17 אוגוסט 2017

פתיח

1. עניינה של תובענה זו בשאלה - האם זכאי התובע, מר אריק סילן (להלן: התובע), לזכויות שונות מתחום משפט העבודה המגן - גמול שעות נוספות, "פדיון חופשה" והחזר ניכויים מהשכר, בשל עבירות תנועה - בגין תקופת העבודה בשירות מעסיקתו לשעבר, בראוו אינג'ינירינג בע"מ (להלן: הנתבעת או החברה).
2. הנתבעת, מצידה, דחתה מלכתחילה את גרסת התובע, לחלוטין. אולם, במהלך ניהול ההוכחות תיקן מנהלה, מר צחי ערוסי (להלן: צחי או המנהל), את ההתחשבנות בקשר עם ניצול ימי החופשה והסכים, למעשה, כי מגיע לתובע תשלום מסוים כפדיון חופשה [עמ' 30, ש' 12-9].

בכל מקרה - נטען בשם הנתבעת, שיש לקזז מסכום שייפסק לזכות התובע, אם ייפסק, שווה ערך של תמורת "הודעה מוקדמת", שלא נתן לה במלואה.

1. אין חולק, שיחסי העבודה הסתיימו בשל התפטרות התובע; נכריע תחילה בשאלת הנסיבות שהביאו להתפטרותו ובהתאם לקביעות העובדתיות, בהקשר זה, נבחן את הזכויות הכספיות הנתבעות.
2. עוד נציין, כי כבר ביום 3.5.15, בקדם המשפט, נמחק רכיב תביעה, להפרשות לפנסיה בגין שעות נוספות - בהחלטת סגנית הנשיא, דאז, כב' השופטת קציר.

עובדות ועיקר טענות הצדדים

1. לאחר ששמענו את הצדדים קראנו את סיכומיהם וחזרנו ועברנו על כל החומר שהוגש לתיק בית-הדין, אנו קובעים עובדות רלוונטיות, ואלה הן:
2. התובע עבד בנתבעת, מיום 20.5.13, כטכנאי התקנה של ציוד תקשורת עבור חברת "YES", ויום עבודתו האחרון היה 12.2.14 [רישום הנוכחות צורף לתצהיר המנהל - נ/1, נספח י"א; עדות התובע - עמ' 6, ש' 11 ואילך].
3. עם התובע נחתם הסכם עבודה והוא היה עובד במשכורת [נ/1, נספח א' (להלן: הסכם העבודה)]; שכר היסוד שקיבל היה בגובה שכר המינימום.
4. ככלל, עבד התובע במתכונת של 5 ימים בשבוע וקיבל רשימת התקנות לביצוע, שלא דרשה עבודה של יותר מ-8 עד 9 שעות ביום, אבל, התובע היה רשאי להעביר התקנה ליום אחר. היו ימים בהם התובע לא עבד את מלוא מכסת השעות היומית ולעומת זאת, היו שבועות בהם עבד גם בימי שישי.
5. התובע טען - כי ממוצע שעות עבודתו היה כ-14 ליום, ותבע תשלום עבור 7 שעות נוספות ליום עבודה [ת/1, סע' 18 ו-21], עם הפניה לטבלה שצורפה לכתב-התביעה, בה נתבעה קרן של 47,899 ₪, ברכיב זה; ואילו לטענת הנתבעת - על יחסי הצדדים לא חל חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, שכן, לא היה בידיה לשלוט על שעות עבודתו ולפקח עליו, התובע קיבל תכנית עבודה מתאימה ל-8 עד 9 שעות והיה אמור לעבוד בהתאם [נ/1, סע' 9].
6. הנתבעת לא ערכה רישום מפורט של שעות העבודה, רק רישום של ימי נוכחות [נ/1, נספח י"א הנ"ל]; ואילו התובע טען, כי יש לו רישום של כל שעות עבודתו [עמ' 14 לפרוטוקול], ברם - לא הציג אותו.
7. בהסכם העבודה נכתב, אמנם, כי מדובר בתפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי וחוק שעות עבודה ומנוחה לא חל [סע' 5.3, שם]; אך, יחד עם זאת, בהסכם העבודה גם נכתב מפורשות, כי: "בכל מקרה של שעות נוספות חריגות על העובד לקבל אישור מיוחד מהחברה" [סע' 5.5, שם]; וכן, כי "כל שעה נוספת תחייב אישור מראש ובכתב" [סע' 5.6, שם]. אין חולק, כי התובע לא קיבל אישור לעבוד "שעות נוספות חריגות" ואף לא קיבל, מראש ובכתב, או בדיעבד, אישור לעבוד "שעה נוספת", כלשהי.
8. אנו קובעים, כי החוק כן חל על יחסי הצדדים, אולם - התובע לא עבד יותר ממשרה מלאה ולא ביצע עבודתו ב-"שעות נוספות".
9. תקופת העבודה היתה פחות מ-9 חודשים [לא 11 חודשים, כאמור בתביעה - סע' 10(ב), אף לא 10 חודשים, כנטען בסיכומי התובע, סע' 1], והיא הסתיימה לאחר שהתובע הודיע למנהל, בעל-פה, על רצונו לעזוב, יומיים לפני שסיים עבודתו, בפועל, וסרב לבקשת המנהל להישאר בתפקיד עד סוף חודש 3/14. זאת - כיוון שסמוך לאחר התפטרותו, כבר ביום 14.2.14, החל התובע לנהל עסק עצמאי משלו - בשם "אבריקום" - עם עובד נוסף, שהתפטר אף הוא מהנתבעת, בסמוך לאחריו, מר אבירם בכר (להלן: אבירם), שהיה עד מטעמו [תצהירו - ת/3]. התובע ואבירם, פעלו להקמת "אבריקום", כעסקם הפרטי, עוד בזמן עבודתם בנתבעת.
10. במסגרת עבודתו חתם התובע על מסמך נוסף, שהופנה לכלל עובדי הנתבעת, הנושא את הכותרת: "הנדון: התנהלות נכונה במשאבים לוגיסטיים" [נ/1, נספח ב' (להלן: מסמך ההתחייבות)], בו הוסכם, כי: "עובד אשר ירשם על שמו קנס/עבירת תנועה או כל תלונה במשטרה בגין שימוש אסור ברכב או הנוגד את החוק ישא בכל העלויות הישירות והעקיפות אשר ירשמו על הרכב בו הוא נהג." [הפרק בנושא "רכב", סע' 10, שם].
11. התחייבות נפרדת דומה ניתנה בעניין "ממירים וכרטיסים" [נ/1, נספח ד'].
12. הנתבעת ניכתה משכרו של התובע סכומים המסתכמים לסך 3,732 ₪, בחמש הזדמנויות (בחודשים שונים). התובע דרש - להחזיר לו סכום זה, ללא הנמקה מצידו [סע' 10(ג) לתביעה], ואילו הנתבעת טענה - כי היתה רשאית לנכות התשלומים בהם מדובר, נוכח מסמכי ההתחייבות; והצדק עימה.
13. התובע צירף לסיכומיו מספר מסמכים ובסיכומי הנתבעת העירו, כי "למעט המסמכים שהוגשו כמוצגים או צורפו לתצהירי הצדדים, ברי, כי אין מקום לספוח לסיכומים מסמכים שלא צורפו כראיה" [שם, עמוד ראשון]. בתגובה מטעם התובע הובהר, כי מדובר במסמכים שהוצגו במשפט, למעט פסק-דין בוקסנבוים, שניתן בהליך אחר שהתנהל נגד הנתבעת [נספח 3, שם],^[1] מסמך שניתן לצרפו, פיזית, לסיכומי צד, במקום להסתפק באזכור שלו.

