לפני תביעה לפינוי וסילוק יד.

רקע

1. מתחם נמל תל-אביב – יפו (להלן: "נמל יפו", "הנמל" או "מתחם הנמל") נמצא בבעלות רשות מקרקעי ישראל.
2. ביום 11/1/07 נחתם הסכם חליפין בין עיריית תל-אביב – יפו (להלן: "העירייה") ובין הרשות (בשמה הקודם: "מנהל מקרקעי ישראל"), במסגרתו הוחכרו לעירייה שטחי המעגנה ושטחים ציבוריים בנמל יפו והוקנתה לה זכות השימוש בשני מחסנים (להלן: "הסכם החליפין"). מחסן מס' 1 ומחסן מס' 2 בעניינו נקבעו תנאים להעברת הבעלות על שם העירייה (להלן: "מחסן 1", "מחסן 2" ולהלן ביחד: "המחסנים").
3. מחסן 2 חולק למספר תאים המיועדים לשימושם של הדייגים בנמל יפו (להלן: "תאי הדייגים").
4. התובעת הינה חברה והעירייה היא בעלת השליטה בה (להלן: "התובעת").
5. ביום 23/7/08 נחתם בין העירייה לתובעת הסכם, במסגרתו מסרה העירייה לאחרונה את ניהולו ותפעולו של נמל יפו, בהתאם למדיניותה ולהנחיותיה, וזאת לתקופה של חמש שנים פחות יום (להלן: "הסכם ניהול הנמל").
6. ביום 16/2/14 נחתם הסכם ניהול חדש המאריך את תקופת הסכם ניהול הנמל עד יום 21/7/2023 (להלן: "הסכם הניהול החדש").
7. ביום 29/10/08 נחתם חוזה חכירה בין העירייה לתובעת במסגרתו הוסכם, בין היתר, להחכיר את מחסן 2 לתובעת וניתנה לה הזכות להחזיק להשתמש ולנהל אותו (להלן: "הסכם החכירה").
8. הנתבע הוא דייג והוא חבר פעיל בוועד עמותת דייגי נמל יפו. במהלך ההתדיינות בתובענה שלפני הוא אף מונה כיו"ר הוועד (להלן: "וועד הדייגים" ו/או "הוועד").
9. בין התובעת לנתבע נחתם הסכם תא דייגים המקנה לו את זכות השימוש בתא מס' 6 מבין תאי הדייגים שבמחסן 2, החל מיום 1/10/12 ועד יום 31/9/13 (צ"ל 30/9/13 – כ.ה) (להלן: "הסכם תא הדייגים" או "הסכם תא הדייגים שנחתם עם הנתבע", "תא הדייגים" ו-"תקופת ההיתר", בהתאמה).

עוד נקבע בהסכם זה כי ניתן יהיה להאריך את תקופת ההיתר בשתי תקופות נוספות בנות שנה כל אחת, בכפוף למילוי תנאים מסוימים אשר פורטו בסעיפים 2.1 ו-2.2 להסכם (להלן: "תקופת ההארכה").

טענות הצדדים

1. טוענת התובעת כי תקופת ההיתר הסתיימה עוד ביום 30/9/13 לאחר שהנתבע לא עמד בהוראות סעיפים 2.1 ו-2.2 להסכם תא הדייגים, לא חתם על הסכם שימוש חדש ואף לא שילם לה את מלוא התחייבויותיו הכספיות, אלא לאחר פניותיה החוזרות, כך שאין הוא יכול לטעון כי תקופת ההארכה נכנסה לתוקפה.
2. משכך ובהתאם להוראות סעיף 9 להסכם תא הדייגים, טוענת התובעת כי יש להורות על סילוק ידו של הנתבע ממחסן 2.
3. עוד טוענת היא כי בהתאם להוראות סעיף 9.3 להסכם תא הדייגים, יש לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי מוסכם בסך של 200 ₪, עבור כל יום בו חרף חובתו להשיב לה את החזקה בתא הדייגים, הוא לא עשה כן, ובסך כולל של 22,400 ₪.
4. מנגד טוען הנתבע כי הוא משמש כנציג ועד עובדי הנמל וכי תאי הדייגים מהווים חלק בלתי נפרד מעבודת הדייגים הפועלים בנמל יפו, המאחסנים בהם את כלל הציוד המשמש לצורך פרנסתם. לטענתו אין באפשרות הדייגים להשתמש במחסנים אחרים, בשל מיקומם.

