי של ענייניה) מבלי שנטען לתחולתו של חריג זה בשלב בו נדחתה בקשתו של העותר לקבלת המידע.
3. עם זאת, יש לציין כי תחולתו של חוק חופש המידע על מוסדות להשכלה גבוהה אינה מובנת מאליה, כאשר עד לשנת 2005 לא חל חוק חופש המידע על סוג מוסדות זה, שכן מוסד להשכלה גבוהה לא הוכר כ"רשות ציבורית" עליה חל החוק (ראו: עע"ם 7151/04 הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל נ' דץ, פ"ד נט(6) 433 (2005); בר"ע 1158/04 אוניברסיטת בר אילן נ' קיסר, (פורסם בנבו, 24.3.05)). רק בשנת 2005 נקבע בצו חופש המידע (קביעת רשות ציבורית – מוסדות להשכלה גבוהה), התשנ"ה-2005 (להלן: "צו חופש המידע"), כי החוק יחול גם על מוסדות להשכלה גבוהה שהמדינה משתתפת בתקציבם, בסייגים מסוימים. כך נקבע כי החוק יחול על מוסדות להשכלה גבוהה "בכל הנוגע לניהול ענייניהם הכספיים", ולמעט, בין היתר, "מידע על תקציבים ומענקים למחקר מסוים, במידה שמסירת המידע עלולה לחשוף קיום מחקר שאינו ידוע לציבור, וחשיפת המחקר עלולה לפגוע בו". לשלמות התמונה, יצוין כי בתיקון מס' 10 לחוק, אשר התקבל אך לאחרונה (תיקון מיום 4.11.14, שתחילתו ביום 4.2.15 - ועל כן אינו רלוונטי לענייננו), נקבע בחוק נוסח שונה לעניין המידע אשר ניתן לקבל כיום ממוסד להשכלה גבוהה.
4. בענייננו אפוא, חל המצב המשפטי שקדם לתיקון מס' 10 לחוק, במסגרתו נקבע כי "בכל הנוגע לניהול ענייניהם הכספיים" (למעט מקרים אחרים שסויגו בצו), חייבים מוסדות להשכלה גבוהה במסירת מידע לפי החוק. כאמור, העותר ביקש לקבל לידיו נתונים מפורטים הנוגעים - מעבר לנתונים הכספיים - גם לסוגי הרכיבים אשר נכללו בכל מחקר ומחקר. ואכן, יש צדק רב בדברי המשיבה כי מסירת נתונים אלה, עשויה לשבש את תפקודה התקין באופן שיפגע ביכולתה לבצע מחקרים, ועל כן פטורה היא ממסירתם, בהתאם להוראות סעיף 9(ב)(1) לחוק. ויודגש, בדחיית בקשה לפי חופש המידע, על רשות ציבורית לא מוטל הנטל להראות כי נגרמה או עלולה להיגרם "פגיעה מיוחדת" מחשיפת המידע (ראו: ע"ם 9135/03 המועצה להשכלה גבוהה נ' הוצאת עיתון הארץ, פ"ד ס(4) 217 (2006)). די בהקשר זה בפגיעה האפשרית בתפקודה, עליה הצביעה המשיבה. גם נראה פשוט כי מסירת נתונים מפורטים הנוגעים לפרטי פרטיו של הוצאות הרכש הספציפיות של כל מחקר, ברמת פירוט כמבוקש על ידי העותר, עשויה לחשוף שיטות מחקר ולהביא לפגיעה ביכולותיה של המשיבה לבצע את תפקידה, כגוף מחקרי.
5. נוכח המסקנה האמורה, לא מצאתי לנכון להרחיב עוד בדבר תחולתם של שאר החריגים הקבועים בחוק, על אף שקיים בסיס לטענה כי פרטי המקרה אכן עולים בגדרי החריג הקבוע בסעיף 9(ב)(6) לחוק שעניינו פטור ממסירת מידע סודי. אף לא נדרש להרחיב בדבר תחולת החריג הקבוע בסעיף 9(ב)(7) לחוק, שעניינו מידע אשר הגיע לרשות שאי גילויו היה תנאי למסירתו, אף כי אעיר כי ספק אם סייג זה עומד בפני עצמו (לפחות בכל הנוגע למחקרים שנעשו בשיתוף עם משרד הביטחון) לאור תשובת משרד הביטחון לפיה לא נדברה עמם המשיבה באשר לאפשרות חשיפת המידע. למעלה מן הצורך, אעיר כי יש בסיס לטענה - שהועלתה לראשונה בעת הערעור, ולא נמסרה לעותר "בזמן אמת" בעת שהגיש את הבקשה - כי המידע המבוקש הינו "עניין פנימי" של המשיבה, אשר חל עליו החריג הקבוע בסעיף 9(ב)(5) לחוק.
6. למעשה, הצעת המשיבה לעותר - להעביר לידיו נתונים כספיים הנוגעים לאותם פרויקטים מחקריים - מבלי להעביר לידיו פירוט נוסף, אף הולמת את הוראות צו חופש המידע, אשר קבע את תחולת החוק על מוסד להשכלה גבוהה בכל הנוגע ל"ניהול עניינים כספיים" בלבד. הצעתה זו של המשיבה אף מדגישה את נכונותה להביא לידי ביטוי איזון אשר מתחשב גם בעניינו של העותר במידע, חרף רצונה שלא לגלותו. יתר על כן, אף לא ניתן לטעון כי המשיבה הדפה את בקשות העותר באופן גורף ללא בחינה קונקרטית ודקדקנית, שכן כבר בתחילת הדרך היא נאותה להעביר את המידע המבוקש לגבי פרויקט אחד (מתוך חמישה פרויקטים לגביהם ביקש העותר את המידע). התנהלות זו מצביעה אף היא על כך שהמשיבה בחנה את בקשתו של העותר לגופו של עניין תוך הפעלת שיקול דעת מאוזן ובחינה ספציפית של כל רכיבי הבקשה.
7. גם לא מצאתי כי במקרה זה קיים עניין ציבורי בגילוי המידע אשר מצדיק את הגילוי על אף קיומם של חריגים לכלל של מסירת מידע לפי החוק, כהוראת סעיף 17(ד) לחוק. חרף טענת העותר, לא מצאתי לנכון לקבוע כי מדובר בנתונים אשר יש בהם "עניין ציבורי" במובן זה שמדובר בעניין אשר פרסומו עשוי להביא תועלת לציבור, לגיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ולשיפור אורחות חייו (ראו: ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, מח(3) 808 (1994); ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607 (2002)).
8. יתרה מזאת, אף העותר עצמו טען כי הנתונים נדרשים לו לצורך הוכחת טענותיו במסגרת הסכסוך הקשור לעבודתו בעבר במשיבה ופיטוריו (וראו סעיף 5 לתצהיר העותר מיום 26.11.14: "עניין קבלת המידע הפך לעניין האישי שלי לצורך הגנת שמי הטוב וזכויותיי"), וכי אין בו עניין ציבורי אמיתי.

העתירה נדחית אפוא, והעותר ישלם למשיבה הוצאות בסך של 7,500 ₪.

ניתן היום, ז' סיוון תשע"ה, 25 מאי 2015, בהעדר הצדדים.