דיון והכרעה

1. נקדים ונאמר, כי התקשינו לתת אמון בדברי התובע, אשר עדותו הותירה בנו רושם עגום, של מי אשר אינו מדקדק בפרטים, ומנסה בדיעבד להתאים את המציאות לנוחותו, תוך הדגשת עובדות הנוחות לו והתעלמות מאחרות. ככלל, העדפנו את גרסת הנתבעת, מפי צחי, על פני גרסת התובע. על כן - קבענו שהתובע התפטר מטעמיו האישיים, ללא מתן "הודעה מוקדמת" מלאה, כנדרש על-פי חוק, ויש לקזז את יתרת תמורתה מסכומים שנפסקו לזכותו, בגין "פדיון חופשה"; עם זאת, נדחתה טענת הנתבעת, לעניין אי תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על יחסי הצדדים, אך, לא היה בכך כדי להועיל לתובע, משלא הוכחה עבודה בפועל; כמו כן, דחינו את התביעה להחזר ניכויים מהשכר. להלן יובאו נימוקינו, בתמצית.
2. לפני שנמשיך נוסיף ונציין, כי גם הדרך בה נהג התובע במהלך התביעה הקשתה רבות על מתן אמון בגרסתו, כאשר חדשות לבקרים נזכר להעלות טענות חדשות, ללא הסבר מניח את הדעת לכך [ראו: ההחלטות במהלך ישיבת ההוכחות].

נסיבות סיום יחסי העבודה

1. למעט חריגים, שהמקרה שבפנינו אינו נמנה עליהם - עובד המעוניין להתפטר אמור לתת למעסיקו הודעה מוקדמת להתפטרות, לפי הוראות חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001. בהתאם - זו צריכה להינתן זמן מספיק מראש, באופן יחסי לתקופת העבודה, ובכתב, עם ציון יום הוצאת ההודעה ויום הכניסה לתוקף של ההתפטרות [החוק הנ"ל, סע' 5-2]. התובע לא עמד בחובה זו כלל וכלל, משאין מחלוקת, כי הודיע על התפטרותו לצחי בעל-פה, בלבד.
2. אם לא די במחדל בדבר אופן הודעת ההתפטרות של התובע, יש קושי גם עם תוכנה, שאינו תואם את הנדרש על-פי החוק, שכן - התובע גם לא ידע לנקוב ביום בו הודיע את הודעת ההתפטרות לצחי.

בתביעה הסתפקו, בנקודה זו, באמירה הכללית, שהתובע עבד: "... עד חודש 02/2014 עת התפטר מעבודתו לאחר מתן הודעה מוקדמת." - בלי לציין שום תאריך רלוונטי, מתי הודיע ועד מתי עבד.

בתצהירו, מסר התובע גרסה אחרת [ת/1, סע' 3], שוב, ללא תאריך מדוייק, ולפיה:

"הנני להצהיר כי התפטרתי מעבודתי בייחד עם עובר אחר בשם אבירם בכר, בסוף חודש ינואר מסרנו הודעה על כונתינו להתפטר, ההודעה ניתנה בע"פ למר צחי ערוסי באותה העת ביקשנו לעזוב את העבודה באופן מיידי, אך לאור דרישת מנהלינו המשכנו לעבוד עד לסוף חודש פברואר/2014, הכל היה מתואם עם מנהלינו."

ואילו בחקירתו הנגדית טען התובע, כי לא עבד "בדיוק" סוף חודש פברואר "אלא, עד אמצע החודש", והוסיף: "זה היה בין 12 לחודש ל-16 לחודש" [עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 22-7]. הדבר אינו מוסיף אמינות לגרסתו ומדגים מדוע לא סמכנו על עדותו ולא קיבלנו את דבריו.

1. זאת ועוד, אבירם העיד כעד מטעם התובע וגרסתו היתה שונה משלל הגרסאות של התובע. כך, למשל, אישר אבירם, כי על אף שגם בתצהירו נכתב שהוא והתובע המשיכו לעבוד בנתבעת "עד סוף חודש פברואר" - זו טעות והוא עבד "עד אמצע חודש פברואר, במדויק עד 14.2.2014", כאשר התובע עזב לפניו; אך, גם אבירם היה מבולבל בקשר לתאריכים המדוייקים [עמ' 23, ש' 18 - עמ' 24, ש' 16].

