<#2#>

נוכחים:

העותר ובאת כוחו עו"ד רויטל בן-שבת

ב"כ המשיב 2 עו"ד אפרת רותם

פרוטוקול

ב"כ העותר: חוזרת על העתירה.

ב"כ המשיב 2: מגישה כתב תשובה.

ב"כ העותר: עיינתי בכתב התשובה.

חשוב לי להפנות לטענה שהיא הטענה העיקרית בעתירה הזו, ולצורך כך אני רוצה להפנות את בית המשפט להחלטת ועדת השחרורים שציינה בין יתר דבריה שקיימת תופעה שזועקת לשמיים בה אסירים תושבי הרש"פ, לא אסירים ביטחוניים, אינם מקבלים התייחסות טיפולית נאותה ולא מופנים לקבוצות טיפוליות על אף בקשתם וכאשר עניינם מגיע לוועדת שחרורים, נטען על ידי ב"כ היועמ"ש כי הם לא ראויים לשחרור. לא בכדי נרשמה הערה כזו.

הגיע הזמן שתהיה התערבות מסוימת של בית המשפט. אנו מדברים על עותר בן 23, כשהוא זכה לשחרור המקודם, זה היה כאשר היה קטין בן 16. מתוך 5 חודשים הוא קיבל שחרור נציבותי ולא השכיל לנצל את אותה הזדמנות. אנו לא מתכחשים לחומרת העבירה ולא לכך שמדובר ברצידיביסט. לראשונה יש דברים שלא היו בפעמים הקודמים, לראשונה אנו באים עם תוכנית שיקומית. לא תוכנית שיקומית שמתמקדת רק בעבירות אלא תוכנית כוללת שיש בה לראשונה קבוצה לעברייני רכוש ולשליטה בכעסים.

למעשה גם העותר לא שוקם או טופל בכלא על אף בקשותיו. כל פ עם אמרו לו שהוא שוהה בלתי חוקי. הציעו לו להשתלב בקבוצה לשליטה בכעסים לאחר שחרורו ממאסר, כלומר גם לעו"X הכלא אין מה להציע. אני פניתי לאל עמל וביקשתי שתוצג תוכנית. העותר צריך לעבור טיפול כוללני מהסיבה שהוא לא עבר טיפול כזה ולכן יש פה אדם רצידיביסט שלא מטופל ושיכול להמשיך ולחזור על המעשים. יש כאן הזדמנות לשקם אותו. יש 7 חודשים שבהם או שהוא יוותר ללא כל טיפול בכלא או שבמהלכם יעבור תוכנית שיקומית רצינית.

אני מפנה לע"פ 11750/04 של כב' השופט ריבלין. בית המשפט העליון מפחית שנה מתקופת מאסרו של עבריין מין כאשר הוא קובע שלא היה שילוב בין הענישה לבין הליך השיקום באופן שפגע באפשרות יציאה לחופשה או שחרור מוקדם. במקרה שלנו הוא לא יכול לצאת לחופשות כי מדובר בשוהה בלתי חוקי.

נכון שאנו לא בערעור על העונש אבל אני סבורה שיש מקום לבצע היקש בין העונש שאם היינו מראים שלא ניתן לו טיפול גם מעצם היותו שב"ח או כי לא ניתן לו הטיפול במועד הראוי, ואז יתכן ובערעור על העונש הוא היה זוכה בהקלה ולכן אני מבקשת את ההקלה כבר כאן.

נכנסים אסירים רצידיביסטים שיוצאים וחוזרים. האם לא הגיע הזמן לשים לזה סוף? בפעמים הקודמות הוא לא הביע רצון לעשות שינוי ולא הביא תוכנית טיפולית.

הקבוצה של שליטה בכעסים תפתח רק עם שחרורו ממאסר. הוועדה אמרה שמלכתחילה זה לא טיפול מתאים.

לא התייחסו לכך שהוא שילם את הפיצוי בטרם עת ואת הקנס. אני אומרת לבית המשפט שביום שהוא יטפל בצורה מעמיקה וחלילה יחזור, אז נסגור את הגולל. אני אומרת שצריך לתת כאן הזדמנות.