בהקשר זה הוא גם מוסיף כי בדיוק בשל כך הוקצו בתב"ע החלה על מתחם הנמל, מחסנים, לשימושם של הדייגים.

1. עוד הוא טוען כי עם סיום תקופת ההיתר, ביקשה התובעת להחתים, אותו ואת יתר הדייגים המחזיקים בתאים במקום, על הסכם חדש ובו תנאים מקפחים וכי משכך סירבו, הוא ואף חלק מחבריו, לחתום עליו.
2. לטענתו, בשל כך גם הוגשה התובענה שלפני, אשר נועדה, בראש ובראשונה, להפחיד את הדייגים בכלל ואותו במיוחד, כבעל תפקיד בוועד.
3. בהקשר זה הוא גם טוען לאכיפה סלקטיבית, במסגרתה פעלה התובעת כנגדו וכנגד חברי וועד אחרים, בעוד שכנגד דייגים מן השורה, שפחדו להתעמת עמה, לא פעלה כלל.
4. כך או אחרת, הנתבע מוסיף על כלל האמור כי אף לשיטת התובעת, במועד הגשת התובענה, הוא כלל לא היה חב לה סכום כסף שהוא.
5. משכך הוא מבקש לדחות את התובענה.
6. עם זאת וביום 4/6/17, לאחר שכבר נסתיימה שמיעת ראיות הצדדים, הגיש הנתבע גם בקשה לסילוק התביעה על הסף, בהיעדר עילת תביעה וטען, כמו גם בסיכומיו שהוגשו לאחר מכן, כי התובעת כלל לא הוכיחה את בעלותה על תא הדייגים.
7. בהקשר זה הוסיף וטען כי לא הוכח שהתובעת היא הבעלים של מחסן 2, לאחר שלא הוגש נסח רישום מקרקעין ולאחר שבתצהיר הנציג מטעמה, לא הובהר מה זכויותיה בו; כי על פי הסכם החליפין, מחסן 2 היה אמור לעבור לבעלות העירייה רק לאחר קבלת אישור ממשרד הפנים, אישור שלא הוצג במסגרת הדיון לפני; ועוד, כי גם על פי הסכם ניהול הנמל, לא ניתן ללמוד שמחסן 2 הינו בבעלות התובעת.
8. בהחלטתי מיום הגשת הבקשה, קבעתי כי בשלב בו הוגשה, אין מקום להתייחס אליה, אלא בשלב הסיכומים וכי היא תוכרע במסגרת פסק הדין.
9. התובעת השיבה אפוא לבקשה זו בסיכומיה וטענה כי בכתב ההגנה שהוגש מטעמו, הנתבע כלל לא חלק על זיקתה למחסן 2 וכי עסקינן בהרחבת חזית אסורה. עוד השיבה כי ממילא ביסס הנתבע את הגנתו על הטענה לפיה הוא חתם עמה על הסכם תא הדייגים, הסכם שעל פיו היא שהתירה לו לעשות את השימוש בתא הדייגים.
10. מכל מקום טוענת התובעת כי התביעה מבוססת על התחייבות חוזית לפינוי מכוח הסכם ולא מכוח פקודת הנזיקין.
11. התובעת מבקשת אפוא לדחות בקשה אחרונה זו.

ראיות הצדדים

1. בהחלטתי בפרוטוקול הדיון מיום 2/2/16 הוריתי על היפוך נטלים וקבעתי כי הנתבע הוא שיציג את ראיותיו תחילה.
2. מטעם הנתבע העיד הוא עצמו וסיפר כי הוא בן למשפחת דייגים בנמל יפו וכי הוא פעיל בוועד הדייגים בנמל. עוד סיפר כי הוא משתמש בתא הדייגים, עוד מעת שנחתם הסכם תא הדייגים, לצורך עבודתו כדייג אלא שהתובעת ביקשה להחתים אותו על הסכם דרקוני וחד צדדי. לדבריו וכאשר סירב לחתום על הסכם חדש כאמור, החלה התובעת להגיש תביעות לפינוי כנגדו וכנגד דייגים נוספים הנושאים תפקידים בוועד הדייגים, מתוך מטרה להלך עליהם אימים.

בהקשר זה הדגיש הנתבע כי כנגד דייגים אחרים, אשר אינם פעילים בוועד הדייגים, לא הוגשה כל תביעה ומשכך כי להבנתו מדובר בתביעה סלקטיבית, האסורה על פי חוק.