עוד אישר אבירם, כי הוא והתובע פתחו יחד חברה עצמאית, אשר נפתחה ביום 14.2.2014, כאשר הם עבדו כבר ביום הראשון [עמ' 26, ש' 2], ובנוסף העיד, שהוא והתובע התחילו לדבר על העסק המשותף כבר בסביבות חודש דצמבר ועם הלקוח הפוטנציאלי בסוף דצמבר, תחילת ינואר, ללא תאריכים מדויקים [שם, ש' 14].

1. בתצהירו הציג התובע, כאילו התפטר בשל העובדה, שביקש להפחית את שעות העבודה "והדבר לא צלח" [ת/1, סע' 9], וכן מאחר שדרישותיו לקבל תשלום עבור "שעות נוספות" נענו בשלילה, ולאחר הדרישה האחרונה התפטר [שם, סע' 14].

גם בהקשר זה התובע לא נקב בפרטי הפניות או בתאריך, כלשהו, ונזכיר - טענה זו לא בא זכרה בכתב התביעה, בו צויינה ההתפטרות בלאקוניות, בלי ציון העסק הפרטי [סע' 3].

העדר הפרוט בתביעה, בה לא קשרו בין ההתפטרות לבין שעות העבודה של התובע ואף העלימו את העסק הפרטי, שבקיומו נאלץ התובע להודות רק אחרי חקירה נוקבת, פוגם אף הוא בטענותיו אלה ואיננו מאמינים לו.

בהמשך חקירתו הנגדית, לאחר שהתפתל בתשובותיו, הודה התובע שהקים יחד עם אבירם, מי שהיה מנהלו הישיר בעבודתו בנתבעת [שהגיש אף הוא תביעה נגד הנתבעת, ברכיבים דומים, בתיק 29330-12-14 (אז' חי') - שנדחתה, ביום 4.4.16, בהסכמה] - חברה שהתובע החל לעסוק בהקמתה בטרם סיים את עבודתו בנתבעת [עמ' 11-9, כאן].

1. בנסיבות אלה, אנו משוכנעים - כי התובע עזב את הנתבעת בהתראה קצרה, משיקוליו שלו, כדי לפתוח את העסק העצמאי עם אבירם, וכל טענתו, כי התפטר בשל אי תשלום "שעות נוספות", אשר עלתה, לראשונה, בתצהירו, ללא איזכור בכתב-תביעה - הינה ניסיון, לא מוצלח, להצדיק את התנהגותו, באשר לא נתן לנתבעת "הודעה מוקדמת" להתפטרות, כנדרש, אלא, רק יומיים מראש ובעל-פה, כדברי צחי, האמינים עלינו [נ/1, סע' 2 ו-6]; גרסה חדשה, הנובעת גם מרצונו של התובע לנסות לבסס את רכיב התביעה בגין גמול שעות נוספות.
2. מאחר והתובע סיים לעבוד ביום 12.2.14, ונתן רק יומיים "הודעה מוקדמת", בניגוד להוראות חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות - מובן, כי עליו לשאת בתמורה חלף אי מתן ההודעה, ועל כך בפסקה הבאה.

טענת "קיזוז" עקב אי מתן "הודעה מוקדמת להתפטרות"

1. כאמור, גרסת התובע לא היתה אמינה וקבענו, כי מקובלת עלינו גרסת צחי, שקיבל מהתובע הודעה על התפטרותו רק יומיים לפני שהפסיק לעבוד בפועל. לפי הוראות חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות - מאחר שמדובר בעובד במשכורת, אשר עבד רק כ-9 חודשים עד ההודעה בעל-פה על התפטרותו, אזי, היה עליו לתת הודעה מוקדמת להתפטרות של 11 ימים, כטענת הנתבעת.

משנתן התובע לנתבעת, באמצעות צחי, הודעה בת יומיים, בלבד, ברי - כי עליו לתת לנתבעת תמורה שוות ערך של 9 ימי עבודה.

1. כפי שכבר הזכרנו - הנתבעת הודתה, למעשה, כי לא עמדה במלוא מכסת החופשה שהיה עליה לתת לתובע, משמע - נותרה יתרה לזכותו אותה היה זכאי לפדות, בסיום העבודה.
2. משכך, הננו מתירים לנתבעת לקזז את התשלום שהיה עליה לתת לתובע עם סיום עבודתו, כ"פדיון חופשה", כנגד התשלום שהיתה אמורה לקבל ממנו, חלף אי מתן הודעה מוקדמת מצידו, כנדרש בחוק.
3. מכיוון שמספר הימים, שעל התובע לשלם תמורתם לנתבעת חלף ההודעה המוקדמת, שלא נתן לה, עולה על מספר הימים שהגיע לו כ"פדיון חופשה" - התוצאה היא, שהנתבעת אינה צריכה לשלם לו מאומה, ברכיב זה; ונבהיר להלן.

פדיון חופשה

1. התובע בסיכומיו לא ערך חישוב בקשר לרכיב "פדיון חופשה", שתבע - אותו העמיד בתביעה על 11 ימי חופש, לפי תקופת עבודה שגויה, של 11 חודשים [סע' 10(ב) לתביעה]; ובתצהירו הסתפק באמירה "הנני להצהיר וע"פ תלושי השכר שברשותי לא שולמו לי ימי חופש ולאורך 11 חודשי עבודה." [ת/1, סע' 15], וגם בכך שגה, שהרי - לא השלים 11 חודשי עבודה עד התפטרותו.
2. כאמור, התובע עבד רק כ-8.5 חודשים, שהנתבעת התייחסה אליהם כ-9 [הפתיח הכללי לסיכומיה ועוד]. מכסת החופשה שהגיעה לו, בתקופת עבודתו, בהתאם להוראות חוק חופשה שנתית, כפי שהיו בתוקף בתקופה הרלוונטית, לפני שתוקנו בשנת 2014 - יכלה להצטבר, לכל היותר, ל-9 ימים, נטו [ללא ימי מנוחה שבועית], לפי מתכונת של 6 ימי עבודה בשבוע.

