המבקש פנה בבקשה לבית המשפט לעשות שימוש בסמכותו מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982 ולהאריך את המועד להישפט בגין הדוח נשוא הבקשה. (דוח 30150618905).

המבקש נימק בקשתו בכך שיגרם לו עיוות דין באם תידחה בקשתו, שכן לדבריו הוא ציית להוראות התמרור ולא ביצע את העבירה המיוחסת לו.

המבקש תמך בקשתו בתצהיר מטעמו.

המבקש לא פנה במועדים הקבועים בחוק בבקשה להישפט שכן לטענתו לא קיבל את הדוח המקורי, אלא נודע לו על קיום הדוח רק כשקיבל הודעת כפל קנס.

המשיבה מתנגדת לבקשה, לדבריה קיימת חזקת מסירה, שכן הדוח נשלח למבקש בדואר רשום וחזר בציון "לא נדרש".

בית-המשפט שנדרש לבקשה להארכת מועד להישפט צריך לשקול שיקולים דומים לאלה שהוא שוקל בבקשה לביטול פסק דין שניתן שלא בנוכחות הנאשם:

על המבקש להראות שמתקיים לפחות אחד משני התנאים המצדיקים פתיחת השער של בית-המשפט: האחד – סיבה מוצדקת לאי הודעתו במועד על רצונו להישפט. השני- גרימת עיוות דין, אם הדיון בבית-המשפט לא יתקיים.

טעמים אלה אינם מצטברים, וראו: עניין סוריאה איטליא (רע"פ 9142/01 תק-על 2003(3) 2077) בסעיף 8 לפסק הדין, לאמור:

"יוצא שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שערו של בית-המשפט בפניו, בית-המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק דין גם אם אי התייצבות נבעה מרשלנות גרידא. אולם, אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור, ידחה בית-המשפט את בקשתו...".

בנסיבות המפורטות בבקשה, שוכנעתי כי עלול להיגרם למבקש עיוות דין, וכי מן הראוי ליתן לו יומו בבית המשפט על מנת לנסות ולהוכיח את חפותו.

משכך, אין הכרח להכריע בשאלה האם עמד המבקש בנטל המוטל עליו לסתור את חזקת המסירה.

תחילתה של התקלה בהמצאת הדוח למבקש במקרה שלפנינו, נעוצה בכך שהדוח מלכתחילה לא נמסר למבקש ביד בשל תקלה במסוף המשטרתי. (כך לדברי המבקש שלא נסתרו בתגובת המאשימה).

עוד ראוי לציין כי האיחור בהגשת הבקשה להישפט אינו גדול באופן יחסי וניכר שהמבקש השקיע מאמץ רב, לאחר שנודע לו לדבריו על קיומו של הדוח, על מנת לקבל את יומו .

לאור כל האמור, אני נעתרת לבקשה ומורה על הארכת המועד להישפט בגין דוח זה.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ח כסלו תשע"ה, 10 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.