מכל מקום הבהיר כי הוא משלם את דמי השכירות עבור השימוש בתא הדייגים כסדרם, והוסיף כי בהינתן שעובר להגשת התביעה שלפניי הוא כלל לא הפר את הסכם תא הדייגים, התביעה מיותרת.

בחקירתו הנגדית אישר עם זאת כי ידוע לו שתביעות לפינוי הוגשו גם כנגד עשרות דייגים אחרים בנמל. (תצהיר עדות ראשית מטעמו סומן נ/1 והוא עומד בצד התצהיר אותו הגיש בתמיכה לבקשתו למתן רשות להגן. עוד ראו: עדותו בפרוטוקול הדיון מיום 16/5/17 עמ' 2 ואילך).

1. מטעם התובעת העיד מר קובי אבורמד, מנהל תפעול וקצין בטחון של נמל יפו (להלן: "אבורמד").

העד חזר על הטענה לפיה הנתבע לא חתם עם התובעת על הסכם תא דייגים חדש המאריך את תוקפו של ההיתר שניתן לו לעשות שימוש בתא דייגים ועל כן כי הוא מחזיק בו ללא היתר, ללא הסכמתה ובניגוד לדין.

בחקירתו הוסיף על האמור כי הגם שמובן כי הדייגים זקוקים למקום אחסון לציוד שלהם בסמוך לקו המים, הרי שלא כל הדייגים משתמשים בתאי הדייגים הנמצאים במחסן 2 וחלקם מאחסנים את הציוד הדרוש להם בסירות או על המזח ששטחו רחב.

עוד הדגיש כי היות שהנתבע לא חתם על הסכם תא דייגים חדש ואף התעלם מפניות התובעת בעניין זה, הרי שהוא הפר את הוראות הסכם החכירה. בתוך כך הוסיף כי בשנת 2018 עתיד להיערך שיפוץ במחסן 2 (תצהיר עדות ראשית מטעמו סומן ת/1. כן ראו: עדותו בפרוטוקול הדיון מיום 16/5/17 עמ' 5 ואילך).

לתימוכין צורפו לתצהירו המסמכים הבאים:

• • הסכם החליפין מיום 11/1/07 (נספח א');
  • הסכם ניהול הנמל מיום 23/7/08 לרבות התשריט שצורף לו (נספח ג');
  • הסכם הניהול החדש מיום 16/2/14 (נספח ד');
  • הסכם החכירה בין עיריית תל אביב לבין התובעת לרבות תשריט ותרשים הנמל (נספח ה');
  • תשריט חלוקת תאי הדייגים במחסן 2 (נספח ו');
  • הסכם תא הדייגים שנחתם עם הנתבע (נספח ז');
  • תכתובות שמיענה התובעת לנתבע הכוללות דרישה לפינוי תא הדייגים, דרישה מיום 24/2/14 לבוא ולחתום על הסכם עגינה חדש (להלן: מכתב הדרישה לחתום על הסכם עגינה חדש") וכן מכתב התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים מיום 3/8/14 (להלן: "מכתב ההתראה") (נספחים ח' ו-ט');
  • העתק טיוטה סופית של הסכם תא הדייגים שנשלחה לנתבע, משנת 2016, עליו הוא סרב לחתום (להלן: "טיוטת ההסכם האחרונה") (נספח יב').

דיון

הבקשה למחיקת התביעה וזכות התובעת להגשתה

1. חרף העובדה שהבקשה למחיקת התובענה הועלתה לאחר שמיעת ראיות הצדדים והגם שמדובר בהרחבת חזית, אכריע בשאלת זכותה של התובעת להגיש את התביעה דנן, תחילה.
2. סעיף 16 לחוק המקרקעין תשכ"ט – 1969, קובע כי:

"בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין".

1. הדרך להוכחת בעלות במקרקעין הינה על ידי הצגת נסח רישום המוכיח את הבעלות (ע"א 509/64 חברת חלקה 38/5 + 38/1 בגוש 6667 בע"מ נ' לוי ואח', פ"ד יט (2), 169, 177).
2. בענייננו לא הוגש נסח רישום המקרקעין. עם זאת אין מחלוקת כי המקרקעין הינם בבעלות רשות מקרקעי ישראל.
3. במקביל מעלה עיון במערך ההסכמים הנזכרים את כלל העובדות הבאות:

• סעיף 5 להסכם החליפין, שעניינו במהות העסקה, קובע כי:

"בהתאם למפורט בהסכם זה ובכפוף למילוי התחייבויותיו של כל צד, יבוצעו חילופי מקרקעין בין נכס א' לבין נכס ב', באופן שכלל הזכויות בנכס א' יועברו לעירייה ויירשמו על שמה וכלל הזכויות בנכס ב' יועברו למינהל ויירשמו על שמו.

