1. לפניי תביעה ותביעה שכנגד כספיות בסדר דין מהיר שעילתן נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 27.12.2013, בין כלי רכב, מ"ר 62-574-71 (להלן: "רכב התובעים") לבין כלי רכב, מסוג אופנוע, מ"ר 13-415-12, שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבע ומבוטח אצל הנתבעת (להלן: "האופנוע") (ולהלן: "התאונה").

2. אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה, אלא לעניין נסיבות התרחשותה.

3. נערכה לפניי ישיבה מקדמית שבה הוצגו ראיות מטעם הצדדים, והעידו נהגי כלי הרכב המעורבים בתאונה.

4. בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5. על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה העיקרית להידחות ודין התביעה שכנגד להתקבל במלואה.

הגם שהצדדים הסכימו למתן פסק דין על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה קצרה לביסוס מסקנתי:

אני מעדיף את גרסתו של נהג האופנוע שהתיישבה עם ההיגיון שבקרות התאונה, שעדותו הייתה משכנעת יותר, על פני גרסתה של נהגת רכב התובעים, שהייתה מתחמקת, מגמתית ובלתי מהימנה עליי.

יש לציין כי בכתב התביעה תואר כי התאונה ארעה בנסיבות שהאופנוע סטה לעבר רכב התובעים, מהנתיב הנגדי, החליק ופגע ברכב התובעים. רק לאחר שבכתב ההגנה העלו הנתבעים את תיאור נסיבות התאונה, על פי טופס ההודעה על התאונה מפי נהג האופנוע, העלו התובעים לראשונה, בכתב ההגנה לתביעה שכנגד שהוגשה נגדם, את הטענה לפיה רכב התובעים יצא לעקיפה של כלי רכב אחר שהיה בנתיבו חזר לנתיבו לאחר העקיפה, כאשר המרחק בינו לבין האופנוע הוא גדול, ורק לאחר מכן כאשר רכב התובעים נוסע בנתיבו החליק האופנוע וסטה לעברו.

מלבד העובדה כי מדובר בהוספת גרסה שזכרה לא בא בכתב התביעה, מדובר בניסיון של התובעים להעלים פרט מהותי (העקיפה) שנוגע לנסיבות התאונה, במטרה להרחיק את נהגת רכב התובעים מאחריותה לתאונה.

על פי בחינת עדויות הצדדים ולאור התרשמותי מגרסת העדים, שוכנעתי כי התאונה ארעה בנסיבות שרכב התובעים יצא לעקיפה, סטה לעבר הנתיב הנגדי, עליו נסע האופנוע, נהג האופנוע נבהל למראה רכב התובעים המתקרב, איבד שליטה ועל ידי כך ארעה התאונה.

איני מקבל את גרסת נהגת רכב התובעים, לפיה היא יצאה לעקיפה עם רכבה כאשר המרחק בין רכבה לאופנוע היה גדול מאוד. אם המרחק היה כה גדול, כפי שמנסה נהגת רכב התובעים לתאר, הרי שלא הייתה כל סיבה לנהג האופנוע להיבהל, ואם נבהל, מעיד הדבר כי העקיפה נעשתה כאשר המרחק בין כלי הרכב המעורבים בתאונה לא היה גדול.

אני סבור כי טרם ביצוע העקיפה על ידי נהגת רכב התובעים, היא לא הבחינה באופנוע ולא נתנה דעתה לאופנוע המתקרב בנתיב הנגדי, זאת במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב, נהגת רכב התובעים נהגה בפזיזות תוך זלזול מופגן בזכותו של האופנוע לנהוג בנתיבו בבטחה.

בנסיבות העניין, לא מצאתי כי נהג האופנוע יכול היה לנקוט באמצעים למניעת התאונה.

מכאן, כי האחריות לתאונה מוטלת במלואה על נהגת רכב התובעים.

לפיכך, התביעה העיקרית נדחית והתביעה שכנגד מתקבלת במלואה.

6. הנתבעים שכנגד, באמצעות הנתבעת שכנגד 2, ישלמו לתובעת שכנגד את הסכומים הבאים:

6.1. סכום התביעה שכנגד, בסך של 9,543 ₪, בתוספת אגרת בית המשפט ששולמה ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה שכנגד ועד למועד התשלום המלא בפועל.

6.2. שכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪.

6.3. שכר העד כפי שנפסק בדיון.

הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

7. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ז כסלו תשע"ו, 09 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.