עסקינן בתביעה כספית במסגרתה מבקשת התובעת לחייב את הנתבע להחשיב לידיה כספים ששולמו לשיטתה ביתר בגין סיווג לא נכון של מדי המים שברשותה אצל הנתבע.

התובעת, חברה פרטית אשר מחזיקה בנכס בו היא מפעילה בית אבות, מחזיקה והחזיקה בידיה תעודת רישום כ"בית חולים" בהתאם לפקודת בריאות העם 1940 ותקנות בריאות העם (רישום בתי חולים), התשכ"ו (להלן: "התובעת"), מאז שנת 1998. לנכס שני מדי-מים.

הנתבע, תאגיד מים אשר הוקם לפי חוק תאגידי מים וביוב, תשס"א – 2001 (להלן: "הנתבע"). הנתבע החל לפעול ביום 01.01.2010, עם הקמתו, והוא כפוף בעבודתו לכללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב), תש"ע - 2009 (להלן: "כללי תאגידי מים וביוב תעריפים"). הנתבע גובה את היטלי הביוב והמים בשטחה המוניציפלי של העיר חיפה, בהתאם לתעריפים שקבעה רשות המים. יצויין כי במסגרת רפורמה אשר בוצעה במשק המים בישראל, הטיל המחוקק את מלאכת קביעת תעריפי המים על מועצת הרשות הממשלתית למים וביוב.

התובעת טוענת כי עת ערכה בדיקה אודות חיובי המים על ידי חברה הנותנת שירותים לבדיקת חשבונות, בשנת 2011, נוכחה לגלות כי חוייבה בתעריפי מים לא נכונים, זאת עפ"י סיווג מוסדות שהינו שגוי. בחודש יולי 2011 פנתה התובעת אל הנתבע וביקשה לשנות את תעריף החיוב לסיווג "בית חולים" באופן רטרואקטיבי. ביום 10.8.11 השיב הנתבע כי על התובעת לפנות לרשות המים בבקשה לשינוי הסיווג. פניה אל רשות המים נערכה בעקבות תשובה זו, וביום 20.06.12 אישרה רשות המים לשנות את סיווג הנכס של התובעת לסיווג "בית חולים", ואישרה את הקצבת המים הנדרשת למשך תקופה של שנה מיום 01.01.12 – 31.12.2012 בתעריף מוזל.

יצויין כי התביעה הוגשה בתחילה אף כנגד עיריית חיפה בגין חיובים שהושתו על פי סיווג שגוי (מאותם טעמים) בתקופה שקדמה להקמת התאגיד-הנתבע, ואולם התביעה בעניינה של עיריית חיפה הסתיימה בהסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פס"ד.

טענות התובעת:

התובעת מלינה על כך שהנתבע חייב אותה בגין צריכת המים על פי סיווג כללי (סעיף סל) תחת שיסווגה על פי הסיווג המיוחד השמור לבתי חולים. כך, טוענת התובעת כי היה על הנתבע לתקן את הסיווג בהתאם לשימוש שנעשה בפועל בנכס התובעת, באופן שתחשיב החיובים יחול על פי סיווג "בית חולים" (המוזל יותר) החל מיום 01.01.2010, נוכח העובדה כי סיווג נכס התובעת לא השתנה מיום החזקה של התובעת בנכס.

זאת ועוד, לשיטת התובעת, הנתבע גבה חיובי יתר ביודעין, ולכל הפחות תוך התרשלות בכך שלא בדק את השימוש בנכס ותוך שהוא עושה עושר ולא במשפט. התובעת טוענת כי סעיף 1 לחוק עשיית עושר שלא במשפט, תשל"ט – 1979 מזכה אותה בהשבת מלוא הסכומים שנגבו ביתר. לשיטתה, הנתבע הוא גוף מעין ציבורי אשר חלות עליו חובות זהירות מוגברות וחובה לנהוג בהגינות יתרה. משהציג כלפי התובעת חיובים פעלה למילוי חיוביה מתוך הנחה כי הנתבע פועל בהתאם לחובתו לבדיקת החיובים ובהגינות.

התובעת מבקשת להבהיר כי הנתבע קיבל את כל המידע הנדרש לביצוע החיובים מאת עיריית חיפה, וזו ידעה גם ידעה מהו השימוש שנעשה בנכס התובעת מכח הליך משפטי שניהלה כנגד התובעת בענייני ארנונה. במסגרת אותו הליך ביקשה העירייה עצמה לסווג את נכס התובעת כ"בית חולים" על מנת לחייבה בחיובי ארנונה בגין מלוא שטחי הנכס ובאופן ישיר. התובעת מבקשת להבהיר כי לא זו בלבד שהנתבעת קיבלה את הסיווגים מאת העירייה אלא שעובדיה הם עובדי העירייה, ולמעשה מדובר במאגר ידע ומידע אחד.

עוד טוענת התובעת כי שמה מעיד עליה כי היא מנהלת בית חולים, שכן בשמה נכללו המילים "מעונות הורים" קרי בית אבות, ועל כן מחויבת היא בהחזקת רשיון להפעלת בית חולים על פי פקודת בריאות העם לש' 1940, ותקנות בריאות העם (רישום בתי חולים), התשכ"ו-1966. במצב דברים זה, טוענת התובעת, חלה על הנתבע, כמי שמחויב לגבות גביית אמת על פי החוק והכללים, לפעול לבירור הנסיבות האמיתיות ולשנות את סיווג הנכס מיוזמתו ואם לא פעל כך – הרי שהתרשל כלפיה.

זאת ועוד, הואיל ובחודש אוקטובר 2010 נכנס לתקפו תיקון לכללי התאגיד, במסגרתו הוסף סיווג "בית חולים", הרי ששומה היה על הנתבע ליידע, לכל הפחות, את כל המוסדות (ובוודאי אלו שצפויים היו להתאים להגדרה זו מכח חובתם להחזיק כאמור רשיון להפעלת בית חולים) בדבר קיומו של תיקון בחוק, וליתן הוראות בנוגע לאופן הגשת בקשה לשינוי הסיווג בהתאמה. משלא פעל הנתבע כאמור – הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו כלפי התובעת, גרם לה נזק והתעשר שלא כדין על חשבונה.

על פי חישובים שביצעה התובעת הסכום שנגבה ביתר בין השנים 01.01.2010 – 31.12.2011 עומד על סך 141,482.26 ₪, ובעבור סכום זה מבקשת התובעת השבה.

טענות הנתבע:

הנתבע טוען טענות מקדמיות וביניהן כי אין יריבות בין הצדדים, שכן רשות המים היא הגורם המאשר גביית תעריפי מים עפ"י הכמות שהוקצבה לו. לשיטתו, נעדר הנתבע שיקול דעת בנוגע לסיווג הנכסים, ולפיכך דין התביעה כנגדו להידחות.

בנוסף, סבור הנתבע כי יש לדחות את תביעת התובעת נוכח העובדה שעל פי הכללים (והוראת השעה שנחקקה בעניין) החובה לפנות בבקשה לשינוי הסיווג מוטלת על המבקש, ובקשה שכזו תידון בפני רשות המים בלבד. לשיטתו, התובעת לא פעלה לבקש שינוי של סיווג הנכס במשך תקופה ממושכת, כאשר פנתה, פנתה אליו במקום אל רשות המים, וכאשר פנתה, באיחור, לרשות המים – ניתן אישור אשר אין לו תחולה אלא ביחס לתקופה הנקובה בו.

למעשה, לשיטת הנתבע אין ביכולת התאגיד לדעת מהו סיווג הנכס ו/או מהו השימוש הנעשה בו, ואין על הנתבע החובה לבדוק באופן שוטף את התאמת הנכס לסיווג המתאים לו, ובכל מקרה התאגיד אינו יכול לסווג את התובעת בסיווג המבוקש לתקופה קודמת משנת 2012 ללא אישור רשות המים.

כמו כן, טוען הנתבע, לשון הסעיף מבהירה כי על המבקש מוטלת החובה לשנות את הסיווג ולהגיש מסמכים התומכים בסיווג המבוקש עד ליום 01.01.2011, בעוד החובה המוטלת על הנתבע היא להעביר את המסמכים שנתקבלו - לידי רשות המים. רשות המים מוסמכת לאשר הבקשה אך אינה חייבת לעשות כן. מכאן ניתן להסיק לטענתו כי החובה היחידה המוטלת על הנתבע היא העברת המסמכים האמורים לידי הרשות בעוד שבידי רשות המים שיקול הדעת הבלעדי האם לאשר ההטבה.

