בפני תביעה לפינוי וסילוק יד.

רקע

1. מתחם נמל תל-אביב – יפו (להלן: "נמל יפו", "הנמל" או "מתחם הנמל") נמצא בבעלות רשות מקרקעי ישראל.
2. ביום 11/1/07 נחתם הסכם חליפין בין עיריית תל-אביב – יפו (להלן: "העירייה") ובין הרשות (בשמה הקודם: "מנהל מקרקעי ישראל"), במסגרתו הוחכרו לעירייה שטחי המעגנה ושטחים ציבוריים בנמל יפו והוקנתה לה זכות השימוש במגרש מספר 51.
3. התובעת הינה חברה פרטית והעירייה הינה בעלת השליטה בה (להלן: "התובעת").
4. ביום 23/7/08 נחתם בין העירייה לתובעת הסכם במסגרתו מסרה לה העירייה את ניהולו ותפעולו של נמל יפו, בהתאם למדיניות העירייה והנחיותיה, וזאת לתקופה של חמש שנים פחות יום.
5. ביום 6/10/13 אישרה ועדת המקרקעין של העירייה לתובעת להמשיך ולנהל את נמל יפו לתקופה של חמש שנים נוספות חסר יום, ולאחר שאישור זה נחתם גם בידי ראש העיר, נחתם עמה גם הסכם ניהול חדש.
6. ביום 18/11/14 ייפתה העירייה את כוחה של התובעת וב"כ, להגיש תביעות כספיות ותביעות פינוי כנגד צדדי ג' בכל הנוגע לשטחי נמל יפו.

לתימוכין בכלל האמור צורפו העתקי האישורים וההסכמים כנספחים א' – ה' לכתב התביעה.

טענות הצדדים

1. טוענת התובעת כי ביום 22/11/12, או בסמוך לכך, פלש הנתבע לנמל יפו, בכך שהציב בו מכולה גדולה וכבדה, ללא אישורה (להלן: "המכולה").
2. עוד טוענת היא כי מדובר במעשה כוחני וחמור המהווה גזל של מקרקעי ציבור הטומן בחובו גם הפרעה לניהולו של הנמל.
3. התובעת מדגישה כי אין לנתבע כל זכויות במקרקעי הנמל ומשכך דורשת כי יפנה לאלתר את המכולה משטח הנמל.
4. מנגד טוען הנתבע כי בשל היותו חבר בוועד עמותת דייגי נמל יפו (להלן: "וועד הדייגים" ו/או "הוועד") ונוכח פעילותו בו, החליטה הנהלת הנמל לנצל את כוחה ולרמוס, אותו, בין יתר חברי הוועד, בכל כוחה.
5. בתוך כך טוען הוא לאכיפה סלקטיבית, במסגרתה פעלה התובעת כנגדו וכנגד חברי וועד אחרים, בעוד שכנגד דייגים מן השורה, שפחדו להתעמת עמה, לא פעלה כלל.
6. עוד הוא טוען כי ביום 27/11/12, על רקע טענת הדייגים לפגיעה בזכויותיהם, התקיימה בנמל, ביוזמת וועד הדייגים, הפגנה, במהלכה הודיע לו נציג התובעת, מר אבורמד (להלן: "אבורמד") כי יפעל לסילוק המכולה שלו מן הנמל.
7. על האמור הוא מוסיף כי קודם להגשת התובענה שבפניי ונוכח אמירותיו הפוגעניות, הגיש הוא עצמו תביעת לשון הרע כנגד אבורמד באופן אישי. עם זאת תובענה זו נמחקה בהמשך, בהסכמת הצדדים.
8. מכל מקום לטענתו אבורמד מבקש לפגוע בו באופן אישי. כך לטענתו נחסמה דרך הגישה שלו למכולה באמצעות גרוטאות וכך גם הוגשה התובענה שבפניי.
9. לגופו של עניין מוסיף הנתבע כי בין התובעת לוועד הדייגים הוסכם כי עד להשלמת בנייתו של מחסן בשטח הנמל, יוכלו הדייגים הכלולים ברשימה שהועברה לידי התובעת, להכניס לשטח הנמל, באופן זמני, מכולות. ומבהיר כי שמו נכלל ברשימה זו. לתימוכין הפנה לנספחים א' ו-ב' לתצהירו נ/3.
10. בהקשר זה הוא גם מבהיר כי קיבל את אישור הוועד ופעל כאמור רק לאחר שביום 23/10/12 הוסכם בין אבורמד לבין נציגי וועד הדייגים והוא ביניהם, כי בכפוף לאישור הוועד, יוכלו הדייגים להכניס מכולות לנמל, ובלבד שמהלך זה יהיה באחריות יו"ר הוועד מר סעדו זיינב (להלן: "מר זיינב").

