עתירה בעניין בחינת ההסמכה בכתב במועד אוקטובר 2014 של לשכת עורכי הדין בישראל, משיבה 1. בית המשפט נתבקש במסגרת העתירה לפסול 7 שאלות מתוך 100 שאלות שבבחינה. בשולי הדיון הוסכם שהעתירה תתמקד ב-3 שאלות בלבד שמוספרו כשאלות 25, 31 ו-63.

1. וזו לשונה של שאלה 25:

"יוסי, אשר מונה לנאמן על נכסיו של יעקב, מעוניין לרכוש לעצמו נכס מנכסי הנאמנות. ילדיו של יעקב מתנגדים לכך. מה הדין?"

ואלו התשובות האפשריות שניתנו לשאלה:

1. בית המשפט המחוזי רשאי לאשר ליוסי מראש לרכוש את הנכס אם ראה שהדבר הוא לטובת הנאמנות. החלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנת לערעור בזכות בפני בית המשפט העליון.
2. בית המשפט המחוזי רשאי לאשר ליוסי מראש לרכוש את הנכס אם ראה שהדבר הוא לטובת הנאמנות. החלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנת לערעור ברשות בפני בית המשפט העליון.
3. בית המשפט המחוזי רשאי לאשר ליוסי מראש לרכוש את הנכס אם ראה שהדבר הוא לטובת הנאמנות. החלטה של בית המשפט הדוחה את בקשתו של יוסי ניתנת לערעור בזכות בפני בית המשפט העליון. החלטה של בית המשפט המקבלת את בקשתו של יוסי ניתנת לערעור ברשות בפני בית המשפט העליון.
4. בית המשפט המחוזי רשאי לאשר ליוסי מראש לרכוש את הנכס אם ראה שהדבר הוא לטובת הנאמנות. החלטה של בית המשפט הדוחה את בקשתו של יוסי ניתנת לערעור ברשות בפני בית המשפט העליון. החלטה של בית המשפט המקבלת את בקשתו של יוסי ניתנת לערעור בזכות לפני בית המשפט העליון.

2. התשובה הנכונה שנקבעה על ידי הוועדה הבוחנת של לשכת עורכי הדין, משיבה 2 (להלן: "הוועדה"), היא תשובה ב'. ברם, לטענת העותרים יש לפסול את השאלה מפני שהתשובה לה מצויה בסעיפים 13, 37 ו-38 לחוק הנאמנות, התשל"ט – 1979 (להלן: "חוק הנאמנות"), חוק שאינו נמנה מבין הנושאים שרשאית הוועדה לשאול את הנבחנים אודותיהם לפי תקנה 18 לתקנות לשכת עורכי הדין (סדרי בחינות בדיני מדינת ישראל ובמקצועות המעשיים), תשכ"ג–1962 (להלן: "התקנות"). לטענת העותרים, מבלי להכיר את חוק הנאמנות, לא ניתן היה לענות על השאלה ואת זאת ניתן להסיק מהתשובות הנכונות אשר פורסמו על ידי המשיבות בהן נאמר כי האסמכתא לתשובה הנכונה מצויה כאמור בסעיפים 13, 37 ו-38 לחוק הנאמנות.

3. בתשובה לטיעון זה טענו המשיבות כי מדובר בשאלה שבסדרי דין אזרחיים אשר, אין מחלוקת, שמצויה בתקנה 18(3) לתקנות, הקובעת שהנבחן יבחן ב"סדרי הדין הפלילי לרבות סמכויות חקירה ואכיפה וסדרי הדין האזרחי לרבות בוררויות", ולא נדרשת הכרה כלשהי בחוק הנאמנות. אדרבה, מדובר בשאלה שהיא בליבת תקנה 18.

4. צודקות המשיבות שמדובר בשאלה שהיא "בסדרי הדין האזרחי" ואין פסול בכך שההסדר הדיוני מצוי בחוק הנאמנות ולא למשל, בתקנות סדר דין האזרחי, תשמ"ד -1984. אכן נכון, חוק הנאמנות אינו נמנה בין דברי החקיקה המפורטים בתקנה 18 לתקנות ואולם תקנה 18 אינה מונה דברי חקיקה כי אם רשימת נושאים בהם יבחן הנבחן ובתוך נושאים אלה, אין מחלוקת כי נמנים סדרי הדין האזרחי. אוסיף, כי אף אם נוכח מיקומו של ההסדר הדיוני הקיים בחוק הנאמנות, קיים קושי להשיב על השאלה כהלכה, אין הדבר פוסל את השאלה.

