1. התובעת עבדה כרופאת ילדים אצל הנתבעת החל מיום 1/10/96 ועד יום 7/3/08. התובעת טוענת כי במהלך עבודה נחשפה לחומרי ניקוי, חומרי חיטוי, חומרים כימיים וחומרים מסוכנים אחרים, במקום עבודתה במרפאות של הנתבעת. בשנת 2003, בעקבות החשיפה לחומרים המסוכנים, הופיעו אצל הנתבעת לראשונה פריחות בעור הידיים, הצוואר והפנים, והיא אובחנה כסובלת מדרמטיטיס אטופית. ביום 18/1/07, עובדת ניקיון שהועסקה אצל הנתבעת במרפאה ביישוב שלומי, שפכה כלור לכיור בכמות גדולה, בחדר סמוך לחדרה של התובעת. אדי הכלור גרמו לתובעת להתעלפות, קוצר נשימה, ועוד, הכול כמתואר בתביעה. לאחר האירוע, חזרה התובעת לעבודתה אצל הנתבעת, אולם נאלצה להעדר תקופות ממושכות בגלל פריחות, שיעול טורדני, קשיי נשימה, ועוד. ביום 13/1/08 קבעה רופאה תעסוקתית כי לאור ההחמרה המתמדת במצבה, היא אינה מתאימה להמשיך לעבוד במרפאה, ובעקבות זאת, הוצאה התובעת לפנסיה מוקדמת. התובעת טוענת בתביעתה, שהוגשה ביום 21/12/14, כי האירוע המפורט לעיל, וכן החשיפות לחומרים כימיים מסוכנים, נגרמו ברשלנותה של הנתבעת כמעסיקתה, וכן תוך הפרת חובה חקוקה.
2. הנתבעת הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, ולחלופין מחמת שיהוי. הנתבעת טוענת בבקשתה כי המועד הקובע הוא מועד גילוי ראשית סממניה של המחלה, וכי התובעת החלה לסבול מתסמינים שונים כבר בשנת 2003, משמע, 11 שנים לפני הגשת התביעה. אשר למועד גילוי הקשר הסיבתי בין עבודתה לבין המחלה, קשר זה היה ידוע לתובעת (כעולה מסע' 10 לכתב התביעה) כבר בשנת 2003. עולה אפוא כי התביעה התיישנה בשנת 2010, שעה שכתב התביעה הוגש, כאמור לעיל, בשנת 2014. לחלופין, וכעולה ממסמכים רפואיים שצורפו לבקשה לסילוק על הסף, התובעת ידעה על הקשר הסיבתי, שבין עבודתה לבין מצבה הרפואי, כבר בשנת 2006, וכן בתאריכים 14/6/07, 7/8/07, 23/10/07, 18/11/07, 12/12/07, כולם מועדים אשר מהם ועד להגשת התביעה, חלפו למעלה משבע שנים.

אשר ל"אירוע הכלור" מיום 18/1/07 – לגביו המועד בו נולדה עילת התביעה הוא מועד קרות האירוע, ולא יכולה להיות מחלוקת כי חלפו למעלה משבע שנים ממועד קרות האירוע ועד להגשת התביעה, ועל כן חלה התיישנות. לחלופין, גם רכיב הקשר הסיבתי, שבין עבודתה של התובעת לבין האירוע הזה והנזקים שנגרמו לה בעקבותיו, היה ידוע לתובעת כבר ביום 26/2/07 (עת חתמה על טופס תביעה לקבלת דמי פגיעה מהמל"ל עקב האירוע), או לכל המאוחר ביום 7/8/07 (כעולה ממסמך רפואי מתאריך זה), ועל כן חלה התיישנות.

1. התובעת, בתגובתה לבקשה, טוענת כי התביעה עוסקת במחלת מקצוע או במקרים רבים של מיקרוטראומה, אשר בתחילה היו חולפים וחוזרים, ואיפשרו לתובעת להמשיך לעבוד, למרות אי הנוחות שנגרמה לה. אישור של רופאה תעסוקתית מיום 18/11/07 קובע כי התובעת מסוגלת לעבוד, בהיקף של יום עבודה מלא, ומכאן שנכון לתאריך זה, לא התגבשה לתובעת עילת תביעה כלשהי. התובעת טוענת כי הדברים התגבשו לכדי נזק משמעותי (שאדם סביר יתבע בגינו) רק ביום 13/1/08, מועד בו קבעה רופאה תעסוקתית כי התובעת אינה מתאימה להמשיך לעבוד במרפאה, ובעקבות זאת, פוטרה מעבודתה. מיום 13/1/08 ועד להגשת התביעה, לא חלפו שבע שנים. עוד טוענת התובעת, כי בתחילה חוותה נזקים שהיו בבחינת נזק של מה בכך, אשר התובעת, ככל תובע סביר, לא מצאה לנכון לתבוע בגינו.

ועוד טוענת התובעת, כי מדובר בנזק שלא נוצר ביום אחד, אלא התפתח לאורך זמן, בכל יום שבו עבדה במרפאה, עד אשר בסופו של דבר נקבע, ביום 13/1/08, כי אינה מסוגלת עוד לעבוד במרפאה. על כן, לטענתה, חל סעיף 89(1) סיפא לפקודת הנזיקין, ועל כן, היום שבו נולדה עילת התובענה הוא היום שבו חדלו מעשיה או מחדליה של הנתבעת (חשיפת התובעת לחומרים מסוכנים), היינו, יום 13/1/08.