נוסף על האמור, הנתבע טוען כי התעריף המוזל הוא עניין הנתון לשיקול דעתה הבלעדי של רשות המים ומדובר בהטבה שניתנה על ידה.

הטבה זו לשיטתו, המשתמעת מלשון ס' 3(2)(ב)(1)(ד) לכללי תאגידי מים וביוב תעריפים, אינה מכילה תחולה רטרואקטיבית שכן מתן ההטבות עפ"י הדין מתבצע באופן שנתי ונלקח בחשבון במסגרת אישורי התקציב. נוכח כך, לא ניתן להורות על הענקת הטבות רטרואקטיביות, המפרות את התקציב שהועבר זה מכבר. לשיטתו, משמדובר בהטבה ולא במס, הרי שהנטל להביא את כל הנתונים הנדרשים לקבלת ההטבה מוטל על הצרכן, ומשלא פעלה התובעת להגשת בקשה לשינוי הסיווג ולקבלת ההטבה מיד עם כניסתו של סיווג זה לכללי התאגידים – פקעה זכותה לקבלת השבה ואין לה להלין בעניין זה אלא על עצמה.

כמו כן, טוען הנתבע לשיהוי ניכר. זאת, משום שהתובעת הלינה בפעם הראשונה אודות חיובי היתר כעשרה חודשים לאחר קביעת תעריף מוזל לבית החולים, והתביעה דנן הוגשה כשנתיים וחצי לאחר שרשות המים עדכנה זה מכבר את סיווג התובעת ל"בית חולים", על פי בקשתה. אגב כך מבקש הנתבע להבהיר כי שינוי סיווג הנכס בחיובי הצרכן מוביל לשינוי הסיווג אף בחיובי התאגיד - אל מול מחירי המים הנגבים על ידי חברת מקורות. לשיטתו, משאיחרה התובעת בהגשת פניותיה לשינוי סיווג הנכס, ובהשהותה את הגשת התביעה דנן – גרמה לנזק לתאגיד, שכן לא יוכל לחזור ולדרוש השבת התשלום העודף ששילם למקורות בשל סיווג לא נכון של הנכס, ודי בכך כדי להצדיק דחיית תביעתה להשבת כספים.

אשר לשיעור הנזק הנטען מבקש הנתבע להבהיר כי סיווג "בית חולים" לא היה קיים כלל עם כניסתם לתוקף של כללי התאגידים על פיהם הוא פועל, וכי אלו הוכנסו רק בחודש נובמבר 2010.

הנתבע מבקש להפנות בהקשר זה להוראת השעה שיצאה ביחס לכללי תאגידי המים (כללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב)(הוראת שעה), התשע"א-2010), אשר תחולתה מיום 1.11.10. לשיטתו, התעריף המוזל על פי הוראת השעה הוא נגזרת, בהתאם לאמור שם, משיקולים ונתונים שונים כגון - צריכה בשנת 2009, מספר מיטות האשפוז, קיומה של מערכת מים נפרדת לשימושים רפואיים וכיוב'.

בהתאמה, מבקש הנתבע להבהיר כי שיקול הדעת מסור לרשות המים בלבד, כי תפקידו מתמצה בהעברת הנתונים אל הרשות בלבד, כי פניה יזומה של המוסד הינה הכרחית לשם שינוי הסיווג, כי אין די בידיעה אודות אופי הסיווג לשם קביעת התעריף המוזל (כמות המים שתסופק בתעריף מוזל) ובכל מקרה כי אין מקום לקביעת תעריף מוזל ביחס לצריכת המים לחודשים ינואר-נובמבר 2010, טרם מועד התחולה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים וראיותיהם נחה עלי דעתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה בלבד, ואבהיר:

רקע -

1. טרם הרפורמה וחקיקת חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א – 2001 (להלן: חוק התאגידים), חל על משטר הספקת המים ותעריפי הצריכה חוק המים, תשי"ט-1959 (להלן: חוק המים 1959), כך שהרשויות המקומיות ככלל היו כפופות להוראות החוק הנ"ל. כמו כן, הרשויות המקומיות היו כפופות (בנוסף לאמור) למגוון דברי חקיקה בתחום אספקת המים כגון: חוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962 ו- פקודת העיריות (אספקת מים), 1936.

במהלך שנת 2009, בוטלו כל אותן הוראות דין בדברי החקיקה המסמיכות רשויות מקומיות לגבות תשלומי חובה של מערכות ושירותים של מים וביוב, ובכך פקעה סמכותה של הרשות המקומית בכל הנוגע לשירותי מים וביוב והיא אינה מורשית עוד לספק שירותים אלו (ס' 73 – 77 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו- 2010), תשס"ט–2009, ס' 139(ב) לחוק התאגידים).

הרפורמה במשק המים נעשתה באמצעות חוק התאגידים וכללה שינוי יסודי באופן קביעת תעריפי המים.

הרפורמה התבטאה בתיקוני חקיקה, החל מחקיקה ראשית שבו התקבל חוק המים (תיקון מס' 27), התשע"ז-2017 (להלן: חוק המים תיקון 27) ומכוחו התקינה מועצת רשות המים את כללי המים (חישוב עלויות ותעריפים להפקה ולהולכה), התשע"ז-2017 (להלן: כללים להולכה) וכן את תיקון מס' 3 לכללי המים (תעריפי מים המסופקים מאת מקורות), התשמ"ז-1987 (להלן: תעריפי מים מקורות).

הרפורמה כללה שינוי במנגנון קביעת תעריף צריכת המים, ובמסגרתה הטיל המחוקק מלאכת קביעת תעריפי המים על הרשות לשירותים ציבוריים (היא רשות המים), ללא צורך באישור שרים או ועדת הכנסת.

התעריפים שנקבעו מבוססים בעיקרם על מספר עקרונות: האחד "עקרון האחידות" אשר מבטא בין היתר את השאיפה להאחדת תעריפי המים כשווים בכל הארץ, בשונה מהמצב בו היו פערי מחירים בין אלו שקיבלו אספקת מים מחברת "מקורות", לבין אלו אשר קיבלו אספקתם ממפיקי מים פרטיים.

העקרון השני שבבסיס הכללים הוא "עקרון העלות" לפיו תעריפי המים יגלמו את העלות הריאלית של אספקת המים (ר' בג"ץ 10541/09 יובלי ש.ד.י. בע"מ ואח' נ' ממשלת ישראל (5.1.12, פורסם בנבו), להלן: בג"ץ יובלי ש.ד.י)

עקרונות אלו ככלל מבוססים על התפיסה כי מאגרי המים בישראל הם משאבים ציבוריים ועל ההנחה כי על הציבור לשאת בעלויות משק המים, לרבות מערכות ההתפלה הקיימות בישראל (ר' בג"ץ 6951/17 אפיקי מים אגודה שיתופית חקלאית נ' הרשות הממשלתית למים ולביוב, פסקה 2 לפסק דינו של כב' השופט עמית (03.04.2019, פורסם בנבו).

לאחר הרפורמה, המסגרת הנורמטיבית אשר קובעת את עלות שירותי מים וביוב היא כללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב), תש"ע-2009, (להלן: כללי התאגיד חישוב עלות), ולעניין התעריפים לצרכני התאגיד בגין שירותים אלו חוקקו את כללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב), תש"ע-2009. (להלן: כללי התאגיד תעריפים).

יצויין, כי עם כניסתם של התאגידים וביצוע הרפורמה במשק המים, ומתוך עקרון ההאחדה הנזכר מעלה, נעלמו מתעריפי המים סיווגים כגון "בית חולים" "מקוואות" וכיוב'. מוסדות אשר זכו קודם לכן להקלה במחירי המים הפכו עם הרפורמה להיחשב כמוסדות כלליים, ונדרשו לשלם על פי הסיווג הכללי, והיקר יותר. הדבר עורר קושי רב, ועל כן הוחלט על חקיקת הוראת שעה ביחס לכללי התאגיד תעריפים, אשר הביאה לכניסה מדורגת יותר של התעריף המלא ביחס למוסדות אלו. התיקון בחקיקת המשנה, נכנס לתקפו במסגרת כללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב)(הוראת שעה), תשע"א-2010, (להלן: הוראת השעה). באגב יצויין כבר עתה כי פרשנות הוראת השעה היא מבין הסוגיות השנויות במחלוקת בין הצדדים כאן.

