בתאריכים 29.10.14 ו- 15.12.14 הוגשו כנגד הנאשם שני כתבי אישום שייחסו לו עבירה של הפרת צו בית משפט שנועד להגן על אדם, לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (בת"פ 48787-10-14) ועבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977(בת"פ 30941-12-14).

במהלך הזמן שחלף מאז, הונחו בפני חוות דעתו הפסיכיאטרית של ד"ר נחמקין ומספר הבהרות מטעמו, כשבמסגרת שמיעת הראיות שעיקרן נגע למחלוקת בדבר מצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו בשני התיקים, נשמעה גם עדותו של ד"ר נחמקין אשר הבהיר כי מסקנתו הסופית היא שהנאשם לא היה אחראי למעשיו בעת ביצועם.

בעקבות בקשת המאשימה כי אורה על הכנת חוות דעת פסיכיאטרית נוספת על ידי בית חולים פסיכיאטרי אחר ועל אף המלצתי בפניה כי תשקול את עמדתה בתיק זה מחדש עוד לפני כן, הוריתי לפסיכיאטר המחוזי להפנות את הנאשם למרכז אחר לבריאות הנפש, כפי שימצא לנכון, לצורך קבלת חוות דעת נוספת.

בחוות הדעת האחרונה מיום 3.8.16 שנערכה על ידי הפסיכיאטר ד"ר יוסף ברגמן מהמרכז לבריאות הנפש מעלה הכרמל, נקבע כי בעת ביצוע עבירת האיומים המיוחסת לו בת"פ 30941-12-14 היה הנאשם שרוי במצב פסיכוטי אפקטיבי עם פגיעה בשיפוט ובוחן המציאות וכי הוא לא היה מסוגל להימנע מלבצעה ו/או להבדיל בין טוב לרע ובין מותר לאסור וכי בעת ביצוע העבירה של הפרת הצו המיוחסת לו בת"פ 48787-10-14 מצבו הנפשי היה עדיין בלתי מאוזן, השיפוט ובוחן המציאות שלו לא היו תקינים ויכולתו לשלוט על דחפים ועל התנהגותו היתה לקויה גם כן.

במצב דברים זה הודיעה המאשימה לבית המשפט כי היא מסכימה לזיכוי הנאשם מן העבירות המיוחסות לו בשני התיקים בכפוף למתן צו מרפאתי בהתאם לסעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991. ב"כ הנאשם המבקשת מצידה כי אורה על זיכויו גם כן, הותירה את שאלת הטלת הצו המרפאתי לשיקול דעתי.

לאור קביעות בית המשפט העליון ברע"פ 2675/13 מדינת ישראל נ' פלוני ("הלכת וחנון") ובדנ"פ 1237/15 מדינת ישראל נגד פלוני (05/07/2015) הקשור בו, לפיהן "חולה נפש, בהגדרתו, הוא אדם שאיננו מסוגל להבין את המשמעות המעשית או הערכית של האירוע המיוחס לו, ובאדם שכזה, בשל הפגם המנטלי הטמון בו, כלל לא יכולה להתקיים המודעות הדרושה לשם הרשעה בעבירה פלילית. ואם אין מתקיימים בו כל יסודות העבירה - הרי שהתוצאה חייבת להיות בדיוק כמו אצל כל אדם אחר, שלא התקיימו בו כל יסודות העבירה - זיכוי, ולא שום מעמד ביניים אחר", הנני מזכה את הנאשם מן העבירות שיוחסו לו בשני התיקים דלעיל.

באשר לצו המרפאתי –

סעיף 15 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 קובע כי: ....

(ב) הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט מצא כי הוא עשה את מעשה העבירה

שבו הואשם, אולם החליט, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי

הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, שהנאשם היה חולה בשעת

מעשה ולפיכך אין הוא בר-עונשין, ושהוא עדיין חולה, יצווה בית המשפט

שהנאשם יאושפז או יקבל טיפול מרפאתי.

(ג) לא יתן בית משפט צו לפי סעיפים קטנים (א) או (ב) אלא לאחר קבלת חוות דעת

פסיכיאטרית...".

...

(ד1) 3 (1) בית משפט לא יקבע בצו לפי סעיפים קטנים (א) או (ב) את תקופת האשפוז

או הטיפול המרפאתי, ואולם יורה בצו על תקופת האשפוז או הטיפול המרפאתי

המרבית לפי הוראות פסקאות (2) ו–(3) (להלן - תקופת האשפוז או הטיפול

המרבית).

(2) תקופת האשפוז או הטיפול המרבית תהיה תקופת המאסר המרבית;

לעניין זה, "תקופת המאסר המרבית" - (א) תקופת המאסר הקבועה בחוק

לעבירה כאמור בסעיף קטן (א1) או (ב), לפי העניין ואם הועמד הנאשם לדין

לפני בית משפט שלום לפי סעיף 51(א)(1)(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב],

התשמ"ד-1984 - שבע שנים; (ב) היו כמה עבירות כאמור בפסקת משנה (א) –

תקופת המאסר הארוכה ביותר מבין תקופות המאסר הקבועות בחוק לאותן

עבירות;

לאור הוראות אלה ולנוכח חוות דעתו של ד"ר ברגמן הקובעת כי במצבו הנוכחי של הנאשם אין אינדיקציה לאשפוז פסיכיאטרי אך הוא זקוק להמשיך טיפול ומעקב פסיכיאטרי מסודר, הנני מצווה עליו לקבל טיפול מרפאתי למשך התקופה המרבית, דהיינו 3 שנים (תקופת המאסר הקבועה לצד עבירת האיומים).

המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים אשר ידאגו להעברתה אך הלקהילה הטיפולית התומכת "גשר לקהילה" באור עקיבא בה הנאשם שוהה.

ניתנה היום, י' אלול תשע"ו, 13 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.