לתימוכין הפנה לנספח ה' לנ/3.

1. עוד הוא טוען כי למיטב ידיעתו הוקצה במקרקעין שטח של כ-500 מ"ר שישמש להצבת מחסנים ואשר אינו מנוצל, וכן כי הוא עצמו רכש את המכולה באותה עת בה דייג אחר, אחד בשם שולי סמירה (להלן: "סמירה"), רכש מכולה אחרת לעצמו. לטענתו שניהם ביחד קיבלו אישור להכניס משאית הנושאת את שתי המכולות למתחם הנמל, אישור שבלעדיו ממילא לא היו יכולים להכניסן לנמל. בכך, כך הוא מוסיף וטוען, יש כדי לחזק את טענתו לפיה המכולה הוצבה במתחם הנמל בהסכמה.
2. לבסוף טוען הנתבע כי התובענה דנן הוגשה כשנתיים לאחר המועד בו הוכנסה המכולה לשטח הנמל ומשכך גם לשיהוי בפעולת התובעת, המלמד לכשעצמו על חוסר תום ליבה ומצדיק את דחייתה.
3. בתוך כך הוא מוסיף כי לבסוף תש כוחו וכי משום כך מכר את המכולה לאחר אשר משתמש בה לצרכיו.

דיון

המסגרת המשפטית הצריכה לענייננו

1. רישיון להשתמש במקרקעין, כהגדרתו על ידי פרופ' נ' זלצמן במאמרה "רישיון במקרקעין", הפרקליט מב 24, (להלן: "זלצמן") 24, משמעו:

"... היתר או רשות שנתן בעל-המקרקעין לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס. "רשות במקרקעין" באה להבחין מהענקת זכות במקרקעין שמאפייניה הם החזקה ושימוש בנכס, או שימוש בלבד. כך, למשל, שכירות, שאילה או זיקת הנאה. הרשות נעדרת כוונת הקנייה של זכות בנכס. אפשר שהיא תהא מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים וכך תצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין (להלן: רשות חוזית), ואפשר שתינתן על ידי בעל המקרקעין ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, אקט של רצון טוב, או תלמד משתיקתו ואי מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס (להלן: רשות גרידא). רשות גרידא באה להבחין איפוא מן הרשות החוזית. תוכנה של הרשות החוזית, משך קיומה, ותנאי סיומה ילמדו מן ההסכם שבין הצדדים. רשות גרידא אינה מעניקה לבעליה זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין. היא בגדר היתר של רצון טוב שנותנו רשאי לבטלו בכל רגע.."

1. רשות להשתמש במקרקעין יכול שתינתן אם כן בהיתר מפורש שניתן על ידי הבעלים לאחר להחזיק בהם, אך יכול גם שתינתן מכוח התנהגות הבעלים ושתיקה ארוכת שנים מצידם.

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט חלימה בע"א 60/84 ריבוא נ' גל, פ"ד לט (3) 693 לפיהם:

"... מתן רשות לשימוש במקרקעין אינו צריך מלים מפורשות. רשות כזאת... יכול להשתמע ממנהג הארץ'. הרשות יכול שתינתן על-ידי הודאה בשתיקה, המעידה על כך שהבעלים השלים עם המעשה. ההסכם יכול להיות מפורש, אך הוא גם יכול להשתמע מן הנסיבות...".