עוד יצויין כי שאלת הגדרת דרישת התשלום עבור אספקת המים, שמא מדובר במחיר או בתשלום חובה הוכרעה זה מכבר בפסיקת ביהמ"ש העליון, כאשר בדיון נוסף שנערך בהרכב של חמישה שופטים בעניין בג"ץ יובלי ש.ד.י הנ"ל נקבע כי מדובר במחיר, אשר מבטא בהתאמה את העלות הממשית של השירות,ואת קיומו של קשר בין השירות לבין המחיר, וזאת על אף האחידות שמהווה בסיס לחיוב ועל אף העובדה שמדובר במוצר חיוני, ובריכוז השרות בידי הגורמים שנקבעו בחוק המים ובחוק התאגידים.

1. לגופו של עניין, אין כיום מחלוקת בין הצדדים כי התובעת עונה להגדרת "בית חולים", כפי שהוגדרה הן בחוק המים (ההיסטורי) והן בכללים על פי הוראת השעה.

התובעת שילמה עד שנת 2010 את התשלומים בגין שירותי המים שסופקו לה על פי התעריף שהיה נהוג לפי סיווג 'מוסדות' לרשות המקומית (מי שהיתה הנתבעת 1 כאן, כאמור) והחל משנת 2010, עת תוקן חוק המים ונכנס התאגיד הנתבע בנעלי הרשות המקומית, הועבר הסיווג מאת הרשות המקומית אל התאגיד, כך שהתובעת חויבה אף לאחר שנת 2010 (ואף לאחר התיקון הכלול בהוראת השעה) בתעריף 'מוסדות'. למעשה שילמה התובעת, על כך אין מחלוקת בין הצדדים, בתעריף גבוה מזה שבו יכולה היתה להיות מחויבת על פי התיקון שבהוראת השעה מעת תחולתו, ועד לאישור הקצבה ביחס לשנת 2012 על ידי רשות המים.

1. השאלות הצריכות להכרעה בענייננו הן אלו –
2. מהו תפקיד הנתבע על פי החוק והכללים, והאם קיימת יריבות בין הצדדים?;
3. ככל שקיימת יריבות בין הצדדים - האם חלה על הנתבע חובה לפעול באופן יזום לשינוי סיווג התובעת בזמן אמת או לעדכונה בדבר תיקון הכללים?;
4. אם קיימת חובה כאמור – האם הפר הנתבע את חובותיו?;
5. אם הפר הנתבע את חובותיו – מהו הנזק שנגרם לתובעת? בהקשר זה יש לבחון את לשון הוראת השעה, ולקבוע מאיזה מועד זכאית היתה התובעת לשלם את התעריף הנמוך, וכן את השאלה מהו שיעור התעריף הנכון שאותו אמורה היתה התובעת לשלם לו סווגה כ"בית חולים" על פי הקריטריונים שנקבעו בהוראת השעה;
6. ככל שנגרם נזק לתובעת כאמור - האם קיימת חובת השבה? קרי, האם יש בנסיבות העניין הצדקה לפטור את הנתבע מחובה זו?;
7. אם קיימת חובת השבה – מה שיעורה בנסיבות המקרה?

אדון בשאלות אחת לאחת –

יריבות –

1. אין ולא יכולה להיות מחלוקת בין הצדדים בנוגע לכך שהתאגיד הוא הגוף הביצועי אשר נועד ליישם את הכללים הנקבעים על ידי רשות המים בכל הנוגע להשתת החיובים על צרכניו ולגבייתם (ר' בעניין זה בג"ץ יובלי ש.ד.י הנ"ל וכן ת.א. (ב"ש) פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ נ' עיריית אשדוד ואח' (15.1.14, פורסם בנבו), וכן ר' ת"צ (י-ם) 9535-03-12 מונצ'רס נ' חברת הגיחון בע"מ (25.7.12, פורסם בבו).

בהתאמה, בעוד שרשות המים נדרשת להגדיר את הכללים הנוגעים לתעריפי החיוב בגין השירותים המסופקים, נדרש הנתבע ליישם את הכללים בהתאם למקרה שלפניו.

כפועל יוצא, נדרש הנתבע לוודא כי סיווג נכסי-צרכניו תואם את הכללים, כי התעריף המושת בהתאם לאותו סיווג הוא התעריף הנכון, כי החשבונות נשלחים אל הצרכנים וכי מבוצעת גביה בפועל. כן הוא נדרש לספק את שירותי המים ושירותי הביוב, והכל בהתאם להוראות החוק.

עדות לחיוב זה החל על התאגיד ניתן למצוא בין היתר בהוראות שמפיצה הרשות לכלל התאגידים, כמפורט בין היתר בחוזרי המנהל שהוצגו לתיק, שם נקבע כי "כל ספק מים (לרבות תאגיד המים – הערה שלי, ק.מ.פ) צריך להחזיק בידו בסיס מידע עדכני, הכולל, לכל הפחות...מסמכים מאמתים, ושיוך מדי מים לסוגי נכסים.." (ההדגשה שלי – ק.מ.פ. ר' חוזר מנהל הרשות לספקי מים מס' 1/2010 מיום 27.10.2010, נספח א1 לתצהיר הנתבע).

כן נקבע כי "בכל מקרה, על ספק המים החובה לוודא את התעריף המלא לחיוב, בטרם חיוב הצרכן" (ר' למשל 'טבלאות תעריפי מים וביוב – תעריפים לצרכנים מקומיים ותאגידים – 1.1.2011', מיום 8.2.2011, נספח 7 לתצהירי התובעת).

דומה אם כן, כי משנדרש הנתבע ליישם את הוראות הכללים ולפעול על פי האמור בהם, לוודא התאמת החיובים לכללים ולהחזיק בידיו מידע עדכני בנוגע לנכסי הצרכנים שלהם הוא נדרש לתת שירותים, ממילא אין הוא יכול לטעון כי סיווג לא נכון של נכס של מי מצרכניו אינו מקנה זכות עמידה מולו, ואין לשמוע טענתו לפיה רשות המים, קרי, מחוקק המשנה האמון על הסדרת הכללים, הוא אשר נדרש כבעל דין כאן, תחתיו.

ועוד – העובדה שהרשות הותירה בידיה, במסגרת הוראת השעה, את הסמכות לבחון כל בקשה להכרה כ"בית חולים" כשלעצמה אין בה כדי להצדיק דחיית התביעה כנגד הנתבע כאן על הסף, שכן אין בכך כדי לפטור את הנתבע מחובתו לפעול בגדר סמכויותיו, ולשחרר אותו מחובותיו כלפי צרכניו, ככל שיקבע כי יש במחדליו כדי להצדיק חיובו באופן ישיר.

חובות התאגיד בכל הנוגע לסיווג נכסי התובעת, ושאלת קיומה של הפרה -

1. כאמור, על התאגיד חלה חובה להחזיק בידיו מידע עדכני ולוודא יישום נאות של כללי הרשות ביחס לצרכניו. האם חובה זו כוללת בחובה חובה לפעול באופן אקטיבי לבירור אופן השימוש בכל אחד מהנכסים ככלל? דומה בעיניי כי התשובה לשאלה זו היא שלילית. מטבע הדברים נכנסו התאגידים בנעלי הרשויות המקומיות בכל הנוגע להענקת שירותי המים והביוב, ואגב כך – "למכירת" שירותי המים לצרכנים. כך, קיבלו התאגידים מאת הרשויות המקומיות הן את הנכסים המוחשיים הנדרשים להפעלת והענקת השירותים והן את יתר הנכסים, קרי הזכויות, החובות, והמידע. הואיל ולא נכנסו התאגידים לפעול בתוך חלל ריק, הרי שמטבע הדברים קיבלו התאגידים מאת הרשויות המקומיות את מלוא המידע שבידיהן, לרבות לעניין סיווגי הנכסים, ככל שאלו עלו בקנה אחד עם הגדרות סיווגי הנכסים שקבעה הרשות לשירותים ציבוריים, רשות המים.