אנו מוכנים לערוך את החישוב לפי מתכונת זו, כיוון שהסכם העבודה שותק באשר לימי העבודה - 5 או 6 ימים בשבוע - ואף אם התובע עבד חמישה ימים בשבוע, ככלל (כ-8.5 שעות ביום), אין מחלוקת, שעבד לעיתים שישה ימים; הכל - ללא שהנתבעת הגדירה, מראש, את מתכונת ימי העבודה, בהסכם העבודה.

1. לא למותר לציין, בנקודה זו, כי על אף שהתובע כתב בכתב-התביעה ואף הצהיר בתצהירו שלא קיבל כלל וכלל ימי חופשה, הנה, בחקירתו הנגדית אישר - שוב, לאחר "זיגזוג" בתשובותיו - שהיו ימים בהם יצא לחופשה ולא נפגע תשלום שכר המינימום החודשי שקיבל.
2. הואיל והתובע היה עובד במשכורת, אזי, כאשר ניצל חופשה לא נוכה סכום, כלשהו, משכר היסוד החודשי שלו (בגובה שכר המינימום), כעולה מתלושי שכרו [צורפו לכתב-התביעה], ולפי רישומי הנוכחות - כפי שתיקן אותם צחי בעדותו [עמ' 30, ש' 10] - במהלך העבודה קיבל התובע תשלום עבור 5 ימי חופש, בימות השבוע ולא ביום ו', בו עבד לעיתים. קרי - לתובע הגיע פדיון של עוד 6 ימי חופשה וכל תמורה שהיה על הנתבעת לשלם לו מתקזזת כנגד 9 ימי ההודעה המוקדמת, הנוספים, שהיה עליו לתת לה ולא נתן. תביעתו ברכיב זה נדחית, אפוא.

"שעות נוספות"

1. הנתבעת טענה, שאין מקום לתביעה ברכיב "שעות נוספות", שכן, חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על התובע מכוח סעיף 30(א)(6) לו. טענתה זו לא קיבלנו.

בנקודה זו, יפים דברים שנפסקו בעניין בוקסנבוים, ע"י מותב בראשות כב' השופט אורן שגב, אליו הפנה ב"כ התובע בסיכומיו; וכך נכתב שם:

"22. סעיף 30(א)(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע כי חוק זה לא יחול על 'עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם.'

23. הקווים המנחים ביחס להחלתו של סעיף 30 לחוק הותוו על ידי בית הדין הארצי בעניין טפקו [עע 300271/98 טפקו נ' יצור מערכות בקרת אנרגיה ומתקנים לשמירת איכות הסביבה בע"מ, פד"ע לה 703] שם נקבע כי המדיניות בפסיקה היא פירוש החריגים בצמצום מתוך מגמה להעניק לעובדים את ההגנות שבחוק.

24. באשר לחריג הנקוב בסעיף 30(א)(6) לחוק נקבע בפסיקה כי השאלה אינה קיומו של פיקוח בפועל אלא האם תנאי העבודה ונסיבותיה אפשרו פיקוח כאמור. זאת, כאשר פיקוח אפשרי - ככלל ובתלות בנסיבות הספציפיות של כל מקרה - גם כאשר מדובר בעבודה המתבצעת מחוץ לחצרים. [דב"ע מט/2-7 מישל רבות נ' הורמון שירותי אחזקה (אילת) בע"מ פד"ע כ"א 117 (1989); דב"ע נג/3-188 ABC ניוז נ' בנימין מור פד"ע כח 284 (1995); ע"ע 1372/01 מיכל שזיפי נ' אינטרקלאב בע"מ (11.2.04)].

...

28. במקרה שלפנינו, על אף שהתובע הועסק מחוץ למשרדי הנתבעת, שוכנענו כי הייתה קיימת אפשרות פיקוח על שעות עבודתו וכי שעות עבודתו אף פוקחו בפועל במידה זו או אחרת. נוכח המפורט, אנו דוחים טענה זו."

1. מאחר שהמבחן הנחוץ הוא האם היתה אפשרות פיקוח - ואין לנו ספק שהיתה כזו - איננו נדרשים לשאלה, האם צחי, או מי מטעם הנתבעת, לרבות באמצעות חברת "YES", פיקח על שעות עבודת התובע, אם לאו. מה גם, שעצם ההתייחסות בהסכם העבודה למצב בו יידרשו "שעות נוספות", אותן יש לאשר מראש, מצביע על כך שמדובר בהעסקה עם אפשרות פיקוח על שעות העבודה של העובד.
2. לכל זאת מתווספת גם העובדה, ששכר היסוד המוסכם של התובע היה בגובה שכר המינימום החודשי, דבר המצביע על כך שהוא לא היה בין העובדים הבכירים בחברה, שהינם במשרת אמון, מעבר לנאמנות הנדרשת מכל עובד כלפי מעסיקו.
3. אנו דוחים, אם כן, את הטענה המשפטית של הנתבעת, בדבר אי תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על יחסי הצדדים.
4. יחד עם זאת, שוכנענו, כי - עובדתית - התובע לא עבד במסגרת השעות הרבות להן טען, מלכתחילה. זו מסקנתנו - הן משום שהתובע שינה את גרסתו העובדתית במהלך המשפט והן מאחר שאין חולק שלא ביקש, וממילא לא קיבל, אישור לעבוד "שעות נוספות", רגילות או חריגות, כקבוע בהסכם העבודה, מעבר למשרה מלאה. בהעדר אישור לעבודה נוספת, מראש, כפי שהוסכם - אין זכאות לתשלום בדיעבד.

כאמור לעיל, לא האמנו לגרסת התובע, בהקשר זה, וקבענו, כי הוא לא עבד, הלכה למעשה, בהיקף העולה על משרה אחת.