5. וזו לשונה של שאלה 31:

"שחר הוא עד מדינה במשפט פלילי המתנהל נגד ארגון פשיעה בישראל. הרשות להגנה על עדים בישראל מבקשת את הגנתו בניו זילנד. בין ישראל וניו זילנד אין אמנה הכוללת הוראות בדבר הגנה על עדים. מה הדין?"

ואלו התשובות האפשריות שניתנו לשאלה:

1. אי אפשר להגן על שחר בניו זילנד מאחר שהגנה על עדים שמדינת ישראל מבקשת את הגנתם במדינה אחרת תיעשה רק לפי אמנה שמדינת ישראל והמדינה האחרת צדדים לה, הכוללת הוראות לעניין הגנה על עדים.
2. אפשר להגן על שחר בניו זילנד אם קיים הסכם מיוחד לעניין זה בין מנהל הרשות להגנה על עדים בישראל ובין מנהל הרשות המקבילה בניו זילנד, בידיעת השר לביטחון פנים ופרקליט המדינה.
3. אי אפשר להגן על שחר בניו זילנד מאחר שאין לרשות להגנה על עדים בישראל סמכות להגן על עדים מחוץ לישראל.
4. אפשר להגן על שחר בניו זילנד אם מנהל הרשות להגנת עדים בישראל נתן לכך את הסכמתו בכתב ובית המשפט הדן בעניין אישר את הבקשה.

6. התשובה הנכונה שנקבעה על ידי הוועדה היא תשובה ב'. לטענת העותרים שאלה זו אינה חלק מן החומר הכלול בבחינה לפי תקנה 18 לתקנות. אין מדובר בנושא "בסדר דין הפלילי", הואיל וסדר הדין הפלילי עוסק בפרוצדורה של משפט פלילי או בהליכי מעצרים, בחיפושים וכיו"ב. לעומת זאת, סמכויות הרשות להגנת עדים לפי חוק ההגנה על עדים, תשס"ט -2008 (להלן: "חוק ההגנה") הינן סמכויות מנהליות והן אינן עוסקות בהליך פלילי.

7. המשיבות טענו מנגד כי אין דופי בשאלה מפני שהיא נכללת בתקנה 18. לשאלה אם עד פלוני חוסה תחת תכנית הגנה על עדים, השלכות על סדרי הדין במשפט הפלילי. בסעיף 1 לחוק ההגנה, "עד מוגן", מוגדר כעד מאוים שנכלל בתכנית הגנה, וסעיף 68(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד–1974, קובע כי בית המשפט רשאי לדון בעניין מסוים בדלתיים סגורות, בין היתר לשם הגנה על עד מוגן. עוד מורה סעיף 33 לחוק ההגנה, כי הדיון בבתי המשפט בהליכים שעניינם החלטות שהתקבלו לפי החוק האמור, לגבי פעילות מבצעית של הרשות, עד מאוים, עד מוגן או תכנית הגנה, יתקיים בדלתיים סגורות. זאת ועוד, איומים על עד והצורך בהגנתו לרבות עצם האפשרות להגן עליו, השפעה על הליכי החקירה והעמדה לדין של מי שלגביו נדרשת עדותו. היינו, השאלה אם עד ניתן להגנה משפיעה על מהלך החקירה המשטרתית, על עצם קיום ההליכים הפליליים ועל הדיונים בבית המשפט.

8. נראה לי כי קשירת הקשר בין השאלה הדנה באפשרות של מתן הגנה לעד במדינה זרה לבין תקנה 18, מאולצת. מוכן אני להניח כי הגנתו של עד מעבר למדינת הים חשובה ונדרשת לעיתים לשם ניהול חקירה משטרתית נאותה כמו גם הליך תקין בבית המשפט. ואולם, מכאן ועד לקביעה שהגנה על עדים היא שאלה שבסדר דין פלילי לרבות סמכויות חקירה ואכיפה, הדרך לא קצרה (והשוו: בג"צ 10455/02 אמיר נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד נז(2) 729 (2003)).