הצגת דרישה לפני כלל התאגידים לפיה אלו יפעלו לבירור נכונות הסיווג שהתקבל בידיהן מאת הרשות המקומית ביחס לכל אחד מהצרכנים, יש בה משום הטלת נטל בלתי סביר, אשר עשויה היתה להיות לו, מטבע הדברים, השלכה כלכלית כבדה על התאגידים, ובהתאמה על משק המים בכללותו.

1. כזכור, נועדה הרפורמה בתחום משק המים ליצור משק סגור אשר במסגרתו נוצרה בין היתר התאמה בין מחירי המים לעלויות הנדרשות לקיומו של משק המים. כך, לו נדרשו כל תאגידי המים לתור אחר צרכניהם, לסווגם על פי השימוש שנעשה על ידם בנכס ובמים המסופקים לנכסם, ולסווגם מחדש ממילא היתה לכך השלכה רחבת היקף על תעריפי המים בהיבט ארצי, ולא לכך כיוון המחוקק בחוקקו את חוק התאגידים וביוצרו את הרפורמה אשר הובילה להולדתם של תאגידי המים.
2. הנה כי כן, יש לקבוע כי הנתבע לא נדרש לבחון את נכסי צרכניו ואת השימוש שנעשה בהם בשירותיו, ויכול וצריך היה התאגיד להסתמך בעניין זה על רישומי הרשות המקומית ועל המידע שהועבר אליו אגב הקמתו.
3. בכך טרם מיצינו את הבירור בענייננו, שכן השאלה - האם צריך היה הנתבע לברר מהו השימוש שנעשה אצל כלל צרכניו - אין בה כדי להשיב על השאלה האם חלה על התאגיד חובה לפעול בדרך אחרת מזו בה נהג כלפי התובעת כאן. בהקשר זה עלינו לבחון האם חלה על התאגיד החובה לפעול באופן אקטיבי לבירור השימוש שנעשה במים (ובנכס) אצל התובעת כאן, ואם לא – האם חלה עליו חובה אחרת אשר בשל הפרתה לא סווגו נכסי התובעת בהתאם לסיווג המתאים לשימוש שנעשה בנכסים אלו על ידה.
4. מן העדויות אשר נשמעו לפניי עלה כי חיובי צרכני הנתבעת נעשים בידי עובדי עירית חיפה, אשר מעניקים את השירותים לנתבע (הן בתחום הגביה והן בתחום שירות הלקוחות) בעודם ישובים במקומותיהם בעיריית חיפה, ולמעשה במחלקה אחת עם מחלקת הארנונה בעירייה (ר' עמ' 15 ש' 34 עד 16 שורה 5 לפרוטוקול הדיון מיום 7.5.19 וכן ר' עמ' 18 ש' 20-22 וש' 24-26).

עוד עלה מן המסמכים שהוצגו לפניי כי עיריית חיפה ניהלה כנגד התובעת כאן הליך משפטי, במסגרתו ביקשה להכיר (לצרכי ארנונה) במוסד שמנהלת התובעת בנכס נשוא התביעה כאן כמוסד העונה להגדרת 'בית חולים ומחלקה סיעודית', וזאת עוד בשנת 2006, מספר שנים לפני הקמת הנתבע, ולפני העברת המידע לידיו.

1. הנתבע ביקש לקבוע כי לכל היותר יש בכך כדי ללמד על כך שהעיריה ידעה כי בנכס מתנהל בית חולים, אך משלא הועבר המידע לשיטתו לידיו, ממילא לא חלה עליו חובה לסווג את הנכס בסיווג שונה מזה שהועבר אליו, בשל ידיעותיה הנטענות של העיריה.

בהקשר זה, ומשמצויים המסמכים והתיעוד בנוגע למידע שהועבר אל הנתבע בידיו – מצופה היה כי זה יציגם לפני ביהמ"ש לתמיכה בטענתו כי מידע כאמור לא הועבר אליו, ואולם זה לא הציגו, וחזקה פועלת לחובתו לפיה לו הוצג המידע היה זה תומך בגרסת התובעת בנוגע לידיעתו.

1. יובהר, כי בנסיבות המקרה מצאתי כי גם לו הוצג תיעוד המעיד על כך שהרישומים אשר הועברו אל הנתבע הם אינם אלא אותם רישומים המלמדים על סיווג הנכס במחלקת המים אצל העיריה, בסיווג כללי (יובהר כי אין מחלוקת בנוגע לכך שעובר להגשת התביעה כאן סיווגו את מדי המים של התובעת כ"מוסדות" ולא כ"בית חולים" על אף קיומו של סיווג מיוחד לבתי חולים), לא היה בכך לטעמי כדי להועיל לנתבע. מששוכנעתי כי עובדי העירייה במחלקת הארנונה הם-הם העובדים המשמשים למתן שירותים לנתבע כאן, דומני כי יש לקבוע כי ידיעותיהם בנוגע לסיווג הנכון לכל אחד מהנכסים שבטיפולם, הם עצמם בגדר נכס של הנתבע. הנתבע צריך היה לעשות שימוש בנכס זה, לרבות בתיקון סיווגים שגויים שברשותו, כחלק מחובתו לוודא כי החיובים המוטלים על צרכניו הם החיובים הנכונים.
2. ועוד – גם לולא היו עובדי העירייה בעלי הידע משמשים כעובדים של הנתבע דומני כי יש בנסיבות העניין כדי לקבוע כי הנתבע חדל במילוי חובותיו כלפי התובעת באופן שהוביל לכך שסיווגה נותר שגוי. ובמה דברים אמורים? הוראה השעה שתוקנה בחודש נובמבר 2010 ואשר מכוחה נוסף אל תוך כללי תאגידי המים תעריפים סיווג עבור "בתי חולים" מחייבת את המוסד המבקש להשתייך לסיווג זה להגיש בקשה סדורה בעניין בתוך המועדים הנקובים ואף לצרף אסמכתאות בהתאם לנדרש שם. בהתאמה מקימה הוראת השעה חיוב לצרכן, המבקש להנות מן ההקלה במחיר (הטבה), לפעול באופן אקטיבי כדי להביא לשינוי בסיווג שהוחל עליו עם הקמת התאגיד, ואולם דומני כי אין התאגיד רשאי לשבת בחוסר מעש ולהנות מהעדר פניה יזומה מטעם המוסדות השונים.
3. התאגיד הוקם על מנת להעניק שירותי מים וביוב, מוצר צריכה בסיסי שבלעדיו אין קיום. מעת חקיקת חוק התאגידים (ולמעשה אף קודם לכן) לא יכול הצרכן לפנות למקור חלופי לאספקת מים והוא נאלץ לעשות שימוש בשירותי המים שמספק לו התאגיד שהוקם מכח החוק (או הרשות המקומית, בהתאמה).

בסעיף 1(ב) לחוק התאגידים נקבע כי "לשם השגת מטרות החוק יוסמכו הרשויות המקומיות להקים, לפי חוק זה, חברות לשירות ציבורי..." (ההדגשה שלי – ק.מ.פ). מכח הוראות אלו הוקם התאגיד הנתבע כאן. כך, נדרש התאגיד, הגם שהוקם כחברה בע"מ, למלא תפקיד בעל משמעות ציבורית, תפקיד שהוטל בעבר על הרשות המקומית, ואין בהקמתו כדי להפריט את השירות ולהפוך את נותנו למי שרשאי לפעול מכח אינטרסים פרטיים - עסקיים בלבד.