נכס א' כולל את: מחסן מס' 1 ומחסן מס' 2, ללא בית המכס הדרומי – כפי המפורט בנספח א' להסכם זה..."

• בהסכם ניהול הנמל נקבע מפורשות (וראו בסעיף 2) כי המחסנים הוחכרו לתובעת למשך 5 שנים פחות יום (מיום 23/7/08) ובהסכם הניהול החדש הוארכה תקופה זו עד יום 21/7/2023.
• התשריט אשר צורף להסכם ניהול הנמל מלמד כי המחסנים הוחכרו לתובעת.
• הסכם החכירה עוסק מפורשות בהחכרת מחסן 2 לתובעת (וראו בסעיף ה"הואיל" השלישי).
• בהסכם תא הדייגים אשר נחתם עם הנתבע הובהר כי התובעת היא שמנהלת את נמל יפו וכי היא הינה מי שמתירה לו לעשות שימוש בתא הדייגים שבמחסן 2 (וראו: סעיפי ה"הואיל" וכן סעיף מס' 1 בו).

לא רק זאת אלא שבהסכם זה נקבע גם כי הנתבע ישלם את התמורה בגין השימוש בתא הדייגים לתובעת עצמה (שם, בסעיף 5.1), וכך גם היה.

1. די אם כן בכלל האמור כדי לבסס את זכותה של התובעת להגיש את התובענה דנן, לאחר שלכל הפחות היא הינה מי שזכאית להחזיק במחסנים ולאחר שברי כי כל זכות שיש לנתבע בתא הדייגים נובעת מן ההסכם עליו חתם עמה.
2. ודוק: לא נעלמה מעיני טענתו של הנתבע לפיה על פי סעיף 7(א) להסכם החליפין, המקרקעין ובהם גם המחסנים, הועברו לתובעת כשהם חופשיים מכל זכות של צד ג' למעט שטח האחסנה של הדייגים הנמצא במחסן 2 (וראו פרוטוקול הדיון מיום 16/5/17 עמ' 9). עם זאת עולה מן האמור כי התובעת מחויבת להתיר למי מהדייגים להשתמש בתאי הדייגים שבמחסן 2, אך אין בכך כדי לפגוע בזכויותיה במתחם הנמל.

זכות הנתבע בתא הדייגים במועד הגשת התביעה

1. משנמצא לי כי עומדת לתובעת הזכות להגשת התובענה אפנה לדיון לגופן של טענותיה.
2. כפי המתואר טוענת התובעת כי הנתבע הפר את הוראות סעיפים 2.1 ו-2.2 להסכם תא הדייגים ומשכך כי תמה תקופת ההיתר שניתן לו לעשות בו שימוש. עם זאת התובעת לא פירטה כיצד הפר הנתבע את ההוראות הנזכרות.
3. הנתבע מצדו מכחיש טענות אלו.
4. סעיף 2 להסכם תא הדייגים קובע:

"היתר זה ניתן לתקופה של 12 חודשים שמיום 1/10/12 ועד ליום 31/9/13 בלבד (להלן: "תקופת ההיתר").

בכפוף למילוי כל התנאים המפורטים להלן:

2.1 חתימה על חוזה עגינה חדש בתום תקופת ההיתר ותשלום מלוא דמי העגינה ותשלומים נוספים על פיו;

2.2 תשלום מלוא התמורה והתשלומים הנוספים על פי היתר זה לתקופת ההיתר ו/או לתקופת ההארכה;

מקבל ההיתר יהיה רשאי להאריך את תקופת ההיתר לשתי (2) תקופות נוספות בנות שנה אחת (להלן: "תקופת ההארכה") ובלבד, שסך כל תקופות ההיתר ביחד לא יעלה על שלושים וששה (36) חודשים. בתקופה/בתקופות ההארכה יחולו כל תנאי היתר זה, בשינויים המחייבים.

למען הסר ספק מובהר בזאת כי על מקבל ההיתר למלא אחר כל התנאים המפורטים בסעיף 2.1 ו-2.2 לעיל לא יאוחר מ-30 ימים לפני תום תקופת ההיתר וכי אי קיום של אחד או יותר מהתנאים המפורטים לעיל, באופן מלא או חלקי, יוביל לאי הארכת תקופת ההיתר".

