1. בפני ערעור על החלטת וועדה רפואית לעררים מיום 2.12.2014 (להלן: "הוועדה"), אשר קבעה כי דרגת הנכות היציבה של המערער הינה בשיעור 5%.

רקע

2. המערער הינו יליד שנת 1992, ונפגע בתאונת עבודה ביום 23.5.2011 כאשר נדרס על ידי מלגזה. המערער פונה לבית החולים, שם אובחן לו שבר ספיראלי בשליש רחיקני של עצם זרוע שמאל ושבר של עצם בריח שמאל, עם תזוזה קלה. בוצע קיבוע של השבר בעצם הזרוע, ומאוחר יותר המערער עבר ניתוח לקיבוע פנימי של השבר בעצם הזרוע.

3. לאחר תאונת העבודה, שילם המשיב למערער דמי פגיעה וכן נקבעו לו נכויות זמניות. ביום 17.10.2013 הופיע המערער בפני וועדה רפואית מדרג ראשון, אשר קבעה כי לא נותרה לו נכות רפואית.

4. המערער הגיש ערר על החלטה זו, וטען כי יש לקבוע לו נכות הן במישור האורטופדי-נוירולוגי, והן במישור הפסיכיאטרי. ביום 4.3.2014 הופיע המערער בפני וועדת הערר, אשר בדקה אותו וביקשה לקבל חוות דעת מטעם פסיכיאטר ומומחה לכירורגיה פלסטית.

5. ביום 23.3.2014 דן בעניינו של המערער מומחה לכירורגיה פלסטית, אשר קבע כי לא נותרה למערער נכות. ביום 8.7.2014 נבדק המערער על ידי פסיכיאטר, אשר קבע כי למערער נותרה נכות יציבה בשיעור של 5%.

6. ביום 2.12.2014 התכנסה וועדת הערר בשנית, עיינה בחומר הרפואי וקבעה כי נכותו היציבה של המערער הינה בשיעור של 5%.

על החלטה זו נסוב הערעור שבפני.

טענות הצדדים בתמצית

7. המערער טוען כי הוא הציג בפני הוועדה את חוות דעת של ד"ר דרייפוס, מיום 22.2.2014, ממנה עולה כי הוא סובל מהגבלה משמעותית בתנועות, וכי הוועדה לא נימקה במפורט מדוע היא אינה מקבלת את ממצאיו ומסקנותיו של ד"ר דרייפוס.

עוד טוען המערער, כי בדיקתו על ידי היועץ הפסיכיאטרי נעשתה במסגרת הופעה בפני דרג ראשון, שכן הוא ביקש כבר בשלב הדרג הראשון להיבדק על ידי פסיכיאטר בטרם ניתנת החלטה בעניינו, אולם הדבר לא נעשה. מאחר והמערער נבדק לראשונה על ידי פסיכיאטר בשלב וועדת הערר, הרי שקמה לו הזכות להופיע כעת בפני פסיכיאטר נוסף לצורך קביעת נכותו היציבה.

כמו כן, טוען המערער, כי מאחר וחלף פרק זמן של תשעה חודשים בין מועדי התכנסותה של הוועדה, הרי שהיה על הוועדה לזמן את המערער בשנית כדי לבדוק את מצבו הרפואי העדכני.

8. המשיב טוען מנגד, כי הוועדה קבעה למערער ממצאים רפואיים, מהם עולה כי אין אצלו הגבלה בתנועות המקנה נכות, וכי התייחסותה של הוועדה לחוות דעתו של ד"ר דרייפוס הינה מנומקת וממצה.

עוד טוען המשיב, כי בפרק הזמן שחלף בין שני מועדי התכנסות הוועדה, נבדק המערער על ידי שני מומחים – פסיכיאטר ומומחה לכירורגיה פלסטית, ולא הייתה כל הצדקה לזמן את המערער לבדיקה נוספת.

כמו כן טוען המשיב, כי אף אם נפל פגם בהתנהלות הוועדה מן הדרג הראשון, הרי שוועדת הערר בדקה את המערער במישור הפסיכיאטרי, ובכך ריפאה את הפגם, וסמכותו של בית הדין בשלב זה הינה לבחון האם נפל פגם בהחלטת וועדת הערר, ולא בהחלטת הוועדה מן הדרג הראשון ובטענה כי זו לא זימנה את המערער להיבדק על ידי פסיכיאטר.