1. בספרם, 'תאגידי מים וביוב' מבהירים עפר שפיר ונטלי שמואל מעודי (שם בעמ' 887-889) כי מעמדו של התאגיד הוא כגוף ציבורי-מנהלי הממלא שרות ציבורי חשוב, בנוסף להיותו גוף פרטי אשר נדרש לשיקולים עסקיים. מטרת הקמת התאגידים הינה ליצור מנגנון נפרד, סגור ומובחן מיתר פעילויות הרשויות המקומיות, אך ככאלה המשמשים בנעלי הרשויות המקומיות בכל הנוגע ליישומו של הדין החל בעניין. כך, מבוקר התאגיד במנגנונים שונים של רגולציה, וכך נדרש התאגיד לפעול על פי אמות המידה הראויות להתנהלותו של גוף מנהלי, ובהן עליו לפעול בשקיפות, בסבירות, ללא משוא פנים ובתום לב מוגבר.
2. ישיבת התאגיד בחוסר מעש מבלי ליידע את צרכניו אודות הזכויות העומדות להם, בין היתר כאלו הנובעות מתיקון שחל בכללים ואשר מאשר קבלת הטבה/ הנחה, אינה עומדת בקנה אחד עם חובותיו של התאגיד, כגוף מעין מנהלי כאמור.
3. שוכנעתי כי התאגיד לא פרסם על גבי החשבונות שהפיק לתובעת, במכתבים נלווים, או בכל דרך פרסום אחרת אשר יש בה כדי להביא את המידע לידי הצרכנים השונים בתחום טיפולו, את העובדה שחל שינוי בכללים, מעת חלותה של הוראת השעה.
4. ברע"א 7669/96 עירית נהריה נ' קזס (פ"ד נב(2), 214, בעמ' 221) נקבע בהקשר דומה (שם נכנסו לתוקף הוראות המוסיפות סיווג ביחס לחיובי ארנונה) כי "בפועלה כרשות ציבורית, חובה היתה על המבקשת ליידע את המשיב כי בעקבות צו המסים החדש שנכנס לתוקף.. ישלם מי שמחזיק ב.. ארנונה בגובה מחצית החיוב החל לגבי חנות. תחת זאת ישבה המבקשת בשב ואל תעשה והמשיכה לגבות.. את שיעור הארנונה שגבתה עד ..".

אבהיר כי אין בעובדה שהחיוב בגין תשלומי המים סווג כ"מחיר" ולא כתשלום חובה כדי להעלות או להוריד לטעמי בהקשר זה, שכן אדם משלם את חיובי המים המושתים עליו מכח הוראות החוק והכללים. אין הוא רשאי להמנע מן התשלום, ואין הוא יכול להתמקח עם מספק השירות בדבר עלותו של השירות. בהקשר זה דומה החיוב לתשלום חובה, וראוי כי הגוף אשר נבחר על ידי המחוקק לתת את השירות ולגבות את עלותו יפעל בשקיפות, בתום לב ובהתאם לאותן חובות החלות על הרשות המקומית בהשיתה חיובים המהווים תשלומי חובה, כדוגמת הארנונה.

1. במיוחד נכונים הדברים שעה שהוראת השעה מהווה חקיקת משנה, אשר הנתבע, כגוף המקצועי המוסמך לפעול בתחום, מכיר אותה, ונדרש לפעול על פיה בין היתר לטובת ולתועלת קהל לקוחותיו – הצרכנים.
2. ודוק – אין בעובדה שעל פי הוראת השעה נדרשים הצרכנים לפנות ולעתור לתיקון הסיווג לצורך החלת הסיווג המיטיב, כדי להפקיע את חובתו של הנתבע ליידע את קהל צרכניו בדבר קיומה של הוראת השעה ובדבר זכותם האמורה.
3. מכל האמור, נחה דעתי כי חלה על הנתבע החובה לפעול לכל הפחות ליידוע לקוחותיו על אודות השינוי שחל בחקיקת המשנה עם כניסתה לתוקף של הוראת השעה, וכי זה לא פעל בהתאם.

נזקי התובעת –

1. משמצאתי כי הנתבע הפר חובתו כלפי התובעת, הפרה שהובילה לסיווג שגוי של הנכס, ומשאין חולק כי התובעת שילמה בהתאם לחיובים שהוצגו לה על פי סיווג כללי של "נכסים" מבלי לעתור לשינוי הסיווג בהתאם לסיווג "בית חולים" שהוסף במסגרת הוראת השעה, ומבלי ליהנות מהקלות בתעריף החיוב, הרי שיש לקבוע כי התובעת שילמה ביתר במהלך מלוא התקופה שבה יכולה היתה ליהנות מתעריף מוזל.
2. התובעת צירפה לתביעתה תחשיב שנערך בידי חברה חיצונית אשר העמידה לה שירותים בעניין זה. יצויין כי משחלפה תקופה ממועד הגשת כתב התביעה כאן ועד לבירור התובענה לגופה התחלפו המצהירים בתיק, והמצהיר שנחקר כאן הוא אינו המצהיר שערך את התחשיב המקורי. יחד עם זאת, זה הצהיר כי בחן את התחשיב ומצא אותו נכון. ועם זאת, במהלך חקירתו של העד התברר כי זה אינו יודע לומר מהו בסיס החישוב שעליו נערך החישוב.

מדבריו עלה בסופו של דבר כי ערך את התחשיב לאחר שבחן את ההקצבה שניתנה לתובעת על ידי רשות המים ביחס לשנת 2012, ולאחר שנוכח כי הצריכה שנעשתה על ידי התובעת בפועל במהלך השנים 2010 -2011 אינה עולה בכל שנה על שיעור ההקצבה שקבעה הרשות. כך, ובהתאמה נערך התחשיב משל יש לכלול את מלוא הצריכה השנתית בתעריף המופחת.

1. כאן המקום להבהיר – הוראת השעה קובעת תעריף מוזל לתשלום על ידי בתי חולים ביחס לחלק מן הצריכה. את החלק הרלוונטי שבגינו תינתן למעשה הנחה בתשלום יש לחשב על פי ההנחיות שניתנו בהוראת השעה.

כך, נקבע שם כי את החישוב ניתן לעשות על בסיס אחת האפשרויות הבאות, כאשר שיעור ההקצבה שביחס אליה יבוצע חיוב בתעריף מופחת הוא השיעור שיתקבל על פי התחשיב שמוביל לתוצאה הנמוכה ביותר מבין אפשרויות החישוב שנקבעו.

ואלו הן אפשרויות החישוב –

א. שיעור הצריכה בשנת 2009;

או –

ב. שיעור הצריכה שנמדדה ברשת מים נפרדת המספקת מים לצרכים רפואיים בלבד, ככל שקיימת כזו , ואם לא קיימת – מכפלת כמות מיטות האשפוז לפי תעודת בית חולים ב-15 מ"ק לחודש.

1. יצויין כי באישור הסיווג שהתקבל מרשות המים ביחס לשנת 2012 (שנה שאינה שנויה כאמור במחלוקת לאחר שאישור רטרואקטיבי ביחס למלוא שנה זו ניתן לתובעת כבר ביום 20.6.12 – נספח 4 לתצהירי התובעת) נקבע כי התובעת תזכה בתעריף מופחת לפי סיווג בית חולים ביחס לצריכה שנתית של 13,758 מ"ק.

בתעודת בית החולים של התובעת לשנת 2012 צוין כי לתובעת רשיון להעמדת 130 מיטות אשפוז (לא כולל מיטות לטיפולי דיאליזה), ומכפלת 130 המיטות הללו ב- 15 מ"ק מים לחודש היה מביא אותנו לצריכה שנתית של 23,400 מ"ק, כמות העולה משמעותית על הכמות שאושרה.

הואיל ואין לפניי ראיות לקיומה של רשת מים נפרדת לצרכים רפואיים, אין לי אלא להניח כי המכסה שהוקצבה לתובעת לשנת 2012, תואמת אם כן את הצריכה שנעשתה בשנת 2009 (כאן המקום להבהיר כי נתונים בנוגע לצריכת המים בשנת 2009 במדי המים המשויכים לתובעת לא הוצגו לעיוני על ידי מי הצדדים).