נכון שיש פה עבירות רכוש ומדובר בעבריין רצידיביסט. הוא יכול לשבת בכלא עוד 7 חודשים אבל בכך לא נשיג שום מטרה.

הוועדה מציינת משפט בהחלטתה "אמנם אין האסיר אשם שהוא לא עבר את התוכנית בכלא". אי אפשר להגיד שהוא לא אשם. אני טוענת שיש כאן נקודת יציאה. יש כאן אפשרות להעניק לו את הטיפול הזה.

אני מפנה לפסק הדין בעניין סמי סוויסה עת"א 29493-02-11. במקרה הזה מצבו היה יותר גרוע ממצב העותר. אמנם הוא לא שב"ח אבל מדובר במאסר חמישי של העותר, עם חמ"ל בעניינו בדבר השתייכות לארגון פשיעה, כאשר משטרת ישראל התנגדה לשחרורו, עולה מדו"ח העו"ס שהוא התקשה לקחת אחריות על מעשיו. ובית המשפט אומר שיש כאן תוכנית שיקום, ומה עדיף לעשות עם הזמן הזה?

לוועדה הוגש דו"ח ריק לגבי העותר. מוכרת ההלכה של בית המשפט העליון בנושא הפיקוח ואני מציעה להביא לכאן תוך שעה-שעתיים ערב ישראלי שמוכן לערוב לו ולחתום עליו. אני מדברת על הפקדת ערבויות גבוהה, שתהווה את אותו רצון אם יהיה חשש שחלילה הוא לא ימלא אחר התנאים.

בית המשפט, על אף שמדובר ברצידיביסט ומאסר רביעי, בגלל שיש התנהגות טובה ורצון, וזה לא אשמתו שלא טפלו בו על אף שהוא הביע רצון, יש כאן תקופה של 7 חודשים שניתן לתת לו טיפול.

ב"כ המשיבה: תאריך השחרור של העותר הוא בסוף אוקטובר.

9 חודשים זה לא תקופה קצרה. הנושא גם נדון בבית מהשפט העליון לא אחת ולא פעמיים. צריך להסתכל בסופו של דבר על השורה התחתונה, האם המסוכנות נשארה בעיני או לא, בין בנסיבות כאלה או אחרות.

המסוכנות נשארה בעיני. הטעונים היו יכולים להיות יפים אם היה מדובר במאסר ראשון או שני. מדובר במאסר רביעי לאדם צעיר. התחלנו ב-5 חודשים, עברנו ל-18 חודשים בהם הופעל מאסר על תנאי, עברנו ל-19 חודשים ובמאסר הזה הופעלו שני מאסרים על תנאי. מה יותר מחרב מאסר על תנאי שהונף מעל צווארו של העותר וזה לא הרתיע אותו מביצוע המעשים.

אין בעיה שהוא יסיים את המאסר ואז שיעשה שיקום לא במסגרת השחרור על תנאי, ואז נראה אם הוא מוכיח את עצמו.

יש כאן ביצוע עבירות חמורות ביותר.

אנו נמצאים בעתירה על החלטת הוועדה. צריכים לשקול את הסבירות של ההחלטה. לא רק שההחלטה היא סבירה, היא גם ראויה ואני לא רואה אפשרות אחרת שהוועדה הייתה יכולה להחליט.

ב"כ העותר: השחרור המלא המנהלי שלו הוא ביום 12.9.15.

אנו ערים לאסירים רצידיביסטים שמקבלים טיפול בכלא ומשתחררים. כלומר, אנו נמצאים היום במצב שאם העותר הזה היה זוכה לטיפול בכלא, הוא היה משתחרר. הוועדה ערה לכך ואומרת שבגלל שהוא לא קיבל טיפול, לא ניתן לשחרר אותו.

<#3#>

פסק דין

העותר מרצה עונש מאסר רביעי למשך 30 חודש בגין הרשעתו בעבירות בגין פריצה לרכב, גניבתו והעברתו לתחומי הרש"פ יחד עם אחרים, תוך שהוא שוהה בלתי חוקי נושא ת"פ 27509-08-13 (בית משפט השלום בפתח תקווה) והוא מלין על החלטת המשיבה 1 (להלן: "הוועדה") מיום 1.12.14 שלא לשחרר אותו על תנאי בתנאי התוכנית הטיפולית של מרכז אל אמל שהוצגה בפני הוועדה ובפנינו.