(ראו בעניין זה גם זלצמן, עמ' 24, וע"א 463/79 ג'ובראן נ' גובראן, פ"ד לו (2) 403).

1. עם זאת נקבע כי אין לראות בחלוף הזמן לכשעצמו, ביטוי של הסכמה ויצירת רישיון מכללא, אלא אם מצטרפות אליו נסיבות אחרות (ראו: ע"א (ת"א) 793/75 ישראל אקסלרוד ואח' נ' מדינת ישראל ואח' פס"מ תשל"ז (2) 461).
2. עוד נקבע כי ייתכנו מצבים בהם נותן הרישיון יהיה מנוע מלבטלו.

יפים לעניין זה דבריה של פרופ' נ' זלצמן, במאמר אחר, "רשות חינם" במקרקעין כ"השאלת מקרקעין": גישת הסיווג והלכות ה"רישיון במקרקעין", עיוני משפט לה 265, 270–271 לפיהם:

"לגבי התגבשות הזכות מכוח השתק – זו מותנית בהתקיימותן של נסיבות מיוחדות שניתן ללמוד מהן על היווצרותו של קשר סיבתי בין הציפייה שבעל המקרקעין נטע אצל פלוני, אם בהבטחה שנתן לו ואם במצג שהציג כלפיו, לבין השינוי לרעה שהתרחש במצבו של פלוני... בהתקיים נסיבות אלה יהא זה בלתי-צודק לאפשר לבעל המקרקעין להתנער מן ההבטחה או להתכחש למצג... ב'רשות מכוח השתק' בית-המשפט רשאי לקבוע כי הזכות בלתי הדירה חרף רצונו של הנותן".

1. ועוד נקבע מפי כב' הנשיא מ' שמגר בע"א 496/82 רוזן נ' סלונים פ"ד לט (2) 337, 342 כי:

"לא בכל מקרה, בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרישיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם מקרים, בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם; אף היפוכו של הדבר הוא הנכון, הינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דווקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק".

כך נקבע גם מפי כב' השופטת [כתוארה אז] ד' ביניש ברע"א 2701/95 כנעאן אח' נ' גזאוי, פ"ד נג (3) 151, 170 כי:

"כאשר מתעוררת בפני בית-המשפט טענה בדבר ביטול רישיון במקרקעין, ומתבקש סילוק ידו של בעל הרישיון מהמקרקעין עקב כך, על בית-המשפט לבחון, על-פי נסיבות המקרה, אם יהיה זה מן הצדק לאפשר לבעל המקרקעין לבטל את הרישיון ואם יש מקום להתנות את הביטול בתנאים. לעניין זה יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בכוונת הצדדים לרישיון, בתנאי הרישיון, בציפייה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרישיון, במידת הסתמכותו של זה האחרון על הרישיון שניתן ובנזק שנגרם לו עקב כך".

1. יחד עם כלל האמור נקבע לאחרונה מפורשות בע"א 3846/13 מדינת ישראל – מנהל מקרקעי ישראל נ' היפר חלף [פורסם בנבו] (21/7/15) מפי המשנה לנשיאה, כב' השופט א' רובינשטיין כי:

"צריכות להתקיים נסיבות חריגות ונדירות עד מאד כדי שיוכר רישיון מכללא במקרקעי הציבור, וככל הנראה תמה דרכ[ו] ונלווהו כעיקרון לבית עולמו."

(פסקה לב' לפסק הדין).