דיון והכרעה

9. בהתאם לסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") במסגרת ערעור על החלטות וועדות לעררים, מוסמך בית הדין לדון בשאלות משפטיות בלבד.

לא אחת נפסק, כי על בית הדין לבחון אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (ראו למשל עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213, 1999).

עוד נפסק בהקשר זה, כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הינן קביעות רפואיות מובהקות, הנמצאות בתחום סמכויות הבלעדי של הוועדה, וכי בית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (עב"ל (ארצי) 217/06 בן צבי – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 22.6.2006).

10. יחד עם זאת, אחת החובות המוטלות על הוועדה לעררים, שהינה גוף מעין-שיפוטי, היא חובת ההנמקה שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע שם/01-1318 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו(1) 60).

11. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים, מצאתי כי דין הערעור להידחות, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

12. במישור האורטופדי, כאשר הופיע המערער בפני וועדת העררים בהתכנסותה הראשונה, הוא נבדק על ידה וממצאיה נרשמו כך:

"צילום כתף וזרוע שמ' מ- 3.4.13 מ/א שבר בפלג רחקני של זרוע שמ' שטופל ע"י קיבוע פנימי מתכתי מודולרי. איחוי מלא בעמדה ישירה. מ/א שבר עצם הבריח, איחוי מלא בעמדה ישירה לפי ציר. פרט לכך מבחינה גרמי ללא ממצא פתולוגי.

פרק כתף תקין אין עדות להסתידויות ברקמות רכות. צילום אגן מ- 10.4.13 מ/א שבר בעצם ה---- מבנה גרמי ללא ממצא פתולוגי גס. מרווחים בין מפרקים שמורים. מבחינה נוירולוגית עצבים קרניגטיים תקינים ללא קיפוח מוטורי בארבעת הגפיים. החזרים וטונוס שווים ותקינים. אין החזרים פתולוגיים. אין הפרעות בתחושה. קורדינציה ושאר תפקודי מותן תקינים. אין סימני דלדול שרירים בגפיים עליוניים. היקף זרועות --- 1 + ס"מ צד ימין. דלקת ניתוחית באזור של כתף שמ' שטחית ללא שינויים טרופיים. כח גס ותחושה שמורים. בבדיקת טווחי תנועות כתף ומרפק שמ' תוך הפשטה, הלבשה, שינוי תנוחה, הרמת יד מעל גובה השכם ישור מרפק שמ' מלא, כיפוף מעל 130 מעלות. תנועת פרוסופינציה תקינה. הפעלת ברכיים ופרקי ירכיים ללא הגבלה. כיפוף ויישור מלא. הפעלת ע"ש צוארי ומותני כיפוף 90 מעלות במצב ישיבה ללא הגבלה, ישור מלא הטיה לצדדים ותנועה סיבובית ללא הגבלה."

13. בהתאם לממצאים אלה, קבעה הוועדה את האבחנה הבאה: "מ/א שבר עצם הבריח ועצם הזרוע הריחקני --- מ/א שבר ענף של עצם הבושת". לאחר מכן ובמסגרת מסקנותיה, כתבה הוועדה כאמור כי היא מבקשת חוות דעת של פסיכיאטר ושל מומחה לכירורגיה פלסטית, וכי לאחר קבלת המבוקש תסכם את מסקנותיה תוך התייחסות לחוות דעתו של ד"ר דרייפוס.

14. במסגרת ישיבתה השניה ולאחר קבלת חוות הדעת המבוקשות, כתבה הוועדה בפרק האבחנות כך: "הפרעת חרדה. מצב לאחר שבר בעצם הבריח משמאל מ/א. שבר בזרוע שמאל עם קיבוע פנימי". לאחר מכן, כותבת הוועדה בפרק המסקנות כדלקמן:

"הוועדה עיינה בחוות הדעת של היועצים דר' רומוב פסיכיאטר מיום 8.7.14 וחוו"ד פרופ' פלד כירורג פלסטיקאי מיום 23.3.14 ומקבלת את מסקנותיהם בתחומים הללו. הוועדה עיינה בחוו"ד דר' דרייפוס מ- 22.2.14, אינה מקבלת את מסקנותיו. אין עדות להגבלה בתנועות המקנה אחוז נכות. מדובר על הגבלה וולנטרית שאינה קשורה לפגיעה גרמית או עצבית."