נזכיר, התובע טען בכתב-התביעה, כי עבד 6 ימים בשבוע ובכל יום, היינו - גם בימי שישי - "משעה 07:00 וסיים את יום עבודתו בין השעות 20:00 ועד 23:00 ... בממוצע כל יום עד לשעה 21:00" [סע' 5 לתביעה]; בהתאם, נערך חישוב סכום התביעה, ברכיב זה.

כך גם הצהיר התובע, בחקירתו הראשית [ת/1, סע' 4 ו-10].

ברם, בסופו של דבר, התובע הודה, בחקירה הנגדית, כי - "... היו ימי שישי שלא עבדתי, לרוב" [עמ' 13, ש' 14].

במצב דברים כזה - לא ניתן לסמוך על עדות התובע.

1. יתרה מזו, התובע הוסיף והודה בחקירתו הנגדית, כי קיבל "בדרך כלל" סידור עבודה לפי רשימה, משעה 08:00 ועד השעה 16:00 או 18:00 [עמ' 14, ש' 28], לאור זאת, נכונה טענת הנתבעת, כי גרסת התובע, שהמשיך לעבוד בכל יום ויום עד שעות מאוחרות בלילה, אין לה כל אחיזה במציאות והינה אף בלתי סבירה.
2. אנו מאמינים עוד לצחי, כי בין זמני ההתקנות התובע היה חופשי לחלוטין ולא היה צריך כלל להיות נגיש לנתבעת [נ/1, סע' 8, 10], ולמעשה, אופי העבודה היה כזה שהתובע לא השלים בכל יום 8 או 9 שעות עבודה והיו ימים בהם עבד פחות, שכן, יתכן שכל שנדרש לעשות אצל לקוח מסויים הוא החלפת שלט, פעולה המבוצעת תוך 5 דקות [עמ' 31, ש' 29-25]. מנגד, היו שבועות בהם עבד גם ביום שישי, ברם, בהיקף נמוך בהרבה משטען.

זה המקום לחזור ולציין, כי - התובע העיד שיש לו בביתו רישומים של כל ימי העבודה, מתחילת העסקתו בנתבעת ועד התפטרותו, וגם סידור עבודה של השעות בהן נמצא אצל הלקוחות, ביחס לכל ימי העבודה שלו [עמ', 14, ש' 9-4], וכן, שבידי עורך-הדין שלו קיים רישום, היכן הוא עבד [עמ' 15, ש' 31-30], ברם - התובע לא הציג רישומים כאלה.

גם בנקודה זו מקובלת עלינו טענת הנתבעת, כי משעה שבעל-דין טוען שיש בידיו ראיות, המעידות על היקף שעות עבודתו, והוא לא טרח לגלותן, הרי, שהחזקה הראייתית בנדון פועלת לרעתו, שכן, יש להניח, כי אם הרישומים שערך - לדבריו - היו מוצגים, לא היה בהם כדי לקדם את טענותיו, אלא, היפוכם של דברים, הם היו תומכים בגרסת הנתבעת.

1. דומה, כי התובע שם יהבו על כך שהתיקון לחוק שעות עבודה ומנוחה קבע חזקה לעניין עבודה ב"שעות נוספות", כשהנטל הוא על המעסיק/ה. נבהיר - חזקה זו ניתנת לסתירה, עובדתית. בענייננו - החזקה נסתרה.
2. בסיכומי התובע הרחיבו, בעניין אי קבלת מסמכים מהנתבעת. אנו סבורים, שאין בכך כדי להואיל לתובע, מאחר שהוא עצמו לא הציג מסמכים שלטענתו יש ברשותו, ולמעלה מזה - לתצהירו צורפה אסופת מסמכים, ללא הסבר מצידו על משמעותם, על כן - הוחלט שלא להשאירם בתיק.

ב"כ התובע ויתר על מסמכים אלה, בעצם, ולא נימק מדוע יש להם חשיבות לגרסתו [ראו: ההחלטה, בישיבת ההוכחות, עמ' 5 לפרוטוקול]. משכך - אין לו להלין, אלא, על עצמו.

1. נעיר, כי בין המסמכים שצורפו לסיכומי התובע היתה אחת מבקשותיו לגילוי מסמכים, אשר הוגשה עם נספחיה, ובה כתב ב"כ התובע, כי מדובר בפרוט משימות שניתנו לתובע מחברת "YES" ובהעתק "סידור עבודה".

מעבר לעובדה, שלא ראוי להתייחס למסמכים ללא תצהיר תומך או מסביר, של התובע עצמו או עד אחר - כפי שכתבנו בהחלטה בה פסלנו מסמכים דומים - עיון ברשימות הללו מעלה, על פני הדברים, כי בימי שישי היה לתובע, על-פי-רוב, לקוח אחד או שניים, ולכל היותר שלושה, מספר הנופל ממספר הלקוחות בימים אחרים, שגם בהם אין אחידות. דומה, שהויתור על מסמכים כאלה היה מהסיבה שהיו עלולים לפעול נגד התובע; כך או כך, לא היה מקום לחזור לנושא בסיכומים.

1. על כל אלה נוסיף, כי בניגוד להצהרת התובע, הרי, כעולה מהחקירה הנגדית שלו ושל עד מטעמו, אבירם, מסתבר, שהתובעא לא פנה בדרישה, בעניין שעות העבודה, לצחי או למנהלו הישיר, אבירם - לא בכתב ולא בעל-פה.

התובע הצהיר, כי הוא פנה בעניין השעות הנוספות, כביכול, מספר פעמים ונענה בשלילה. אבל, התובע אישר בחקירתו הנגדית, שהוא לא פנה כלל למנהל, בנדון, לא בכתב, ולא בדרך אחרת, שכן, כדבריו - הוא לא עבד ישירות מול צחי ומבחינתו בעניין זה הכתובת הינה אבירם; ובלשונו: "לא עבדתי ישירות מול מר ערוסי המנהל הישיר שלי היה אבירם בכר" [עמ' 11, ש' 12-7, ובהמשך].