1. הנה כי כן, אני קובעת כי מכסה של 13,758 מ"ק לשנה היא צריכת המים של התובעת לשנת 2009. רישיונות בית החולים שהציגה התובעת כאן מלמדים על כך שלא חל שינוי במספר מיטות האשפוז בשנים 2010-2012, ומכאן שגם בשנים 2010-2011, ככל שחלה הטבה כאמור ביחס לשנים אלו, צפויה היתה המכסה שבגינה זכאית היתה הנתבעת להטבה לעמוד על 13,758 מ"ק לשנה לכל היותר.
2. במצב דברים זה, ראוי היה לחשב את המכסה השנתית בהתאם למכסה שניתנה ביחס לשנת 2012, ואולם מעיון בתחשיב שצורף לתצהיר עולה כי בעוד הצריכה לשנת 2010 היתה נמוכה מן המכסה האמורה, הרי שהצריכה לשנת 2011 היתה גבוהה יותר. בהתאמה, דומני כי את התחשיב יש לערוך כך שהצריכה של שנת 2011 תחושב לפי ממוצע הפרשי העלות (תעריף חיוב חודשי ממוצע לפי צריכה כולל ביוב ומע"מ ללא סיווג כבית חולים אל מול תעריף חיוב חודשי ממוצע לאחר סיווג כאמור בצירוף ביוב ומע"מ כבית חולים) מכפלת מכסת הצריכה בלבד. כפי שיובהר להלן את תחשיב הצריכה לשנת 2010 ערכתי באופן שונה, מהנימוקים שבהמשך.
3. האם זכאית היתה התובעת, לו סווגה נכון, להנות מתעריף צריכה נמוך במהלך שנת 2010 במלואה? בעניין זה חלוקים כאמור הצדדים בשאלה מהו הסיווג הנכון אשר אמור היה לחול על התובעת ביחס לתקופה שלפני תקינת הוראת השעה.
4. דומה, כי נכון יהיה בעניין זה הביא כאן את לשון הוראת השעה, בחלקים הרלוונטיים, כדי להבין את מהות המחלוקת, וזו לשונה -

"1. בתקופה שעד יום כ"ט בטבת התשע"ד (31 בדצמבר 2013) יראו בסעיף 3 ל(כללי תאגידי המים תעריפים – ק.מ.פ), כאילו בפסקה (2), אחרי פסקת משנה (א) בא:

"(ב) על אף האמור בפסקת משנה (א) (הקובעת תעריף לשימוש שאינו מגורים – ק.מ.פ), לגבי השימושים המפורטים בפסקה זו יחולו ההוראות האלה –

1. עד סוף שנת 2012, יהיה התעריף, בעד צריכה לבית חולים...
2. עד סוף שנת 2013, יהיה התעריף לכל מ"ק, בעד צריכה לתעשייה...

2. תחילתם של הכללים ב-1 לחודש שלאחר יום פרסומם"

יצויין כי הוראת השעה פורסמה ביום 27.10.10.

לשון הוראת השעה מלמדת לכאורה על כך שמיום 1.11.10 יש לקרוא את כללי תאגידי המים תעריפים משל אלו מכילים הוראות המקנות הטבה בחיובים לבתי חולים עד לסוף שנת 2012, ובהתאמה, כטענת הנתבע, משל ככל שהיה מקום לשנות את סיווג הנכס של התובעת – מדובר בשינוי שמתייחס לצריכה שנעשתה החל מיום 1.11.10 בלבד.

1. התובעת טוענת כי מדובר בפרשנות שגויה, שכן לשיטתה את התעריף המוזל יש לייחס למלוא הצריכה שנעשתה במהלך שנת 2010 (ו-2011 שאינה רלוונטית למחלוקת זו).
2. על מנת לעמוד על פרשנותה הנכונה של הוראת השעה וללמוד שמא התכוון מחוקק המשנה להעמיד את ההטבה האמורה לבתי חולים ביחס למלוא הצריכה הנעשית מיום 1.1.10 ועד יום 31.12.12 אם לאו –יש לבחון את לשון החיקוק, ובמידה וזו מאפשרת יותר מפרשנות אחת, או אז יערך נסיון להתחקות אחר הפרשנות המקיימת בצורה הטובה ביותר את תכלית החקיקה (ר' בעניין זה ע"א 8622/07 אהוד רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (14.5.12, פורסם בנבו)).
3. בעניין זה, ועל מנת לסייע בפרשנות זו הועמדו לפניי הוראות שהעביר מחוקק המשנה (רשות המים) במסגרת חוזר המנהל (נספח א1 לתצהיר הנתבע) ביום 27.10.10, הוא יום פרסום הוראת השעה ברשומות.

ואלו ההוראות שניתנו בעניין זה בחלק הרלוונטי –

"5. מעת קביעת תעריפים לתאגידי מים וביוב לפי חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001 (להלן - חוק התאגידים), לא חלים תעריפים מוזלים כקבוע בסעיף 112 (ב) לחוק המים, התשע"ט-1959 (להלן – חוק המים) עבור שירותים ציבוריים מהסוג של בתי חולים.. . יחד עם זאת, ועל רקע העלייה החדה בתעריפי המים לבתי החולים.. עקב ביטול התעריפים המוזלים שהיו מנת חלקם קודם לכן, החליטה מועצת רשות המים על העלאה הדרגתית של התעריפים לאותם גופים, בתחומי תאגידי המים והביוב. בהתאם לאותה החלטה תידחה תחולת התעריף הגבוה על בתי חולים ומקוואות בתחום תאגידי המים והביוב, כך שהעלייה בתעריף תדורג על פני תקופה שתחילתה בתחילת חודש נובמבר 2010 (ללא תחולה רטרואקטיבית)) ותתפרס על פני שלוש שנים, כך שבינואר 2013 ישתווה התעריף לגופים אלו לתעריף המים לכל צריכה אחרת (כלומר, יחול התעריף הגבוה)." (ההדגשה שלי – ק.מ.פ)

1. עוד וכדי לסייע בפרשנות הוראת השעה דומה כי יש לבחון את התנהלות רשות המים בפועל.

אבהיר –את שיעור המכסה המוכרת לצורך חיוב על פי התעריף המוזל היה על רשות המים, מחלקת ההסדרה, לקבוע לאחר קבלת מלוא המסמכים בידיה - וזאת על פי הוראות סעיף קטן ג' אשר הוסף לסעיף 3(2) לכללי התאגיד תעריפים במסגרת הוראת השעה (החלק הרלוונטי לא צוטט כאן שכן אינו נוגע למחלוקת הפרשנית שבין הצדדים).

כך, ככל שנהגה רשות המים להכיר בקיומו של תעריף מוזל שנתי לבתי חולים אחרים (בין שפנו ביוזמתם ובין שהנתבע פנה בשמם), ביחס לכל שנת 2010 – הרי שמשמעות הדבר היא כי לשיטת מחוקק המשנה, הלכה למעשה, יש להכיר בתעריף המופחת ביחס לצריכה שנתית, לרבות כזו שנעשתה בפועל לפני יום 1.11.10. לעומת זאת, ככל שהמכסה שהוכרה אינה כוללת צריכה שנעשתה עד ליום 1.11.10 – כי אז משמעות הדבר היא שהפרשנות הנכונה לשיטת מחוקק המשנה מחייבת הפחתת התעריף בהתאמה רק ביחס לצריכה שנצרכה מיום 1.11.10 ואילך.

1. לאחר שבחנתי את המסמכים שהוצגו לפני נחה דעתי כי יש ליישם את הוראת השעה בהתאם ללשונה הטבעית, ובהתאמה לקבוע כי שיעור ההנחה יוענק מיום 1.11.10 ואילך בלבד (קרי בחלק היחסי בשים לב למכסה השנתית) ואבהיר –

ראש וראשון יודגש כי עניין לנו בחקיקת משנה, אשר ראוי לקרוא אותה, ככל הוראת חוק, לפי לשונה. עיון בהוראת השעה מלמד על כך שאת התיקון בכללים ניתן יהיה להוסיף אל תוך הכללים רק מיום 1.11.10. הואיל ומדובר בחקיקה (הגם שהיא חקיקת משנה) נכון וראוי הוא כי דבר החקיקה יהיה ברור וחד משמעי, וללא תחולה רטרואקטיבית. בבג"ץ 28/94 בצלאל צרפתי נ' שר הבריאות (מט(3) 804 (1995)) נקבע בנוגע לתחולתן הרטרואקטיבי של הוראות בחקיקת משנה כי "בהיעדר נסיבות מיוחדות או טעמים מיוחדים, גם אין לראות את התקנות כחלות למפרע".

מעת שנקבע בהוראת שעה מועד לתחולה, מועד שהוא מאוחר ליום הפרסום, וללא תחולה רטרואקטיבית, חזקה על מחוקק המשנה שהוא אינו משחית מילותיו לריק, וכי לא התכוון להוסיף את תוך הכללים התלויים ועומדים הוראה מאוחרת המחייבת את התאגידים לפעול על פיה ביחס לחיובים חודשיים שכבר הופקו.

בהקשר זה ראוי להבהיר כי כאשר ביקשה רשות המים לתקן טעות שנפלה מלפניה באופן רטרואקטיבי, למשל בקביעת תעריפים, נקטה הרשות בלשון ברורה וקבעה כי תחולת ההוראה היא מיום הקודם ליום הפרסום.