בתוך כך נקבע עם זאת בע"א 6757/13 מרים אביטסם נחום נ' מדינת ישראל – רשות הפיתוח [פורסם בנבו] (19/8/15) מפי כב' השופט צ' זילברטל (תוך התייחסות לקביעות בית המשפט בעניין היפר חלף לעיל) כי:

"המקרה שבפנינו – בגדרו אין מחלוקת כי המערערת יושבת בחלקה כשישים שנה מבלי שנעשו צעדים ממשיים לסלקה, כאשר יש אינדיקציות שהרשויות היו נכונות להגיע להסדר ובגדרו לאפשר המשך ההחזקה – מבהיר ביתר שאת כי במקרים חריגים יש להכיר בכך שאוזלת ידן של הרשויות מלמדת על התגבשותה של רשות מכללא בקרקע, ולא ניתן להכשיר מלכתחילה כל פעולה (או ליתר דיוק אי-פעולה) של הרשויות באשר היא, דבר שיהיה בו כדי לסכל את תמריצי הרשויות לפעול ביעילות ובהגינות."

(פסקה 20 לפסק הדין).

(להלן: "היפר חלף" ו"אביטסם" בהתאמה).

מן הכלל אל הפרט

1. טוענת התובעת כי לא ניתנה לנתבע רשות להציב את המכולה במתחם הנמל וכי ככל שהיו פונים לאבורמד בבקשה שכזו, הרי שהעניין היה נבדק לגופו של עניין ואף היה על הנתבע לחתום עימה על הסכם ולשלם לה בגין האישור.

אבורמד עצמו השיב בעניין זה כי:

"ת : אנחנו לא נתנו לאף, אני אומר שוב, לאף גורם אישור כתוב, בסדר להכניס מכולה. האישור נעשה, כמובן בהמלצת הוועד הדייגים שמוסר לנו את ההמלצה שלו, אנחנו יושבים בישיבה, מנהל הנמל, מנהל המעגנה ואני, מקבלים החלטה, פונים אליו ונותנים לו אישור, הוא מכניס את המכולה ועולה להסדיר את כל העניין הכספי ואת העניין החוזי." (פרוטוקול הדיון מיום 29/6/16 עמ' 9).

עוד השיב כי:

"ת : שאול סמירה הגיש את הבקשה שלו, הגיש את הבקשה זה אומר שישבנו בישיבת וועד, הוא ביקש את זה.

ש : בישיבת הוועד.

ת : כן, בישיבת וועד שישבנו באותה ישיבה ב-2012, הוא ביקש מאתנו שנסייע לו בעניין וכך גם מר סעדו זיינב וג'וני סאבא שהיו בוועד, ביקשו שנסייע להם. אנחנו רשמנו את זה לפנינו, ישבנו, אני מנהל הנמל ומנהל המעגנה, קיבלנו את ההחלטה שאנחנו עוזרים לו, חזרנו אליו, אמרנו לו שאנחנו מאשרים לו שירכוש מכולה, יכניס אותה למספנה ויעלה ויסדיר את כל העניין של תשלום, חתימת חוזים וכל הדברים האלה" (שם, עמ' 11).

1. מאידך טוען כזכור הנתבע כי הוועד קיבל מאבורמד את הסמכות להחליט למי יינתן אישור להכניס מכולה למתחם הנמל ולמי לא, וכי אישור שכזה ניתן לו עצמו, מבעוד מועד על ידי הוועד.
2. לתימוכין הגיש מסמכים שונים. עם זאת אבהיר, במאמר מוסגר כי עיון בתצהיר הנתבע (נ/3) ובמסמכים שצורפו לו מעלה כי אין הלימה בין הנספחים המפורטים בגוף התצהיר ובאופן הסימון שלהם (באותיות) לבין המסמכים אשר צורפו לו בפועל (ואשר סומנו במספרים). מעבר לכך ולצורך הדוגמא, הרי שחרף האמור בתצהיר, לא צורף לנספחים ג' ו-ו' לנ/3 תמליל מודפס שהוא. במעמד הדיון אף הובהר כי התמלילים האמורים כלל לא הוגשו על ידי הנתבע (ראו: עדות הנתבע בפרוטוקול הדיון מיום 29/6/16 עמ' 34).

משכך אתייחס כמובן רק למסמכים הרלוונטיים אשר הוגשו על ידי הנתבע בפועל ואשר על יסודם מבקש הנתבע להוכיח כי הוועד הוסמך ליתן לדייגים רשות להכניס מכולות לשטח הנמל, וכי רשות כזו ניתנה גם לו עצמו.