ברם, אבירם בעדותו השיב, לשאלה מפורשת, לאחר שבית-הדין ביקש ממנו לענות ישירות לשאלות: "אני מאשר שהתובע לא פנה אלי בדרישה לקבל תשלום עבור שעות נוספות" [ע' 28, ש' 22]. הסתירה בין השניים זועקת ומדברת בעד עצמה.

1. דברי אבירם אלה עולים בקנה אחד עם דברי צחי, שהצהיר: "התובע מעולם לא פנה אלי לקבל אישור לשעות נוספות ולא טען בפני כי הוא עובד שעות נוספות וכי מגיע לו כביכול תשלום נוסף בגין כך" [נ/1, סע' 11].

מסכימים אנו עם הנתבעת, כי הדעת נותנת, שאם התובע עבד שעות נוספות רבות מדי יום, כגרסתו המאוחרת, הוא היה בא בדרישה בנדון למעסיקתו "בזמן אמת". משעה שלא עשה כך, ברי, כי יש בכך פגיעה נוספת באמינותו

1. לא נעלמו מעינינו השעות הבודדות שהתובע עבד בהן, מדי פעם, בימי שישי, למרות שהיה אמור לעבוד רק 5 ימים בשבוע. להערכתנו - העבודה בימי שישי לא חרגה בהיקפה מהשלמת שעות עבודה, שלא בוצעו בימים אחרים, בהם התובע עבד פחות מהמכסה הקבוע למתכונת של 5 ימי עבודה.

לכן, על אף שנטל ההוכחה, בעניין שעות העבודה, הוא על כתפי המעסיקה, וזו לא ערכה רישום פרטני - הוכח, לדעתנו, שהתובע לא עבד בהיקף שעות העולה על משרה אחת.

1. אשר על כן - גם התביעה לתשלום גמול "שעות נוספות" - נדחית.

נכויים מהשכר

1. כפי שציינו בפרק העובדות - היו 5 פעמים בהן נוכו סכומים משכרו של התובע, אותם הגדיר בתביעתו "קנסות שכר ... שלא כדין" ובפרוט סוג הניכוי קרא להם "חיוב רכב" ופעם אחת "איבוד ציוד" [סע' 10(ג)], ללא כל פרוט עובדתי או משפטי.

בתצהירו תיאר התובע את הנושא בשני סעיפים, ללא קשר ביניהם ובלי התייחסות לניכוי ספציפי; וכך נכתב [ת/1, סע' 13, 16]:

"13. הנני להצהיר כי הנתבעת מעולם לא שילמה את התנאים הסוציאלים ואף יותר מזה דאגה תמיד לקזז משכרי קנסות ללא הצגת כל מסמך שבגינו קוזזו הכספים ממשכורתי. ...

16. הנני להצהיר כי לאורך כל תקופת עבודתי בשירות הנתבעת מעולם לא אוזכר בפני כי בהיותינו עובדים שנשלם על תיקוני רכב ומעולם לא שילמנו על תיקוני רכב, תמוהה בעיני דרישת הקיזוז ואף הקיזוז שבוצע משכרי."

ואילו בסיכום הסכומים שנתבעו בתצהירו, שרבב התובע טענה עובדתית נוספת [ת/1, סע' 21(ג)] - כי כל פניותיו, להשבת תשלומים שקוזזו משכרו, "עלו לשווא" והם קוזזו מבלי שניתנה לו הזדמנות להתנגד לקיזוז. ברור, שעניין לנו בטענה והיפוכה, שהרי, אם פנה להשבת תשלום שקוזז, מובן, כי זו היתה הזדמנות להתנגד לקיזוז ולנמק - מדוע הניכוי מהשכר הינו "שלא כדין", לדעת התובע.

איננו מקבלים את טענתו, עליה חזר בסיכומיו [סע' 19, סיפא], שלא הציגו בפניו מעולם אף חשבונית ולא היה בידו לטעון בעניין, שכן - לא היתה כל מניעה שיבקש לראות את הבסיס לניכוי שבוצע. אנו בדעה, שידע גם ידע במה מדובר, על יסוד מסמכי התחייבויות עליהם חתם בתחילת העסקתו, לכן, לא הלין על הניכויים מהשכר, סמוך לביצועם, באופן שוטף.

1. התובע לא הצביע על אופן פניותיו הנטענות, בנושא זה, ולא רק שהטענה בדבר חוסר זכות לטעון כנגד החיובים מנוגדת לאמור בתצהיר התובע - שכל פניותיו להשבת הסכומים הנ"ל עלו לשווא - הנה, צודקת הנתבעת גם בטענתה, כי היה על התובע לפרט בתצהירו את טעמי התנגדותו לחיובו בתשלומים האמורים, ואף את זאת לא עשה. לפיכך, אין לקבל את "היתממותו", בשלב הסיכומים, עת הוא טוען שהדברים לא היו בפניו "בזמן אמת".
2. לא די בכך שהתובע לא הוכיח את טענתו שפנה בנדון ונענה בשלילה, קיימת גם הוראה מפורשת בהסכם העבודה, והתובע בחתימתו נתן הסכמתו לה, הקובעת, כי: "החברה תהיה זכאית לקזז לנכות משכרו של העובד תשלומים שיגיעו לה ממנו בגין כל חבות שתצמח לו כלפיה בין שמקורה בהסכם זה ובין שמקורה בכל דין." [סע' 10, שם].

אישור נוסף מצד התובע, לניכויים משכרו, בשל התנהלותו עם רכב מטעם הנתבעת, ניתן במסמך ההתחייבות. אכן, התובע העיד שאינו חתום על מסמך זה [עמ' 14, ש' 7], אבל - איננו מאמינים להתכחשות זו, מאחר שהודה, ביחס למסמך ההתחייבות, כי: "שם העובד רשום בכתב יד מאוד דומה לשלי, גם תעודת הזהות והתאריך, אך החתימה לגמרי לא שלי" [שם, ש' 19]. לדעתנו - זהו עוד ניסיון של התובע לשנות את המציאות ולהתאימה לגרסה מאוחרת שלו, שאינה אמת.