כך, למשל, ב'טבלאות תעריפי מים וביוב – תעריפים לצרכני ספקים מקומיים ותאגידים – 1.1.2011' אשר הופקו ביום 8.2.11, שם נאמר כי "התעריפים נכונים מיום 1/1/2011.." ועוד נאמר שם – "לתשומת הלב, הטבלאות מחליפות את טבלאות התעריפים שפורסמו ביום 1.02.2011".

1. מעבר ללשון חקיקת המשנה, יש לבחון לטעמי את התנהלות הרשות בקשר עם יישום הוראת השעה.

כך, באישור שמסרה הרשות בידי הנתבע בנוגע לצרכנים אחרים, אשר סיווגם כ"בית חולים" הוכר עוד בשנת 2010, צוין כך –

"בהתאם לכללים ולחומר שהועבר אלינו, הריני לאשר כי הכמות השנתית לאספקת מים לבית החולים לתעריף שנקבע... הינה לפי הפירוט מטה.

בכפוף להוראות הכללים, אישור האספקה הינו לתקופה שמיום 1/11/10 ועד ה- 31/12/12."

בהמשך מופיע פירוט ביחס למוסדות השונים, ואולם בהעדר נתונים בנוגע לצריכתם של מוסדות אלו בשנת 2009/ביחס למספר המיטות/קיומה של מערכת מים נפרדת לא ניתן לומר על פי הסכומים הנקובים שם האם אלו מתיישבים עם כמות הצריכה השנתית של אותם מוסדות אם לאו.

כך או אחרת, לשון האישור ברורה, והיא מתייחסת ל"כמות השנתית", תוך הוראה לפיה אישור האספקה מתייחס לתקופה שמיום 1/11/10, ומתוך הדברים אני למדה כי לשיטת הרשות היה על התאגיד-הנתבע לאפשר חלוקה של כמות הצריכה השנתית המאושרת לכל מוסד למספר הימים בשנה, ולייחס את ההנחה לחלק היחסי המגיע לאותם מוסדות ביחס לתקופה "שמיום" 1.11.10 ואילך בלבד.

1. פרשנות זו אף מתיישבת עם לשון הכללים אליהם מפנה הוראת השעה, בנוגע לגזירת התעריף המופחת. כללים אלו (כללי המים (תעריפי מים המסופקים מאת מקורות), תשמ"ז-1987/ כללי מקורות) קובעים, בין היתר, בסעיף 2(ג) כך - "חל שינוי בתעריפי המים בתוך תקופת הצריכה שאליה מתייחס החשבון לצרכן, יראו את הצריכה כאילו התחלקה באופן שווה לכל יום בתקופת הצריכה, והצרכן יחויב לשלם לפי התעריף הקודם בעד הימים שלפני יום השינוי ולפי התעריף החדש בעד הימים שלמן יום השינוי".

בפרשנות הוראת חיקוק, שומה עלינו לבחון את הסביבה הטבעית של אותה הוראה, את החיקוקים המשיקים הנוגעים לאותה סוגיה ולגזור מאלו גזירה שווה בנוגע לפרשנות הנכונה הראויה לאותן הוראות.

1. שקלתי האם נכון יהיה להיעזר בחוזר המנהל מיום 27.10.10 שהפיצה הרשות כדי לסייע בפרשנות הוראת השעה, ומצאתי כי אין בזה כדי לסייע. זאת, נוכח הסתירה הפנימית שבנוהל והעובדה שאין בזה אלא כדי ליצור חוסר בהירות נוספת על זו שקיימת.

כך – מדבר הנוהל על דחיית העלייה בתעריפים ב-3 שנים מצד אחד, ומצד שני על עליה הדרגתית על פני 3 שנים - מיום 1.11.10 (ללא תחולה רטרואקטיבית) ועד יום 31.12.12 (תקופה שאינה מגיעה ל-3 שנים).

ועוד - גם פרוטוקול שנערך עובר לתקינת הוראת השעה הוצג לעיוני (ת/1), ומעיון בו עולה כי הוחלט על העלאה הדרגתית של עלויות המים למוסדות הכלולים שם (לרבות בתי חולים) במשך 3 שנים. יחד עם זאת הוחלט שם עוד כי טיוטה תנוסח על ידי הרשות ותפורסם לשמיעת התנגדויות ולא ברור האם הנוסח הסופי המוכר לנו מהוראת השעה נוסח לאחר שמיעת התנגדויות כאמור אם לאו, מה היה תוכנן וכיצד הוחלט מהו הנוסח הסופי אשר יתקבל בהתאמה.

1. לבסוף אני רואה לנכון להוסיף כי אף אם יימצא כי טעות נפלה מלפניי בפרשנותה הנכונה של הוראת השעה, הרי שדומני כי התובעת כאן מושתקת מהעלאת טענות בנוגע לתחולתה הרטרואקטיבי של הוראת השעה, שעה שבפנייתה המקורית אל הנתבע בבקשה לשינוי הסיווג עתרה זו לערוך את החישוב על פי הסווג הנמוך, החל מיום 1.11.10 – ר' מכתבה של נציגת חברת ערך בשמה של התובעת מיום 24.7.11, נספח 2 לתצהיר התובעת.

יובהר, למען הסדר הטוב, כי התובעת הצהירה, באמצעות מי שהיתה מנכ"לית התובעת בזמנים הרלוונטיים, כי היא סומכת את ידיה על נציגי חברת ערך, וכי הפניה נספח 2 לתצהירה היא פנייתה הראשונה של התובעת אל הנתבע לשינוי הסיווג (ר' עמ' 12 ש' 8-9 לפרוטוקול ועמ' 13 ש' 32-34 שם), ובהתאמה – יש לראות אותה כמי שעומדת מאחורי האמור שם.

מדובר למעשה בהודאת בעל דין שנעשתה מחוץ לכתלי ביהמ"ש, ויש בה כדי לחייב את התובעת בנוגע לויתורה על כל טענה בנוגע להחזרים ביחס לחיובים שנעשו עובר ליום 1.11.10, מועד ממנו ואילך ביקשה להכיר בה כ"בית חולים" ולהשית עליה חיובים בהתאם.

1. לסיכום אני קובעת כי נזקיה של התובעת עניינם בהעדר סיווג נכון של הנכס מיום 1.11.10 ועד יום 31.12.11. על פי התחשיבים שהוגשו (ואשר הנתונים הנקובים בהם לא הוכחשו) אני קובעת כי התובעת היתה זכאית, לו סווגה נכון, להנחה בשיעור הקצבה ביחס לצריכה בשיעור כולל של 15,332.3 מ"ק מים (13,758 מ"ק לשנת 2011 בהתאם לשיעור הצריכה המקסימלי המותר לתובעת לפי נתוני צריכת 2009 כפי שנקבעו מעלה + 1,544 מ"ק שיעור הצריכה בחודשים נובמבר ודצמבר 2010 בפועל).
2. חישוב ההפרשים נערך על ידי, כאמור מעלה, על פי ממוצע הפרשי העלות מכפלת המכסה המותרת כמפורט בסעיף 38 ובסעיף 26 לעיל ביחס לשנת 2011, ובחישוב מכפלת הפרשי העלות לחודשים נובמבר ודצמבר מכפלת הצריכה בחודשים אלו בשנת 2010. בהתאמה אני קובעת כי בסה"כ חויבה התובעת ביתר (ביחס לחיוב שהיה מקום להשית עליה לו סווגה נכון במועד) בסך של 78,450 ₪ (12.652-7.49=5.161*13758 = 71,005 ₪ בגין שנת 2011, וכן 4.822*1,544= 7,445 ₪ בגין שנת 2010).

פטור מהשבה - מלא או חלקי -

1. סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט קובע -

"בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת."

הנתבע טוען, כאמור, כי את תביעת התובעת לחיובו בהשבה יש לדחות הן מפאת השיהוי שבהגשת התביעה והן לאור הנזק שצפוי להגרם לו אם וככל שתתקבל התביעה.

