לפני: כב' השופטת אורלי סלע – נשיאה

נציג ציבור (עובדים) – מר גיא דניאלוביץ'

נציג ציבור (מעסיקים) – מר אסי פידל

החלטה

1. לפניי בקשה שהגישה הנתבעת 4, אדמה מכתשים בע"מ (להלן – המבקשת) לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, היעדר יריבות והיעדר עילה.

2. התובע, איגור גוניק (להלן – המשיב) מתנגד לבקשה.

3. טענות המבקשת בתמצית –

א. תביעתו של המבקש הוגשה בגין תקופת עבודה של 7 שנים, מיום 1.3.03 עד ליום 8.2.10, כאשר לטענת המבקש הוא הועסק בשטחי המבקשת רק בחמש השנים הראשונות של תקופת עבודתו, שהסתיימה ביום 1.3.08.

ב. התביעה הוגשה רק ביום 8.12.14 ולכן התקופה שלא התיישנה הינה בת חודשים ספורים בלבד.

ג. התביעה הוגשה בהיעדר עילה כלפי המבקשת מאחר ומרישומי המבקשת עולה כי המשיב מעולם לא הועסק אצלה.

ד. מרבית הסעדים הנתבעים אינם מקימים עילת תביעה כנגד המבקשת.

ה. דין התביעה לפדיון ימי מחלה להדחות משהדין אינו מקנה זכות לפדיון דמי מחלה.

ו. דין התביעה לפדיון חופשה שנתית להדחות משתקופת ההתיישנות בגין רכיב זה הינה 3 שנים.

ז. דין התביעה לתשלום דמי הבאה להדחות משתקופת ההתיישנות בגין רכיב זה הינה שנתיים ומכתב התביעה עולה כי המשיב הועסק אצל מעסיקה אחרת בשנתיים האחרונות לעבודתו.

ח. דין התביעה לתשלום פיצויי פיטורים להדחות משנטען בכתב התביעה כי המבקשת העסיקה את המשיב רק בתקופת ההעסקה הראשונה ומשכך אין יסוד לדרישות המשיב כלפי המבקשת באשר לסיום העסקתו.

4. טענות המשיב בתמצית –

א. כנטען בכתב התביעה, תקופת העסקתו של המשיב אצל המבקשת תם ביום 1.3.08 (על פי הערכה), כאשר ממועד זה ועד למועד הגשת התביעה חלפו 6 שנים ו- 9 חודשים ומכאן שבמועד הגשת התביעה טרם חלפה תקופת ההתיישנות.

ב. לחילופין - עילת התביעה נולדה לתובע במועד סיום תקופת העבודה הנטענת, קרי ביום 8.2.10 והתביעה הוגשה לאחר 4 שנים ו- 10 חודשים.

ג. מדובר במשיב שעבר אירוע מוחי ביום 8.11.09, בעקבותיו הוא הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור 100%, בין היתר בשל נזק נוירולוגי ונפשי והוא מצוי, דרך קבע, תחת מעקב פסיכיאטרי ונזקק לתרופות נוגדי דכאון וחרדות. מצבו הנפשי של המשיב הינו הגורם העיקרי לעיכוב בהגשת התביעה ובהתאם להוראות חוק ההתיישנות, התקופה בה לקה המשיב בנפשו אינה נכללת בתקופת ההתיישנות.

ד. אין מקומה של טענת המבקשת להיעדר עילה מהטעם שהמשיב לא הועסק אצלה להתברר במסגרת בקשה לסילוק על הסף. דין טענה זו להתברר במסגרת הדיון בתביעה גופה.

ה. טענת התיישנות אינה מובילה לדחיית התביעה על הסף מקום בו הטענה דורשת בירור עובדתי.

ו. למשיב נודע על הפגיעה בזכויותיו רק לאחר סיום יחסי העבודה וזאת מאחר שלאורך כל תקופת עבודתו, המשיב לא קיבל תלושי שכר באופן סדיר ומידע על תנאי העסקתו.

ז. סעד של סילוק על הסף בבתי הדין לעבודה ניתן ביד קמוצה ובמשורה.

ח. מקום בו ישנה אפשרות כי עובד עבד אצל מספר מעסיקים, יש ליתן לתובע לברר מיהו המעסיק האמיתי ומהי תבנית ההעסקה האמיתית ואין לנעול בפניו את דלתות בית הדין.

דיון והכרעה –

5. באשר לטענה להיעדר עילה –לטענת המבקשת, משהמשיב כלל אינו מצוי ברישומיה, הרי שהוא מעולם לא הועסק אצלה ולכן יש לדחות את התביעה נגדה על הסף.