1. ואלה המסמכים האמורים:

• "רשימת מחסנים לכלי שיט העוסקים בדייג כולל תחשיב שטחים והערות" מחודש מרץ 2009 הכוללת גם את שמו של הנתבע (נספח 1' לנ/3) (להלן: "רשימת הדייגים");
• פרוטוקול חלקי של ישיבה שנערכה בין אבורמד כנציג התובעת לבין חברי הוועד מיום 15/5/12 (נספח 2' לנ/3).
• פרוטוקול ישיבה שנערכה בין אבורמד כנציג התובעת לבין נציגי הוועד מיום 23/10/12 (נספח 3' לנ/3).
• אישור הוועד שניתן לנתבע להכניס את המכולה למתחם הנמל (אינו נושא תאריך) (נספח 4 לנ/3).
• פרוטוקול ישיבה שנערכה בין אבורמד כנציג התובעת לבין חברי הוועד מיום 28/8/13 (נספח 6' לנ/3).

1. עיון ברשימת הדייגים מעלה פירוט של שמות הדייגים שהם בעלי כלי שיט בנמל לרבות אלה שבבעלותם מחסן.

לדברי אבורמד, מדובר במסמך המפרט מי מהדייגים זקוק למקומות אחסון במתחם הנמל עקב מצוקת מקום. עוד לדבריו, רשימה זו לא נחתמה על ידי מי מנציגי הנמל (ראו עדות אבורמד: פרוטוקול הדיון מיום 29/6/16 עמ' 9).

עיון נוסף מעלה כי לכל היותר מפרטת הרשימה, בהקשר זה, תכנון עתידי לבניית מחסנים במתחם הנמל וכן מועדון דייגים ומשרד.

מכל מקום אין ברשימת הדייגים כדי ללמד על כך שניתנה לוועד הסמכות לאשר כניסת מכולות למתחם הנמל או כדי ללמד שלמי מן הדייגים ניתן היתר להציב בו מכולה.

1. במקביל מעלה עיון ביתרת התימוכין הנזכרים, כפי שגם אישר הנתבע בעדותו, כי מדובר בפרוטוקולים אשר נרשמו על ידו במהלך הישיבות שנערכו עם אבורמד, ללא תוקף נוסף שהוא (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 29/6/16 עמ' 28-29) ומכל מקום כי לכל היותר ניתן לדייגים אישור עקרוני להכניס מכולות למתחם הנמל, אך כי הסמכות למתן אישור הכניסה הסופי, לא הועברה לוועד (וראו נספח 3 לנ/3). בוודאי אין בכלל התימוכין מתן היתר ספיצפי לנתבע להכניס מכולה לנמל.
2. האמור מתיישב עם דבריו של אבורמד לפיהם:

"ש : אוקי. תאמר לי בבקשה, זה יהיה נכון לומר, במסגרת הפגישות שעשית עם הוועד לפחות, אולי גם עם דייגים באופן פרטני, אחת הבעיות שהדייגים התלוננו עליהם, לא באופן אישי כנגדכם, אלא בעניין המחסנים, זאת אומרת שיש מצב שיש היצע נמוך במחסנים לעומת כמות הדייגים.

ת : כן, זה נכון להגיד את זה, כן.

ש : אוקי ולכן גם התצהיר שלך אני ראיתי שנדמה לי בסעיף 14 שם, כתבת שם שכאשר לדייג התעוררה איזו שהיא בעיית אחסון וכשאין מקום, על כן מסייע לו,

ת : כן, אבל אני אדגיש ואומר שבמצבים שאנחנו סייענו, זה היה כל מקרה לגופו ונבחן כל דבר,

ש : מצוין. אוקי, תגיד לי בבקשה, זה יהיה נכון לומר שהפתרון העיקרי שניתן לדייגים לאחר שיקול דעת שלכם, נתתם להם קונטיינרים.

ת : זה נכון והיו גם פתרונות אחרים.