15. הסקירה שהובאה לעיל מלמדת, כי מסקנות הוועדה מבוססות על הממצאים הרפואיים שעלו מהבדיקה שהיא ערכה למערער. בדיקתה היתה מקיפה ורישומי הממצאים הינם מפורטים. בהקשר זה, בית הדין אינו מתערב כידוע בממצאים רפואיים שנקבעו על ידי הוועדה.

16. מעיון בחוות הדעת של ד"ר דרייפוס עולה, כי השוני המהותי בין ממצאיו לבין ממצאי הוועדה היה בנוגע לטווח התנועות, שכן ד"ר דרייפוס מצא הגבלה ניכרת בתנועת כתף שמאל והגבלה קלה בתנועת מרפק שמאל.

אולם כאמור, הוועדה בדקה את המערער ולא מצאה הגבלה בתנועה, כאשר המדדים אשר נרשמו על ידי הוועדה הינם דומים למדדים אותם בחן ד"ר דרייפוס. בשל כך, אין לקבוע כי נפלה טעות בפעולתה של הוועדה כאשר היא דחתה את מסקנותיו של ד"ר דרייפוס ובשל השוני בממצאים. בכך פעלה הוועדה בהתאם להלכה הפסוקה, ולפיה בשעה שהממצאים הרפואיים שמצאה וועדה הינם שונים מאלה ששימשו כתשתית למומחה שהכין חוות דעת, מובן מאליו שאף המסקנות הנובעות מאותם ממצאים יהיו שונות. מכאן, שקביעה בדבר שוני בממצאים, די בה כדי לצאת בידי חובת הנמקה עניינית (ראו למשל בר"ע 43909-03-11 אסולין נ' המל"ל, ניתן ביום 6.11.2011).

17. גם במישור הפסיכיאטרי אין בידי לקבל את טענותיו של המערער.

ראשית, במסגרת נימוקי הערעור, לא נטען כי נפל פגם בהחלטת הפסיכיאטר שבדק את המערער.

18. שנית, במסגרת הדיון שהתקיים בפני כב' הרשמת ד"ר טרנר, הסביר ב"כ המערער כי למעשה אין לו טענות קונקרטיות כנגד קביעותיו של ד"ר רומוב (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 15 – 16, וכן עמ' 3, שורות 1 – 2), וכי טענתו היחידה של המערער היא כי יש לראות בבדיקה שנערכה על ידי ד"ר רומוב כבדיקת דרג ראשון, ולכן קמה לו הזכות לבדיקה נוספת כעת.

19. לעמדתי, יש לדחות טענה זו. המערער אומנם ביקש להיבדק על ידי פסיכיאטר במסגרת הוועדה מדרג ראשון, והדבר לא בוצע, אולם כאשר הוא טען במסגרת הערר לגבי מחדל זה, הפנתה אותו וועדת הערר לבדיקה על ידי פסיכיאטר.

בהקשר זה, וכפי שטען בצדק ב"כ המשיב, בית הדין בוחן את החלטות וועדת הערר, ולא את התנהלותה של הוועדה מדרג ראשון. משנבדק המערער במישור הפסיכיאטרי בשלב וועדת הערר, ומאחר ולדבריו אין לו טענות כלפי קביעות הפסיכיאטר, הרי שאין לומר כי נפל פגם בפעולת הוועדה גם במישור זה.

20. לעניין פרק הזמן שחלף בין שני מועדי התכנסויות וועדת הערר, הרי שבמהלך פרק הזמן שבנדון, שהינו באורך של תשעה חודשים, המערער נבדק – הן על ידי מומחה לכירורגיה פלסטית ביום 23.3.2014, והן על ידי פסיכיאטר ביום 8.7.2014. זאת ועוד, לא התקבל מטעם המערער כל חומר רפואי אשר העיד על החמרה במצבו של המערער, בפרק הזמן שחלף בין שני מועדי הישיבות של וועדת הערר. גם הבדיקה הקלינית שנערכה למערער בישיבה הראשונה היתה כאמור מפורטת ומנומקת היטב במסגרת פרוטוקול הדיון. לכן, יש לדחות את טענותיו של המערער בהקשר זה.

סיכום

21. על בסיס כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

22. מאחר והמדובר בתיק ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות.

23. כל צד רשאי להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 ימים מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, ט"ו סיוון תשע"ה (02 יוני 2015), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.