ב"כ העותר טוענת בכתב העתירה ובטיעוניה בפנינו כי שגתה הוועדה כאשר זקפה לחובתו של העותר את העובדה שלא השתתף בהליך טיפולי לעברייני רכוש או בהליך טיפולי לשליטה בכעסים בתחומי שב"ס שכן הדבר נמנע ממנו מנימוקים התלויים בשב"ס, שאינו מעניק הליכים טיפוליים לתושבי הרש"פ, שכן הוא עצמו החל מתחילת מאסרו ביקש להשתתף בהליך כזה.

ב"כ העותר איננה מתעלמת ממאסריו הקודמים של העותר ומשחררו המוקדם ממאסרו הראשון אך טוענת כי השתחרר מאותם מאסרים מבלי שהייתה לגביו תוכנית טיפולית, כפי שיש לגביו היום בדמות תוכנית טובה של מרכז אל אמל הכוללת טיפול בעברייני רכוש ובשליטה בכעסים.

ב"כ העותר טוענת כי אין להפלות בין העותר, שהוא אסיר תושב שטחים, לבין אסירים תושבי ישראל אשר זוכים להשתתף בהליכים טיפוליים להם הם זקוקים ויש בהשתתפותם זו, בצד נתונים חיוביים שיש גם לעותר, כדי לגרום לשחרורם המוקדם גם כאשר לחובתם הרשעות קודמות.

ב"כ העותר מסתמכת על פסיקת בית המשפט העליון אשר הקלה בעונשיהם של נאשמים שלא קיבלו הליכים טיפוליים במסגרת שב"ס מנימוקים שאינם תלויים בהם.

ב"כ המשיב מתנגדת לשחרורו המוקדם של העותר חרף העובדה שלא השתתף בהליך טיפולי מנימוקי שב"ס, וטוענת כי אין בכך כדי לגרום לשחרורו המוקדם שכן הוא עבר את העבירות נושא מאסרו כאשר שני עונשי מאסר על תנאי תלויים ועומדים נגדו ובכך הוכיח כי הוא אסיר רצידיביסט שאין בתוכנית טיפולית של מרכז אל אמל כדי לאיין את מסוכנותו בכל הקשור לפגיעה ברכוש הזולת.

אף דעתנו, כמו דעת ועדת השחרורים, איננה נוחה מכך ששב"ס אינו מעניק טיפול לאסירים תושבי הרש"פ רק בשל היותם תושבי הרש"פ או בשל קושי לספק טיפול כזה למי שאינו דובר עברית.

עם זאת, אין העותר שבפנינו זכאי ליהנות משחרור מוקדם, שאיננו זכות קנויה, ולהעמיד בסכנה את רכושם של תושבי ישראל בהיותו שוהה בלתי חוקי, רק בשל העובדה שלא השתתף בהליך טיפולי במהלך מאסרו, גם אם נתוניו האחרים, כמו התנהגותו החיובית, היו מצדיקים את שחרורו המוקדם.

באשר לעותר שבפנינו – אף אנו, כמו הוועדה בסיום החלטתה, סבורים כי המאסרים החוזרים של העותר, לרבות ביצוע העבירות נושא מאסרו הנוכחי, כאשר שני עונשי מאסר על תנאי תלויים ועומדים נגדו, וכאשר הם בוצעו זמן לא ארוך לאחר ששוחרר ממאסר קודם, מלמדים על מסוכנותו של העותר לרכושו של הציבור, אותה לא ניתן להפיג גם בתנאי התוכנית הטיפולית של מרכז אל אמל וגם בתנאים האחרים של סעיף 13 לחוק שחרור על תנאי.

לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את העתירה.

<#4#>

ניתן והודע היום י"ד שבט תשע"ה, 03/02/2015 במעמד ב"כ הצדדים והעותר.