1. אם כן עיון בהסכם תא הדייגים מעלה כי תקופת ההיתר לשימוש בתא הדייגים ניתנה לו למשך שנה אחת עד יום 30/9/13 ולשתי תקופות נוספות בנות שנה כל אחת וזאת בכפוף לביצוע מלוא התשלומים ולחתימה על הסכם עגינה (להבדיל מהסכם תא דייגים).
2. משכך וככל שהנתבע עמד בתנאי ההסכם, היינו, חתם על הסכם עגינה חדש וכן שילם לתובעת את מלוא התשלומים בהם התחייב, הרי שתקופת ההיתר הייתה מוארכת עד יום 30/9/15, ללא צורך בחתימה על הסכם תא דייגים חדש.
3. בהתייחס לתשלומים הדרושים, אין מחלוקת בין הצדדים כי במועד הגשת כתב התביעה שלפניי, ולאחר שהנתבע קיבל את מכתב ההתראה, הוא שילם את מלוא התשלומים אותם היה חייב לתובעת, הגם שעשה כן באיחור (וראו סעיף 20 לכתב התביעה).
4. אשר לחידוש הסכם העגינה, התמונה מורכבת מעט יותר.

במכתב הדרישה לחתום על הסכם עגינה חדש (כאמור מכתב מיום 24/2/14) נקרא הנתבע למשרדי התובעת לצורך חתימה על הסכם עגינה חדש לשנת 2014.

הנתבע לא טען, מכל מקום לא טען מפורשות, כי הוא חתם על הסכם זה, אולם הוא עמד על כך שלא הפר את הסכם תא הדייגים.

במכתבה של התובעת מיום 24/4/14, שנשלח חודשיים ימים לאחר מכתב הדרישה הראשון, היא לא חזרה על דרישתה כי הנתבע יחתום על הסכם עגינה חדש לשנת 2014.

גם במכתב ההתראה (מיום 3/9/14) אין זכר לדרישת התובעת כי הנתבע יחתום על הסכם עגינה חדש. התובעת דורשת כי הנתבע יחתום על הסכם תא דייגים חדש, אולם איננה מתייחסת להסכם עגינה.

אבורמד טוען בעדותו בעניין זה כי הנתבע הפר את הסכם תא הדייגים כיוון שלא חתם על הסכם תא דייגים חדש (פרוטוקול הדיון מיום 16/5/17 עמ' 32), עם זאת אישר כי אין הוא יודע דבר בעניין הסכם עגינה וכי הוא אינו עוסק בתחום העגינה (שם, עמ' 34).

1. מובן כי יש הבדל בין הסכם עגינה, עליו נדרש הנתבע לחתום מדי שנה, לבין הסכם תא דייגים המקנה לו את הזכות להמשיך להשתמש בתא הדייגים לתקופה מקסימלית בת 36 חודשים, שבמהלכה, אין מקום לדרוש ממנו לחתום על הסכם תא דייגים נוסף.
2. תוצאת האמור, לאחר שמתברר כי עוד קודם להגשת התובענה שלפני שילם הנתבע את מלוא חובותיו לתובעת, ולאחר שכעולה מן הראיות שנשמעו לפני, לאחר יום 24/2/14, התובעת כלל לא דרשה מהנתבע לחתום על הסכם עגינה חדש, אני מקבלת את עמדת הנתבע וקובעת כי הוא לא הפר את הוראות הסכם תא הדייגים. כפועל יוצא אני קובעת כי עמדה לו הזכות להמשיך ולהשתמש בתא הדייגים עד יום 30/9/15.
3. משכך ובהינתן כי התובענה דנן הוגשה ביום 3/12/14, היינו עדיין בתוך התקופה בה עמדה לנתבע זכות השימוש בתא הדייגים, הרי שאין מקום לחייבו בפיצוי המוסכם הקבוע בסעיפים 9.2 ו-9.3 להסכם תא הדייגים לפיהם:

"9. פינוי התא

9.1 ...

9.2 לא פינה מקבל ההיתר את התא במועד שנקבע לכך ולא החזיר את התא למנהל הנמל במצב כאמור בסעיף 9.1 לעיל, מבלי לפגוע בכל סעד ו/או תרופה בהתאם להיתר זה ו/או הדין, רשאי מנהל הנמל לתפוס את התא והרכוש של מקבל ההיתר המצוי בתא ו/או לפנותו על חשבון מקבל ההיתר ו/או לעכב את הרכוש תחת ידו ו/או למוכרו ולהשתמש בפדיון לסילוק חובותיו של מקבל ההיתר לנמל וזאת לאחר מתן התראה של 14 יום, בה מקבל ההיתר לא פעל לפינוי ההיתר.