9. וזו לשונה של שאלה 63:

"ראובן נחשד בביצוע עבירת סמים. ראובן, שהוא אדם שומע לכל דבר ועניין, דובר פורטוגזית בלבד וכן הוא שולט בשפת הסימנים על בוריה. מה הדין?"

ואלו התשובות האפשריות שניתנו לשאלה:

1. אפשר לנהל את חקירתו של ראובן בעברית, בערבית (שפות רשמיות בישראל) או בפורטוגזית.
2. אפשר לנהל את חקירתו של ראובן בפורטוגזית או בשפת הסימנים.
3. אפשר לנהל את חקירתו של ראובן בפורטוגזית בלבד.
4. בהעדר דחיפות יש לקיים את חקירתו של ראובן בפורטוגזית בלבד, אך אם קיימים טעמים מיוחדים שיירשמו אשפר להסתייע גם בידיעתו את שפת הסימנים.

10. התשובה הנכונה שנקבעה על ידי הוועדה לשאלה זו הייתה תשובה ב'. המשיבות הסתמכו בשאלה זו על סעיף 2 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב – 2002, לפיו "חקירת חשוד תתנהל בשפתו או בשפה שהחשוד מבין ודובר אותה, לרבות שפת סימנים". מכאן הסיקו המשיבות שניתן לנהל את חקירתו של החשוד בשפה שהוא דובר אותה (פורטוגזית) וכן בשפת הסימנים. ואולם לדעת העותרים קביעת המשיבות נוגדת את כוונת המחוקק בעניין ניהול חקירה בשפת הסימנים. כוונת המחוקק הייתה להבהיר כי את האוכלוסייה העיקרית שמשתמשת בשפת הסימנים, קרי אוכלוסיית החרשים וכבדי השמיעה, ניתן יהיה לחקור בשפת הסימנים. לכן לדעתם תשובה ג' היא התשובה הנכונה. זאת ועוד, הוספת הנתון בשאלה לפיו ראובן שומע לכל דבר ועניין, מהווה ניסוח בלתי סביר ובלתי הוגן אשר חורג ממתחם הסבירות וגורם לתשובה לא להיות חד משמעית בעליל.

11. מנגד, לטענת המשיבות אין מקום להתערבותו של בית המשפט בכשרותה של שאלה זו, שכן מדובר בבקשה שבית המשפט "ירד לזירת השאלות" ויכנס לעניין נכונות השאלה והתשובה לגופן. אך גם לגופו של עניין התשובה שנבחרה על ידי המשיבות היא התשובה הנכונה, לפיה אין הכרח כי שפת החקירה תהא שפת האם של החשוד ודי בכך שהחשוד אכן הבין את תוכן השאלות המוצגות לו כבמקרה זה, בשפת הסימנים.

12. נראה לי כי גם לגבי שאלה זו, הדין עם העותרים. על פניו אין להוציא מכלל אפשרות שגם תשובה ג', לפיה אפשר לנהל את חקירתו של החשוד בפורטוגזית בלבד, היא התשובה הנכונה. הצדדים הסכימו כי לא קיימת פסיקה מחייבת של בתי המשפט באשר לפרשנות הנכונה של הסעיף האמור ואין זה מן הנמנע שבית המשפט בבוא היום ייתן פרשנות תכליתית לסעיף ויקבע כי תכלית ההסדר היא לתת מענה לאותם חשודים שאינם מתקשרים עם סביבתם זולת באמצעות שפת הסימנים. לכן, חקירה בשפת הסימנים תיוחד לאותם מקרים בהם החשוד לוקה בשמיעתו או בדיבורו. לפיכך, במצב בו קיימות שתי תשובות אפשריות כבמקרה דנן, יש מקום לפסול את השאלה (בג"צ 6250/05 לוי נ' לשכת עורכי הדין בישראל (פורסם בנבו, 20.10.2005)).

התוצאה היא אפוא, שאני מורה על פסילת שאלות 31 ו-63, על כל המשתמע.

נוכח התוצאה לפיה העתירה נתקבלה אך בחלקה, אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ג שבט תשע"ה, 02 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.