הלכה בבית הדין לעבודה כי סעד של סילוק על הסף יינתן במשורה ובמקרים חריגים וכי בית הדין יעדיף את בירור התובענה לגופה על פני מחיקתה על הסף. "בית הדין לעבודה אינו נוטה למחוק תביעה על הסף ונטייתו תהיה לאפשר לתובע לבסס תביעתו" דב"ע (ארצי) נב/3-217 הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (9.5.94).

נוכח ההלכה ומשמדובר בטענה עובדתית הראויה להתברר לפני בית הדין במסגרת הדיון גופו אין מקום, בשלב זה, לסלק את התביעה על הסף בטענה של היעדר יחסי עבודה בין המבקשת לבין המשיב, ועל כן טענה זו – נדחית.

6. באשר לטענה להתיישנות התביעה – אין מחלוקת כי ככל והתקיימו יחסי עבודה בין המבקשת למשיב, מועד סיום ההעסקה חל ביום 1.3.08, קרי 6 שנים ו- 10 חודשים טרם הגשת התביעה. משהתביעה הוגשה ביום 8.12.14, הרי שהוגשה במהלך תקופת ההתיישנות, ומכאן, שטענת המבקשת להתיישנות התביעה – נדחית.

7. באשר לטענה להתיישנות התביעה לתשלום פדיון ימי חופשה - עיון בכתב התביעה מעלה כי התביעה לתשלום פדיון חופשה שנתית הוגשה לפי חוק חופשה שנתית. סעיף 31 לחוק חופשה שנתית קובע כלהלן – "תקופת ההתיישנות לכל תביעה על פי חוק, בין אזרחית ובין פלילית, היא שלוש שנים".

בהתאם לפסיקה, הזכות לפדיון חופשה שנתית קמה במועד ניתוק יחסי עובד מעביד והיא עומדת בתוקפה למשך שלוש שנים (ע"ע 324/05 ריבה רצ'ילדייב נ' עמישב שירותים בע"מ (27.6.06)).

בעניינינו אין מחלוקת, כאמור, כי התביעה הוגשה למעלה מ- 6 שנים לאחר ניתוק יחסי העבודה בין המבקשת למשיב. מכאן – שהתביעה לפדיון חופשה שנתית הוגשה למעלה משלוש שנים לאחר מועד סיום יחסי העבודה ולפיכך, לכאורה, התיישנה.

עם זאת, תגובתו של המשיב נסמכת, בין היתר, על הוראות סעיף 11 לחוק ההתיישנות. חולה נפש לעניין סעיף 11 לחוק ההתיישנות הוא לא כל אדם הלוקה במחלת נפש, אלא רק אדם אשר מפאת מחלתו אינו מסוגל לטפל בענייניו, ומשום כך יש למנות לו אפוטרופוס. (ע"א 139/66 בנבנישתי נ' קצין התגמולים (10.5.66)). הנטל להוכחת התקיימותו של סעיף 11 מוטל על התובע.

בעניינינו, אין מקום, בשלב זה, למנוע מהתובע להוכיח כי הלקות ממנה הוא סובל היא שמנעה ממנו מלהגיש את תביעתו קודם לכן. לעניין זה נציין שסעיף 31 לחוק חופשה שנתית קובע תקופת התיישנות מיוחדת אך כל הוראות חוק ההתיישנות (להוציא תקופת ההתיישנות) עומדות בעינן לגבי התיישנות מכוח חוק זה (ר' בר"ע (ארצי) 2-15/לב עזבון המנוח שמואל נתן כהן נ' אטי רוזהויסר, ד (1) 169 (21.12.72))

לאור האמור, הטענה להתיישנות רכיב פדיון חופשה שנתית – נדחית.

8. באשר לטענה להתיישנות התביעה לתשלום דמי הבראה – בפסיקה של בית הדין הארצי לעבודה נקבע כי המועד בו קמה הזכות לתשלום פדיון דמי הבראה הוא מועד סיום ההעסקה וכאשר תביעה לדמי הבראה מוגשת לפני שחלפו שבע שנים מהמועד בו נולדה הזכות לפדיון, התביעה לעניין דמי הבראה עבור השנתיים האחרונות לתקופת העסקה לא התיישנה אף לא בחלקה (ע"ע (ארצי) 182/10 סטויאן סטויאנוב נ' סולל בונה בע"מ (21.10.10), בר"ע (ארצי) 55737-10-13 MONGKON CHAPRADIT נ' משתלת פרחי הנגב 29.12.13)).