ש : אוקי. וכמה קונטיינרים יש בנמל שמשמשים כמחסן,

ת : משנת,

ש : חוץ מהנהלה,

ת : משנת 2007 להערכתי משהו כמו 10 קונטיינרים.

ש : 10 קונטיינרים. עכשיו אתם שכרתם או שהם,

ת : חלק ניתן, חלק מהקונטיינרים אנחנו קנינו וחלק מהם אנחנו דרשנו שמי שרוצה יקנה ובסוף תקופה מסוימת כזו או אחרת שיאמר לו להוציא את הקונטיינר אז הוא ייקח את הקונטיינר כי זה קונטיינר בבעלותו, מה שהוא כבר נתן נשאר אצלנו.

ש : הגיוני. עכשיו תגיד לי בבקשה, אותם דייגים שמשתמשים בקונטיינרים, בין אם הם הביאו בעצמם ובין אם קונטיינרים שלכם, חתומים על הסכמים?

ת : כן

ש : ואותם דייגים שהכניסו קונטיינרים על חשבונם חתומים גם על הסכמים?

ת : כן.

ש : עכשיו למה דבר כזה, שהוא למעשה מהותי לתוב[ע]נה, לא מצאת לנכון לצרף לתצהיר שלך?

ת : את?

ש : חוזים של האנשים שכן חתמו, מתי ששוקי לא חתם.

ת : אני טוען, הטענה שלי היא לא על החתימה של שוקי, הטענה שלי היא טענה אחרת לגמרי, הטענה העיקרית שלי זה שלנמל הוכנסה מכולה ללא אישור של מנהלת הנמל שבתוכה, בתוך ההחלטה הזו, אני, מנהל הנמל ומנהל המעגנה מחליטים. זה לא קרה, זו הטענה העיקרית שלי.".

(פרוטוקול הדיון מיום 29/6/16 עמ' 7-8).

1. על האמור יש להוסיף כי במנותק משאלת סמכות הוועד להתיר כניסת מכולות למתחם הנמל, הרי שעצם האישור אותו טוען הנתבע כי קיבל מן הוועד להכנסת המכולה, מוטל בספק.
2. בעניין זה השיב תחילה הנתבע כי קיבל אישור להכנסת המכולה מאת אבורמד בעל פה. ובלשונו:

"עו"ד פיק : נכון שהאישור שהצגת שניתן על ידי וועד נמל יפו, ניתן לוועד?

הנתבע, מר משעול: הסיפור הוא מאוד פשוט,

ש : לא, אני רק שאלתי,

ת : האישור ניתן בעל פה.

...

הנתבע, מר משעול: האישור ניתן בעל פה ואז הנמל התחיל לעשות לי בעיות,

עו”ד פיק : מי נתן את האישור בעל פה?

הנתבע, מר משעול: קובי אבורמד, בישיבה נתן אישור,

ש : נתן לך ספציפית אישור,

ת : כן, נתן לי,

...

הנתבע, מר משעול: התחילו, אחרי 3 חודשים הנמל פנה אליי, אחרי 3 חודשים שהמכולה כבר הייתה בפנים, כן ? שהיא הוכנסה על ידי השומרים..."

(פרוטוקול הדיון מיום 29/6/16 עמ' 32-33)

1. עם זאת בהמשך דבריו הוסיף כי את הרשות שניתנה לו להציב את המכולה בנמל הוא קיבל מהוועד בכתב, 3 חודשים לאחר שכבר הציב אותה שם. ובלשונו:

"הנתבע, מר משעול: כן, אחרי 3 חודשים שהמכולה הייתה בפנים הנמל פנה אליי להוציא את המכולה ואז התחילו חילופי מכתבים בין עו"ד שלי לבין הנמל והנמל פתאום טען אין לך אישור מהוועד. אז הלכתי לישיבת וועד, החתמתי את כל הדייגים, רבותיי אני רוצה שתחתמו לי, משולי סמירה לא ביקשו אישור, ממני ביקשו, אני רוצה שתחתמו. כל הוועד אישר שהם נתנו את האישור בעל פה ונתנו אישור להכניס מכולה ואני עומד בקריטריונים ואת זה מסרתי, זה שלחתי להנהלה, להנהלת הנמל." (שם, עמ' 33) (וראו גם: נספח 4 לנ/3 (שאינו נושא תאריך) לפיו מאשר הוועד כי: "הנ"ל (הנתבע – כ.ה) עומד בקריטריונים שלנו ומאושר לו הכנסת מכולה למספנה").