1. בסיכומי התובע לא חזרו על הטענה שאינו חתום על מסמך ההתחייבות, וטוב שכך, רק טענו כנגד פרטי ההתחשבנות [סע' 19, שם].

בנקודה זו אנו מקבלים את עיקר הסברי הנתבעת, כאמור בתצהיר צחי ובסיכומיה [תחת הכותרת: "לעניין אי ההתאמות"], בהסתייגויות שיפורטו כדלקמן:

1. ניכוי בסך 153 ₪ ["חיוב רכב" בתלוש השכר לחודש 9/13 - נ/1, סעיף 12(א) והחשבונית, נספח ד'] - מדובר בקנס על סך 100 ₪, כרשום בחשבונית שהוצגה, תחת הכותרת "מרכיבי החיוב", הכולל: "פרוט הקנס: 100.00 ₪", וחיוב נוסף, על סך 53 ₪, שהינו בשל "דמי טיפול דו"ח חניה/תעבורה", בצרוף מע"מ, ככתוב שם; סך הכל - 153 ₪.

עם זאת, בחשבונית מצויין במפורש, מתחת לסכום הקנס:

"הדו"ח נשלח אל עירית כרמיאל להסבה.

לאחר ביצוע הסבה זו יישלח הדו"ח ע"י עיריית כרמיאל למוסב"

מהערה זו עולה, כי הנתבעת לא חוייבה בסכום הקנס עצמו, הואיל והטיפול בדו"ח גרם לכך שהעירייה הרלוונטית הסכימה להסב את הדו"ח (מהנתבעת לתובע, מין הסתם); לכן - נכונה טענת התובע, שנוכו ממנו 100 ₪ ביתר.

1. ניכוי בסך 85 ₪ ["חיוב רכב" בתלוש השכר לחודש 10/13 - נ/1, סעיף 12(ב) ונספח ה'] - חיוב בגין "נסיעות כביש 6" והטיפול בנושא זה, כולל מע"מ, המצטברים יחד לסכום של 85.7 ₪, כאשר הנתבעת עיגלה כלפי מטה את הסכום שניכתה מהתובע.

כפי שהסביר צחי - התובע ידע שבנסיעה בכביש 6 התשלום עליו, וחתם על מסמך בנדון בפני חברת ההשכרה "שלמהSIXT" [נ/1, נספח ו', סעיף אחרון]; על כן - אין יסוד לדרישת התובע להחזר ניכוי זה.

1. ניכוי בסך 153 ₪ ["חיוב רכב" בתלוש השכר לחודש 11/13 - נ/1, סעיף 12(ג) ונספח ז'] - מדובר בחוב שהיה 273 ₪, מאחר שהקנס היה על סך 220 ₪ כרשום בחשבונית שהוצגה, תחת הכותרת "מרכיבי החיוב", בתוספת חיוב על סך 53 ₪ הנוגע לדמי הטיפול בדו"ח חניה/תעבורה. סך הכל: 273 ₪.

לטענת הנתבעת - מחמת טעות, חייבה את התובע רק על קנס בסך 100 ₪ - ככל הנראה, בשל הקנס הקודם, ולמעשה היתה אמורה לחייבו ב-120 ₪ נוספים. בנקודה זו נתפסה לכלל טעות, כמו ביחס לקנס בסעיף א' לעיל.

גם בחשבונית זו מצויינת במפורש, מתחת לסכום הקנס, הערה בזו הלשון:

"הדו"ח נשלח אל עירית הרצליה להסבה.

לאחר ביצוע הסבה זו יישלח הדו"ח ע"י עיריית הרצליה למוסב"

מהערה זו עולה, שוב, כי הנתבעת לא חוייבה בסכום הקנס עצמו, הואיל והטיפול בדו"ח גרם לכך שהעירייה הרלוונטית הסכימה להסב את הדו"ח (להבנתנו, כאמור, מהנתבעת לתובע); לכן - נכונה טענת התובע, שנוכו ממנו 100 ₪ ביתר, גם במקרה זה.

1. ניכוי בסך 91 ₪ ["חיוב רכב" בתלוש השכר לחודש 1/14 - נ/1, סעיף 12(ד) ונספח ח'] - החיוב הינו בגין "נסיעות כביש 6" והטיפול בנושא זה, כולל מע"מ, המצטברים יחד לסכום של 91.17 ₪, כשהנתבעת עיגלה מטה את הסכום שניכתה מהתובע. גם לדרישת התובע להחזר ניכוי זה אין יסוד.
2. לעניין חיוב נוסף בגין הרכב, בסך 1416 ₪ ["חיוב רכב" בתלוש השכר לחודש, 2/14 - נ/1, סעיף 12(ה) ונספח י'] - מדובר בחיוב בגין השתתפות עצמית, שנרשם בחשבונית על סך 1999.99 ₪ [1694.91 ₪, עקב "תאונה", בצרוף מע"מ. מצויין שם תשלום נוסף, בגין "פחחות-נזקים קלים", בסך 450 ₪, שהנתבעת שילמה לפי חשבונית אחרת - ת/5. היא לא גבתה אותו מהתובע ואין לה כוונה לחייבו בו; החלטה בעמ' 37 לפרוטוקול ההוכחות], ממנו הופחת זיכוי שקיבלה הנתבעת, בסך 584 ₪ [הוצג במסמך שהוגש לאחר ההוכחות, ברשות, לפי ההחלטה הנ"ל; בקשה 17 במערכת הממוחשבת].

כעולה מתצהיר צחי, התובע חויב רק על ההפרש, בסך 1,416 ₪, וברי, כי על התובע לשאת במלוא חיוב המע"מ, כפי שנשאה בו הנתבעת.