בענייניו, אין מחלוקת כי התביעה לתשלום דמי הבראה הוגשה במהלך תקופת 7 השנים מיום סיום יחסי העבודה ולפיכך, טענת המבקשת באשר לרכיב זה – נדחית.

9. באשר לתביעה לתשלום פיצויי פיטורים– המשיב טוען בכתב התביעה ל"העסקה במשותף", כאשר, המבקשת העסיקה אותו בחמש השנים הראשונות בלבד, ועל כן, לטענת המבקשת – משאין חולק כי במועד סיום העסקתו, המבקשת כבר לא הייתה מעסיקתו, גם לא במשותף, יש לדחות על הסף את התביעה נגדה לפיצויי פיטורים, המבוססת על טענה בדבר נסיבות סיום העסקה.

אכן, שאלת זכאות המשיב לפיצויי פיטורים תלויה, בין היתר, בנסיבות סיום העסקתו. עם זאת, לצורך הכרעה בשאלת זכאות המשיב לפיצויי פיטורים, יש צורך לדון תחילה, בשאלת קיומם של יחסי עובד מעביד. משקבעתי כי יש לברר את שאלת קיומם של יחסי העבודה במסגרת הדיון גופו, הרי שגם שאלת זכאות המשיב לפיצויי פיטורים מהמבקשת, דינה להיבחן במסגרת הדיון.

לאור האמור ונוכח ההלכה בדבר מדיניות בתי הדין בבקשות לסילוק תביעה על הסף, לא מצאנו כי יש, בשלב זה, להורות על מחיקת התביעה לתשלום פיצויי פיטורים כנגד המבקשת על הסף ודין טענה זו של המבקשת – להידחות.

10. באשר לתביעה לתשלום פדיון ימי מחלה – לטענת המבקשת חוק דמי מחלה אינו מקנה זכות לפדיון ימי מחלה ועל כן יש לדחות את התביעה נגדה בגין רכיב זה.

אכן - בחוק דמי מחלה אין הוראה בדבר פדיון דמי מחלה או בדבר פיצוי כספי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים, כלומר - בחוק לא מעוגנת זכאות לתשלום פדיון דמי מחלה. בית הדין הארצי בע"ע (ארצי) 126/09 מנחם צברי נ' מדינת ישראל (02.05.11) קבע –

"הזכות לפדיון ימי מחלה ולפיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים אינה מוסדרת בחוק, אלא, היא זכות חוזית. בע"ע 582/05 שלום שם טוב נ' אורט ישראל בע"מ (21.12.06), נפסק: "חוק דמי מחלה, התשל"ו-1976 מקנה לעובד שנעדר מעבודתו עקב מחלה, זכות לקבל ממעבידו תשלום, בהתאם למפורט בחוק. תשלום דמי המחלה הוא תשלום סוציאלי, אשר מטרתו לאפשר קיום לעובד ובני משפחתו, שעה שנבצר ממנו לעבוד עקב מחלה. להבדיל מחוקים סוציאליים אחרים, כדוגמת סעיף 13 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, שעניינו "פדיון חופשה", אין בחוק דמי מחלה כל הוראה המקנה זכות ל"פדיון" ימי מחלה צבורים בלתי מנוצלים. הזכות ל"פדיון מחלה" הינה זכות אשר מוקנית לעתים לסקטורים שונים, בהסכם בין הצדדים". כן נפסק בע"ע 105/05 נחמן אורון נ' מדינת ישראל-מנהל מקרעי ישראל (14.5.06), כי ההסדר של פיצוי עבור ימי מחלה בלתי מנוצלים אינו חלק ממשפט העבודה המגן המעוגן בחוק".

בעניינינו, עיון בכתב התביעה מלמד כי המשיב עותר לתשלום פדיון דמי מחלה מכוח חוק דמי מחלה, התשל"ו – 1976 ואינו מצביע על מקור חוזי ממנו קמה לו, לכאורה, עילת תביעה לתשלום פדיון מחלה. משאלה הם פני הדברים ולאור ההלכה הפסוקה, כפי שצוטטה לעיל, למשיב לא קמה עילת תביעה לתשלום פדיון דמי מחלה.

בהיעדר עילת תביעה כאמור, דין התביעה לתשלום פדיון ימי מחלה להידחות על הסף.

11. סוף דבר, הבקשה מתקבלת בחלקה.

א. התביעה לפדיון ימי מחלה נדחית.

ב. באשר ליתר רכיבי התביעה – הבקשה נדחית.

12. לאור התוצאה אליה הגענו ומשהבקשה התקבלה בחלקה – כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתנה היום, כ"ח אייר תשע"ה, (17 מאי 2015), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.