9.3 מבלי לפגוע בסעיף 9.2 לעיל, אם מקבל היתר לא יפנה את התא ו/או לא יחזיר את החזקה לידי הרשות, כאמור לעיל, ישלם מקבל ההיתר לרשות, מבלי שתהא על הרשות כל חובה להוכיח נזק כלשהו, ומבלי לפגוע בזכותה של הרשות לכל סעד נוסף ו/או אחר, פיצוי קבוע, מוערך ומוסכם מראש בסך של 200 ₪ (מאתיים שקלים חדשים) לכל יום של איחור.

הפיצוי המוסכם הנ"ל יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן, שבסיסו המדד הידוע במועד הפינוי המיועד".

1. הדרישה לפיצוי (בגין התקופה שעד מועד הגשת התובענה) נדחית, אפוא, גם היא.

שימוש הנתבע בתא הדייגים לאחר הגשת התובענה ולאחר תום תקופת ההארכה

1. עם זאת לא ניתן להתעלם מכך שחרף חלוף המועד, הנתבע ממשיך להשתמש בתא הדייגים עד היום, קרי כמעט שנתיים ימים לאחר תום תקופת ההארכה, מבלי שחתם על הסכם תא דייגים המתיר לו להמשיך ולהשתמש בתא לאחר מועד זה.
2. סעיף 9.1 להסכם תא הדייגים קובע כי בתום תקופת ההיתר, על הנתבע להשיב את תא הדייגים לתובעת. על פיו:

"9. פינוי התא

9.1 בתום תקופת ההיתר ו/או במקרה ביטול ההיתר כאמור לעיל, מקבל ההיתר מתחייב להפסיק את השימוש בתא, לפנותו מכל אדם ו/או חפץ ולהחזירו את התא לרשות (כך במקור - כ.ה) באמצעות מנהל הנמל, במצב תקין וראוי לשימוש כפי שקיבלו, לשביעות רצונו של מנהל הנמל

..." .

1. ברי כי תקופת ההיתר הסתיימה עם תקופת ההארכה ביום 30/9/15. על פניו אם כן ושעה שלא נחתם בין הצדדים הסכם תא דייגים חדש, היה על הנתבע להשיב לתובעת את תא הדייגים.
2. עם זאת מקובלת עלי טענת הנתבע לפיה על מנת שיוכל להמשיך לעבוד כדייג, הוא זקוק לתא דייגים.

הנתבע הדגיש בעניין זה בתצהיר נ/1 כי:

"3. כדייג פעיל אני זקוק למחסן בסמוך לקו המים, מאחר שעבודתי כרוכה בשימוש בציוד גדול וכן רשתות וכו'".

דברים דומים עלו גם מן התצהיר אותו צירף בתמיכה לבקשה למתן רשות להגן:

"4. תא הדייגים הוא למעשה מחסן שאני שוכר מזה שנים מאת הנמל והוא מצוי בין מחסנים של דייגים אחרים.

5. חשוב להבין שתא הדייגים מהווה חלק בלתי נפרד מעבודתנו, שכן במקום זה אנו מאחסנים את הרשתות ואת הציוד המשמש אותנו לכשאנו יוצאים לים על מנת לדוג ולהתפרנס ולשם אנחנו מחזירים את הציוד האמור, עם שובינו מהים.

למעשה, אין כל אפשרות אחרת לאחסן את הציוד האמור אלא בסמיכות לסירות הדיג".

1. מובן שלא נעלמה מעיני טענתו של אבורמד לפיה חלק מהדייגים משתמשים במחסנים הנמצאים במקומות אחרים בנמל ואף מחוצה לו (פרוטוקול הדיון מיום 16/5/17 עמ' 10-11).

עם זאת יש לזכור כי כעולה מהסכם החליפין, מחסן 2 נמסר לעירייה כשהוא מיועד לשמש כשטח אחסנה לדייגים (סעיף 7(א) להסכם החליפין) מתוך הבנה כי תאים אלה נדרשים להם לעבודתם.

אבורמד עצמו הסכים כי עדיף לדייגים שתאי הדייגים יהיו קרובים לקו המים (פרוטוקול הדיון מיום 16/5/17 עמ' 11).