1. בעדותו ציין מר זיינב כי האישור ניתן לנתבע רק לאחר שהמכולה כבר הוצבה בנמל (פרוטוקול הדיון מיום 29/6/16 עמ' 23-24).
2. די בכך כדי להביא לכלל מסקנה לפיה הנתבע הציב את המכולה במתחם הנמל על דעת עצמו, מבלי שקיבל לכך היתר כנדרש מראש מאבורמד או מהוועד.
3. די בכלל האמור גם כדי לקבוע כי הנתבע עשה כן מבלי לשלם לתובעת תשלום כלשהו בגין השימוש במקרקעין.
4. יש להוסיף על האמור כי אין ממש גם בטענת הנתבע לפיה, עובדתית, לא יכול היה להכניס מכולה למתחם הנמל ללא אישור, באשר לא רק שאין בכך כדי לשלול את העובדה שהמכולה הוכנסה לנמל בטעות ומכל מקום כי אין בכך כדי ליצור היתר יש מאין, אלא שכך נעשה, על פי עדות הנתבע עצמו, ביחד עם המכולה של סמרה, אשר אין מחלוקת כי לו דווקא היה האישור הדרוש להכנסתה ולהצבתה במתחם הנמל (ראו עדות אבורמד בפרוטוקול הדיון מיום 29/6/16 עמ' 9).
5. תוצאת כלל האמור הינה אם כן כי הנתבע איננו אלא בבחינת פולש במקרקעין.
6. לא למותר להוסיף בהקשר זה כי אף לו הייתי קובעת שניתנה לנתבע רשות כלשהי להחזיק במקרקעין (וכאמור קבעתי את היפוכו של הדבר) הרי שמדובר ברשות חינם, אשר בטלה לכל המאוחר עם הגשת התובענה שבפני.
7. לעניין זה אין נפקות, שתוליך לתוצאה אחרת, לטענה בדבר שיהוי בפעולת הרשות, שכן לא רק שעיון בנספח ו' לת/1 מעלה כי הודעה בדבר אי הסכמת התובעת להצבת המכולה דנן במתחם הנמל נשלחה לנתבע עוד ביום 10/1/13, היינו בסך הכל כחודשיים ימים לאחר הצבתה (כפי הנטען ביום 22/11/12) ומכאן שאין לדבר על שיהוי שהוא, אלא שדווקא העובדה כי התובענה דנן הוגשה כשנתיים לאחר מכן, מצביעה על כך שהתובעת נהגה באורך רוח עם הנתבע טרם הגשתה.
8. מכל מקום אציין בהקשר זה את דבריו של כב' השופט צ' זילברטל, בפסקה 22 לפסק דין אביטסם לפיהם:

"אכן, פעולות האכיפה של הרשויות נגד פולשים למקרקעי ציבור אורכות זמן רב לעיתים, וכפי שנלמד מן המקרה שלפנינו – לעיתים אף זמן רב מידי. במקרים חריגים ונדירים ביותר, יכול ובית המשפט ייקבע כי הפולש הפך לבר-רשות במקרקעין נוכח שתיקת הרשויות, תוך שייחס בכלל שיקוליו משקל הולם לפעולות האכיפה הרבות שעל הרשויות לבצע בהקשר זה. ואולם, רשות שכזו לא תתגבש לכדי רשות בלתי-הדירה, וזאת נוכח האינטרס הציבורי בדבר השמירה על רכוש הציבור והרצון שלא לתמרץ פולשים על-ידי הקניית רישיון שאינו ניתן לביטול ויצירת זכות מעין צמיתה בנכס. בהקשר זה יפים דברים שאמר בעניין אחר השופט א' רובינשטיין:

"חובתם של בתי המשפט ליתן יד למאבק רשויות הציבור גם אם בא במאוחר, מאוחר מאוד – לפינוי פולשים ממקרקעיהן. אשר לפיצויים בגין השקעה והשבחה, אלה נבחנים בכל מקרה לגופו, תוך התחשבות בשיקולי צדק... ; אך ברי כי היסוד הוא חובת הפינוי, משעסקינן בפלישה, והפיצוי הוא נספח לה. במקרה דנא – כמו במקרים רבים במקרקעי ציבור – אותה טענת רשות מכללא, שלטעמי מוטלת בספק ספיקא וקרובה שלא להיות, ושבכל מקרה בוטלה עתה, נבעה כפי שנאמר במקרה אחר, 'מכבדותו ואיטיותו לעתים של המינהל הציבורי, העוסק ברכוש הציבור, וידיו מלאות עבודה, ופעמים הוא יעיל יותר ופעמים פחות, וראיה לדבר שנקפו שנים עד שהוחל בטיפול בפינוי ... בכגון דא על בית המשפט לדקדק היטב בבואו לגזור זכויות מנסיבות של מימי המינהל הציבורי ההולכים להם לאט' ( רע"א 10342/06 ארז נ' משרד הביטחון (לא פורסם) [פורסם בנבו])" (רע"א 7226/08 עיריית קריית אתא נ' יצחק, [פורסם בנבו] פסקה ז (8.4.2010)).

ממילא אם כן, יש להורות על סילוק המכולה ממקרקעי הציבור.

1. לאחר האמור אדרש עוד לטענות הנתבע לפיהן יש בהתנהלות התובעת משום חוסר תום לב ואכיפה סלקטיבית המונעת ממניעים זרים.

1. עם זאת טענות אלה נטענו ללא תימוכין שהם.
2. במאזן השיקולים יש להביא אמנם בחשבון גם את האינטרסים של הפולש וכן שיקולים של צדק והגינות (ראו: ע"א 8661/10 יוסף נעמה נ' תמר טורקיה [פורסם בנבו] (19/2/12) וכן ראו: י' ויסמן בספרו דיני קניין – בעלות ושיתוף (תשנ"ז), 45).

עם זאת בהינתן כי הנתבע הינו בבחינת פולש במתחם ובהיעדר כל ראיה שתתמוך בטענה לחוסר תום לב או לאכיפה סלקטיבית, אין בצרכיו כדייג כדי לשנות מן התוצאה אליה אני מגיעה.

1. משכך אני קובעת כי על הנתבע לסלק את המכולה אשר הוצבה על ידו במתחם הנמל.

ודוק: לא נעלמה מעיני טענת הנתבע כי מכר את המכולה לצד ג' לאחר הגשת התובענה שבפניי ובסמוך למועד דיון ההוכחות.

1. עם זאת אין באמור כדי לשנות ממסקנתי. הנתבע הוא שהציב את המכולה במתחם הנמל והוא שעשה כן ללא רשות או אישור מטעם מאת התובעת. הוא אם כן האחראי להוצאתה, באשר אין לצפות מן התובעת לרדוף אחרי "הבעלים המתחלפים" של המכולה, לדורותיהם.

טענות צדדי ג' שתהיינה, ככל שתהיינה, יתבררו בין הנתבע לבין צד ג' ולא במסגרת התובענה שבפניי, כשהתובעת צד לה.

סוף דבר

1. התביעה מתקבלת.
2. על הנתבע לסלק את המכולה שהוצבה על ידו במתחם הנמל ולהוציאה מן הנמל בתוך 60 יום מהיום.
3. הנתבע ישלם לתובעת הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 45 יום מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל.

מזכירות בית המשפט תשלח העתק פסק דין זה לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, ח' תמוז תשע"ו, 14 יולי 2016, בהעדר הצדדים.