1. אשר לסוגיית השיהוי יש לשים את לבנו לכך שמדרישתה הראשונה של התובעת לשינוי הסיווג (זו שהוגשה כאמור כבר ביום 24.7.11) אנו למדים כי התובעת עמדה על זכותה והיתה מודעת לה כבר בחודש יולי 2011. בחודש אוגוסט 2011 הופנתה תשומת לב התובעת לחובתה לפנות ישירות אל רשות המים לצורך שינוי הסיווג. התובעת לא הציגה כל ראיה בנוגע למועד בו פנתה לראשונה אל הרשות, ובעניין זה קמה לחובתה החזקה לפיה לו היו בידיה ראיות אשר יעידו על פעולה מהירה ועניינית מטעמה בעניין – היתה מניחה זאת לפנינו.
2. מנספח ה' לתצהיר הנתבע עולה לכאורה כי אף לאחר קבלת מענה מטעם הנתבע והפנייתה של התובעת אל רשות המים בחרה האחרונה, הפעם ללא סיוע של חברת ערך, לפנות באותו עניין בשנית אל הנתבע-עצמו, בחלוף כ- 8 חודשים מהמועד שבו קיבלה לכאורה מענה מאת הנתבע בעניין.

אין ספק כי התנהלות זו הובילה להתמהמהות בבירור עתירתה של התובעת, ואין לתובעת להלין בעניין זה אלא על עצמה.

1. עוד המשיכה התובעת והתמהמה כאשר אף לאחר שקיבלה את אישור רשות המים, בחודש יוני 2012, ובו התייחסות לשנת 2012 בלבד, המשיכה והשהתה את הטיפול בעניינה והגישה תביעתה זו רק בחלוף כשנתיים ומחצה מאותו מועד.

1. מדובר בשיהוי ניכר אשר דומה כי יש ליתן לו משמעות ותוקף במסגרת הדיון כאן בסוגיית ההחזר.
2. זאת ועוד- הוראות סעיף 114(ב) לחוק המים 1959 קובעות תקופת התיישנות בת שנה אחת בלבד. ברע"א 4981/16 עיריית עכו נ' רמת טבעון –נוף עכו ואח' (19.9.17, פורסם בנבו) נקבע כי תקופת התיישנות מקוצרת זו תחול גם ביחס לתביעה להשבת כספים ששולמו ביתר בשל סיווג מוטעה של הנכס, ואף ביחס להגשת תביעות לביהמ"ש (ולא רק בהצגת דרישה להשבה כלפי התאגיד/הרשות), כבמקרה דנן.
3. יובהר, טענת התיישנות היא טענה דיונית ולא מהותית, ואין היא מפקיעה זכות אלא חוסמת את דרכו של המתדיין מהבאת טענותיו לבירור לפני ביהמ"ש. משכך, תנאי לדחיית תביעה בשל התיישנותה הוא העלאת טענת התיישנות מטעם בעל הדין שכנגד, שהרי זכותו של בעל דין לוותר על טענה דיונית העומדת לו.

יחד עם זאת, העובדה שניתן היה להעלות טענה של התיישנות ולדחות בכך את התביעה דנן די בה כדי ללמד על כך שטענת השיהוי היא אינה טענה של מה בכך, ויש לשקול אותה בנסיבות אלו ונוכח הוראות הדין בכובד ראש.

1. טענה נוספת שהעלה הנתבע כדי להצדיק דחיית התביעה נגדו עניינה בנזק שעשוי להיגרם לו בשל קבלת התביעה. בעניין זה טוען הנתבע כי ככל שהיתה רשות המים מורה על שינוי סיווג נכסי התובעת לסיווג בתי חולים כבר בשנת המס אשר ביחס אליה שינוי זה רלוונטי, הרי שבד בבד היה משתנה סיווג החיוב שהוא חב בו כלפי חברת מקורות, ממנה הוא מקבל את אספקת המים, ביחס למכסת הצריכה הרלוונטית (כשם שנעשה ביחס למוסדות ולמועדים שהוכרו כאמור – כעולה למשל מנספח 2 לתצהירו).

לשיטתו, תקציבו השנתי נגזר מתוך החיובים המושתים עליו כלפי מקורות כעולה מהוראות כללי התאגיד עלויות מחד, ומהכנסות להן הוא זכאי מכח הוראות כללי התאגיד תעריפים, אותם הוא גובה מצרכניו דוגמת התובעת כאן מנגד. רווחיו הם נגזרת של ההפרש בין השניים.

כך, אם נדרש הוא לערוך שינוי בחיוב המושת על לקוחותיו – זכאי הוא להנחה בשיעור החיוב שהוא חב בו כלפי מקורות ותקציבו נותר יציב. מנגד, ככל שחל שינוי בחיוב המושת על לקוחותיו מבלי שייערך שינוי מתאים אף בחיוביו כלפי מקורות, נוצר לו חסרון כיס, אותו עליו לממן בעצמו, ותוך חריגה ממסגרת התקציב בה הוא פועל.

על כיסוי העלויות של התאגיד ניתן ללמוד מבג"ץ 1195/10 מרכז השלטון המקומי נ' הרשות הממשלתית למים ולביוב (13.11.14, פורסם בנבו), שם הובהר כי -

"... נקבע כי כיסוי העלות של כל תאגיד ייעשה בדרך של גזירת תעריף ספציפי עבורו למים אותם הוא רוכש ממקורות. מקורות, מצידה, תכסה את סך עלויותיה מסך כל התעריפים שנקבעו לה מכלל צרכניה, לרבות התעריפים הספציפיים שנקבעו לכל תאגיד מים עבור רכישת מים ממנה."

1. אבהיר כי לבד מן העובדה שהנתבע לא הרים את הנטל להראות כי לא יוכל לזכות בהשבה יחסית של חיוביו כלפי מקורות בשל חלוף הזמן מאז ביצוע החיוב ועד להצגת הדרישה, בין היתר בשל העובדה שזה לא ביקש לצרף את מקורות או אף את רשות המים כצד שלישי כאן, דומני כי יש לקחת בחשבון בעניין זה אף את העובדה שהנתבע ידע כבר בחודש יולי 2011, לכל המאוחר, כי התובעת מבקשת לסווג את נכסה כ"בית חולים", וכי היא אוחזת בתעודת רישום כבית חולים, תנאי שהוא למעשה התנאי היחיד להכרה בסיווג זה מעת כניסתה לתוקף של הוראת השעה. רוצה לומר, אם בחר הנתבע לעצום עיניו נוכח טענות התובעת בעניין, להמנע מבירור העובדות לאשורן בנוגע להגשת בקשה מטעם התובעת לרשות המים בסמוך לכך, ולמעשה בויתור על העלאת כל טענה בהקשר זה כלפי רשות המים עם קבלת אישור הרשות ביחס לשנת 2012, הרי שתרם הנתבע לנזקים אשר לטענתו צפויים להיגרם לו כתוצאה מחיובו כאן.
2. לסיכום הדברים דומה כי יש לערוך איזון ראוי בין טענותיו של הנתבע ביחס להגנתו זו אל מול האשם שיש לייחס לנתבע עצמו בגין הגנה זו, ואני רואה לנכון לקבוע כי בנסיבות העניין ראוי ונכון יהיה להפחית אם כן את שיעור הפרשי ההצמדה והריבית הנובעים מהזמן שחלף ממועד ביצוע התשלומים העודפים על ידי התובעת ועד להגשת התביעה כאן, וכן יש להפחית משיעור ההחזר שתהא התובעת זכאית לו, בנסיבות אלו, נוכח השיהוי הממושך שבו נקטה. את ההפחתה אני רואה להעמיד על שיעור של 40 % מתוך ההחזר הנומינלי.

מכל האמור – אני מחייבת את הנתבע להשיב לתובעת סך של 47,070 ₪ (78,450*60%). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 7.12.14, ועד ליום התשלום המלא בפועל.

כן אני מחייבת את הנתבע בהוצאות התובעת בגין הדיון כאן בסך של 1,500 ₪ ובשכ"ט בא כוחה בסך של 2,500 ש"ח.

אבהיר כי בקביעת ההוצאות ראיתי לנכון לקחת בחשבון הן את תוצאת ההליך והן את מנין העדים שנדרשו להופיע כאן, את העדרם של מסמכים מהותיים, ואת הטעויות והכשלים שנפלו בתחשיב התובעת.

הצדדים רשאים להגיש ערעור בזכות בתוך 45 ימים ממועד קבלת פסה"ד בידיהם.

המזכירות תמציא את פסה"ד לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, כ"ו אלול תשע"ט, 26 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.