אנו דוחים את טענת התובע, בסיכומיו - כי מאחר שמדובר באירוע מיום 19.8.13 והוא חוייב בתשלום רק בחודש עבודתו האחרון, 2/14, יש לראות ב-"שיהוי" בגביית החיוב כדין "ויתור" על החוב. החודשים הספורים שחלפו עד שהנתבעת ביצעה את הניכוי, משכרו האחרון של התובע - כפי שמתיר לה סעיף 25 לחוק הגנת השכר - אינם עולים כדי "שיהוי".

כמו כן, נדחית טענה נוספת של התובע - שעלתה, אף היא, רק בסיכומיו - כי אינו אחראי לתאונה האמורה, אלא, צד ג';זאת, נוכח הכתוב בדו"ח התאונה [בנספח י' לתצהיר צחי, עמוד ראשון], תחת "תיאור האירוע":

"לפי טענת הלקוח שמו סולם שחיל על הגג ללא גגון לקוח מצהיר כי הנזק לא נגרם ע"י תאונה עם צד ג'.".

אמירה זו מבטלת כל אמירה אחרת, המנסה לתלות בצד ג' את האחריות לתאונה הנ"ל, וגלגול התשלום בגין הנזק שנגרם בה, עליו.

1. לעניין החיוב בגין ממירים, בסך 1834 ₪ ["איבוד ציוד", אף הוא בתלוש השכר לחודש העבודה האחרון, 2/14 - נ/1, סעיף 12(ה) ונספח ט'] - מקובלת עלינו טענת צחי, כי כאשר התובע הזדכה בסיום העסקתו על ציוד התקנות שהיה ברשותו היה חוסר בממירים ועל כן חוייב. הכל - לפי התחייבותו, בכתב, בנדון. משכך - גם הדרישה להחזר סכום זה נדחית.

נראה, כי לא למותר לחזור ולציין את ההתחייבות הנוספת עליה חתם התובע - ולא התכחש לחתימתו זו - בקשר לציוד, היינו - ממירים וכרטיסים [נ/1, נספח ד'], בה הוסכם במפורש ובהדגשה, לאחר פרוט עלויות הציוד הגבוהות של חברת "YES":

"כול חוסר בממיר ו/או כרטיס יגרום לחיוב מלא של העובד שהממיר/כרטיס היה אמור להיות ברשותו.".

1. עובדה מוסכמת היא, כי התובע שילם קנס, בגין רכב עליו נהג מטעם הנתבעת בתקופת עבודתו, שהגיע אליו ישירות, לאחר מכן [דברי בא-כוחו - עמ' 33, ש' 28]. מכאן, שהיה מודע היטב לחובתו לשאת בתשלומים כאלה. לפנינו דוגמא נוספת לטענות חדשות מצד התובע, שעלו - לראשונה - במהלך חקירתו, וכפי שהוחלט בדיון לפנינו - בו עלתה לצד ההודאה הנ"ל טענה לתשלום כפול, בגין אותו דו"ח - על התובע להפנות טענותיו לגורם שקיבל תשלום כזה, לטענתו, ואין זו הנתבעת.
2. על אף האמור, הואיל וראינו, כי בשני מקרים טעתה הנתבעת, וחייבה את התובע ב-200 ₪ עודפים [קנסות שהעיריות שהוציאו אותם הסכימו להסבם לגורם אחר], אזי - סכום זה מתקזז מיתרת ימי "הודעה מוקדמת" שהתובע היה צריך לתת.

סיכום

1. התובע עבד בנתבעת פחות מ-9 חודשים והתפטר מעבודתו כדי לפעול במסגרת עסק עצמאי, שפתח עם עובד נוסף שהתפטר מהנתבעת, סמוך לאחריו, והם החלו לפעול במסגרת פרטית זו מייד, כאשר התובע נתן לנתבעת יומיים, בלבד, של "הודעה מוקדמת להתפטרות".
2. נוכח תקופת העבודה - היה על התובע לתת לנתבעת עוד 9 ימי "הודעה מוקדמת", ומשלא עשה כן - היה חייב לשלם תמורתם.

1. מנגד - הנתבעת לא העניקה לתובע ניצול של מלוא החופשה הצבורה שעמדה לרשותו, והיא נותרה חייבת לו פדיון של 6 ימי חופש.
2. אשר על כן - אישרנו לנתבעת "קיזוז" של התמורה עבור 6 ימי "פדיון חופשה", חלף 6 ימי עבודה, מתוך 9 הימים הנוספים של "הודעה מוקדמת", שהיה על התובע לתת לה, ולא נתן.
3. על יחס הצדדים חל חוק שעות עבודה ומנוחה, אך, התובע לא עבד "שעות נוספות", בפועל, ואינו זכאי לגמול, ברכיב זה.
4. ניכויים שבוצעו משכרו של התובע בגין עבירות בקשר לרכב בו נהג, בעת עבודתו, היו כדין, לפי אישור שלו, בכתב, וגם הדרישה להשבתם - נדחתה; למעט 200 ₪ שנוכו ביתר, בגין קנסות שהוסבו.
5. אישרנו לנתבעת לקזז את הסכום שהי העליה להשיב לתובע, בגין החיוב העודף של שני הקנסות הנ"ל, כנגד חלק מהיתרה שוות ערך ל-3 ימי "הודעה מוקדמת", שהתובע לא נתן לה.
6. התוצאה מהמקובץ היא, כי נתבעת לא צריכה לשלם לתובע מאומה, נכון לעכשיו.
7. נוכח דחיית חלק הארי של התביעה - על התובע להשתתף בהוצאות הנתבעת, בתשלום 6,000 ₪ שכ"ט עו"ד; לתשלום תוך 30 יום, שאם לא כן, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.
8. זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 יום מקבלת פסק-הדין.

ניתן היום, ‏17/08/17 (‏כ"ה אב תשע"ז), בהעדר הצדדים, וישלח אליהם.

1. עב (אז' ת"א) 7327-09, בוקסנבוים - בראוו אינג'ינירינג בע"מ (12.3.2015, במאגר ממוחשב); עם סיכומי התובע. ↑