1. לדברים אלה יש להוסיף כי כעולה מן הראיות שנשמעו לפני, הצדדים מנהלים משא ומתן לצורך חתימה על הסכם חדש וכי החלו במשא ומתן זה עוד קודם להגשת התובענה דנן.

בהקשר זה ציין הנתבע בתצהירו נ/1 כי:

"4. לפני מספר שנים דרשה הנהלת הנמל שנחתום על הסכם דרקוני וחד צדדי, שמקפח במידה ניכרת את זכויותינו, זהו ההסכם שצורף לכתב התביעה.

5. אני וחבריי בוועד החלטנו שלא לחתום על ההסכם המוצע ולקיים עם הנהלת הנמל משא ומתן סביב תנאיו, לגבי הסכם לגבי המחסן והסכמים נוספים שהנהלת הנמל ביקשה להחתים אותנו כמו הסכם העגינה והסכם השימוש במנוף.

6. לשם כך שכרנו עורכי דין, שיסייעו לנו בייצוג מול הנמל ואכן במרוצת השנים התקדם המו"מ אך לצערי עדיין נותרו אי אילו תנאים שטרם סיכמנו.

רצ"ב הטיוטות האחרונות שהוחלפו בין הצדדים ושמהם ניתן ללמוד מדוע זה לא הסכמנו לחתום על ההסכם שהוצע לנו בנוסחו כמופיע בכתב התביעה.

7. המו"מ נמשך ולתדהמתי, הוגשה כנגדי, כנגד יו"ר הועד מר סעדו זיינב וחבר הועד, שוקי משעול, תביעות לפינוי שאין לי ספק שהוגשו אך ורק להתעמר בנו על מנת להכניס בנו פחד וללחוץ עלינו על מנת שלא נבצע את תפקידינו כנציגי הדייגים בצורה טובה.

...

למותר לציין כי המו"מ נמשך גם לאחר הגשת תביעה זו."

עדותו זו של הנתבע לא נסתרה ולמעשה, קיומו של משא ומתן בין הצדדים עולה גם מעדותו של אבורמד (פרוטוקול הדיון מיום 16/5/17 עמ' 35-36).

יתרה מזו התובעת גם הגישה את טיוטת ההסכם האחרונה משנת 2016 שנשלחה לנתבע (ולא נחתמה על ידו).

1. מתוך הנחה כי התובעת איננה מבקשת לסלק את ידם של הדייגים מנמל יפו, מובן כי יש לאפשר למשא ומתן זה להבשיל, תוך התחשבות באינטרסים של כלל הצדדים ולמעשה כי אין להם את האופציה שלא להגיע להבנות.

יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת א' חיות בע"א 8661/10 יוסף נעמה נ' תמר טורקיה [מיום 19/2/12] (פורסם בנבו) (להלן: "עניין נעמה") לפיהם:

"השאלה הנשאלת היא האם עומדת לבעל הקניין במקרקעין זכות מוחלטת מכוח סעיפים 16 ו-21 לחוק לקבלת סעד אשר ישיב את המצב לקדמותו ויחזיר לידיו את החזקה במקרקעין, וזאת ללא כל מנגנון מאזן המביא בחשבון גם אינטרסים של הפולש ושיקולים של צדק והגינות?

11. עקרון תום הלב מעוגן בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ומכוח הוראת סעיף 61(ב) לחוק נפרש עקרון זה על פני החקיקה האזרחית כולה. על החובה לפעול בתום-לב ועל היקף פרישתה במשפט הישראלי, עמד בית המשפט לא אחת בציינו כי זוהי "אחת מאותן דוקטרינות כלליות החלות בכל תחומי המשפט ... על פיה, כל בעל זכות (במובנה הרחב) צריך להפעיל את זכותו בתום לב" ...

....

13. אכן, נוכח השיקולים השונים הניצבים אלה מול אלה בסוגיה שבפנינו, הובעו גישות שונות באשר להיקף שיקול הדעת המסור לבית המשפט בבואו להגן על זכות הקניין. עם זאת, גרעין ההלכה לפיה ההגנה על זכות הקניין כפופה לעקרונות של צדק, הגינות ותום לב, קנתה אחיזה איתנה בפסיקה ואין עליה עוררין (רע"א 8186/07 כרמל נ' ינקוביצקי, פסקה 6 ([פורסם בנבו], 1.1.2008))."

יפים גם דבריו של י' י' ויסמן בספרו דיני קניין – בעלות ושיתוף (תשנ"ז), 45 לפיהם:

"מכיוון שאין הבעלות מוחלטת עוד, ותוכנה נקבע בכל מקרה על-ידי שקילת האינטרס של הבעל לעומת האינטרס של שכניו ושל הציבור, מתחייבת מכך מעורבות רבה על-ידי בתי המשפט, המופקדים על מציאת האיזון הנאות שבין בעלי האינטרסים השונים".

יש לזכור גם כי כעולה מדברי כב' השופטת חיות בעניין נעמה, הצורך בהחלת עקרון תום הלב נבחן באמת מידה אובייקטיבית ולא נדרש כי בעל הזכות יפעל בזדון או מתוך רוע לב אלא די בכך שפעולתו אינה עולה בקנה אחד עם "הסטנדרטים הערכיים הראויים של החברה הישראלית, כפי שבית המשפט מבין אותם מעת לעת" (שם).

1. בהינתן אם כן כי הנתבע לא היה בבחינת פולש בנמל בעת הגשת התובענה דנן וכי זו הוגשה בטרם זמנה; כי הנתבע משלם לתובעת דמי שימוש בגין תא הדייגים; כי הנתבע והתובעת ממשיכים לנהל ביניהם משא ומתן שיאפשר לראשון לחדש את ההיתר לעשות שימוש בתא הדייגים; כי הנתבע זקוק לתא דייגים על מנת שיוכל להמשיך להתפרנס מעבודתו כדייג וכי חזקה שאין התובעת מבקשת לסלק את ידם של הדייגים מנמל יפו, כך שעל הצדדים להגיע להבנות, תוך התחשבות באינטרסים מזה ומזה; ובהינתן כי השיפוץ במחסן 2 מתוכנן רק לשנת 2018 (פרוטוקול הדיון מיום 16/5/17 עמ' 11); אני מוצאת כי יש לאפשר לנתבע להמשיך ולהחזיק בתא הדייגים עוד למשך תקופת התארגנות ארוכה, אותה, כך אני מקווה, ישכילו הצדדים לנצל כדי להגיע לכלל ההבנות הדרושות.
2. משכך אני קובעת כי על הנתבע לסלק את ידו מתא הדייגים לא יאוחר מיום 1/5/18 אלא אם יחתום עם התובעת על הסכם חדש המאפשר לו להמשיך ולהחזיק בתא זה, לתקופה נוספת.

מובן כי בתקופה זו על הנתבע לשלם לתובעת את כל התשלומים בהם הוא מחויב על פי הסכם תא הדייגים.

1. לפני סיום אוסיף כי טענתו של הנתבע לאכיפה סלקטיבית בשל היותו יו"ר הוועד לא הוכחה לפני. לא כל שכן כאשר, כפי המתואר לעיל, הנתבע עצמו הסכים בחקירתו כי התובעת פועלת לסילוק ידם של דייגים נוספים ורבים מתאי הדייגים בהם הם מחזיקים במחסן 2.

אני דוחה אפוא טענה זו.

סוף דבר

1. הנתבע לא הפר את הסכם תא הדייגים שנחתם עמו ועל כן היה זכאי להחזיק בתא הדייגים עד יום 30/9/15.
2. משכך אין לחייב את הנתבע בתשלום הפיצוי המוסכם ככל שהוא מתייחס לתקופה שעד מועד הגשת התובענה דנן.
3. יום 30/9/15 חלף זה מכבר ובהינתן כי הצדדים טרם התקשרו בהסכם חדש, על הנתבע לסלק ידו מתא הדייגים (תא 6 במחסן 2).
4. יש לאפשר לנתבע פרק זמן להתארגנות ומעבר לכך יש לאפשר לצדדים פרק זמן להשלמת המשא ומתן ביניהם על מנת שהנתבע יוכל להמשיך ולהחזיק בהיתר בתא דייגים לצורך עבודתו.
5. משכך על הנתבע להשיב לתובעת את החזקה בתא הדייגים לא יאוחר מיום 1/5/18, אלא אם יתקשר עמה, עד למועד זה, בהסכם חדש המתיר לו להמשיך ולהחזיק בתא.
6. על הנתבע לשלם לתובעת את כלל התשלומים בהם הוא מחויב בהסכם הדייגים, כל עוד הוא מחזיק בתא הדייגים.
7. בשים לב לתוצאה אליה הגעתי ובהתחשב בכך שהתביעה הוגשה בטרם זמנה, אינני עושה צו להוצאות.

5129371

54678313

מזכירות בית המשפט תמציא לצדדים את העתק פסק הדין, כחוק.

ניתן היום, כ"ג אב תשע"ז, 15 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.