התובעת טוענת כי מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר לתובע עומדת אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש. לא סביר שעם גילויו של גירוי קל בעור, תבחר רופאה סבירה לתבוע את מקום עבודתה. רק כאשר נאלצה בעל כורחה לוותר על מקום עבודתה, לאחר שקיבלה הנחייה חד משמעית כי אינה יכולה עוד לעבוד במרפאה, רק אז נולדה עילת תביעתה, באופן שרופאה סבירה היתה תובעת בגינה.

אשר ל"אירוע הכלור" מיום 18/1/07, טוענת התובעת כי אין זה אירוע נזק בפני עצמו, לצורך חישוב תקופת ההתיישנות, אלא הוא מצטרף לשרשרת של אירועים, שכל אחד מהם מהווה חלק מהתפתחות מחלת מקצוע, ואשר הבשילו לכדי נזק ממשי בר תביעה, רק ביום 13/1/08. אשר לרכיב הקשר הסיבתי, המל"ל קבע, בדחותו את תביעת התובעת לדמי פגיעה, כי אין קשר בין מצבה הרפואי לבין תנאי עבודתה. התובעת טוענת כי קיומו של קשר סיבתי התברר לה עם קבלת חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעמה, המסתמכת על ספרות מקצועית מהשנים 2010, 2014.

דיון והכרעה

התיישנות בנוגע למרכיב הנזק

1. עילות התביעה בענייננו הן בעוולת רשלנות ובעוולת הפרת חובה חקוקה, עוולות שבהן נזק הוא אחד מיסודות האחריות הנזיקית, ועל כן הסעיף הרלוונטי הוא סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים, בפיסקה 7).

מדובר במקרה שבו נתגלה הנזק אחרי מועד התרחשותו, ועל כן, לפי סעיף 89(2), "היום שנולדה עילת התובענה" הוא היום שבו נתגלה הנזק, וההתיישנות חלה בתום שבע שנים מיום גילוי הנזק.

1. בשאלה מהו היום שבו נתגלה הנזק, נאמר בע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב פ"ד נב (1) 857, בעמ' 866 (להלן- "ענין המאירי הראשון") "שניצני נזק מספקים על פי ההלכה את הדרישה לגילוי יסוד ה"נזק", ובלבד שאינם בבחינת מה בכך". ובע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב פ"ד נד (2) 535, בעמ' 548 (להלן- "ענין המאירי השני") נאמר כי "בראשית הדרך היתה הפסיקה מוכנה לראות בהופעתו הראשונה של נזק כלשהו את תחילתה של תקופת ההתיישנות".

אולם בענין ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה פ"ד לח (4) 554, בעמ' 559, הובהר כי –

"אין להחמיר עם הניזוק יתר על המידה. לא די בהתגלות נזק כלשהו, כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצתה. התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו. אם, לעומת זאת, הנזק בהתגלותו הוא נזק של "מה בכך", אשר "אדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך" (סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), כי אז אין לראות בהתגלות זו כמועד תחילת ההתיישנות, ויש לדחות אותו מועד עד להתגלותו של אותו נזק, שאדם סביר היה תובע בנסיבות העניין כולו בגינו. .........

טול ניזוק, אשר כף ידו נשרטה. נזק זה גלוי הוא, אך אדם סביר לא היה תובע בגין נזק זה את המזיק כאחראי. לימים מסתבר, כי אותה שריטה גרמה לגידול ממאיר. אין לראות את יום התגלות השריטה כיום תחילת ההתיישנות".

כיוצא בזה נקבע בשורה של פסקי דין, ר' למשל ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת פ"ד מ (1) 528 בעמ' 530 – 531, ע"א 2242/03 אברהם נ' רשאד, בפיסקה 10, ע"א 2387/06 פלוני נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בפיסקה 18.

בע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה (בפיסקה 32) סוכמה ההלכה כך (כב' השופטת פרוקצ'יה):

"ההלכה הנוהגת בענין זה היא כי לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות, אין להסתפק בגילוי נזק כלשהו שהוא בבחינת "נזק של מה בכך"; מנגד, אין מקום שתובע ימתין בהגשת תביעתו לגיבוש מלוא הנזק, ובלבד שנתקיים נזק בהיקף ממשי. תקופת ההתיישנות אינה נפתחת, אפוא, כל עוד לא נתגלה נזק בהיקף ממשי; אך משנתגלה, אין צורך להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו".

1. נראה כי המועד שבו נתגלה "נזק בהיקף ממשי", במקרה שלפניי, הוא שנת 2003, שאז, לפי כתב התביעה, אובחנה אצל התובעת לראשונה מחלת דרמטיטיס אטופית (השווה ענין יפרח, בפיסקה 44, וענין צורף, בפיסקה 10, מהם עולה כי מועד גילוי הנזק הממשי הוא המועד שבו אובחנה המחלה, שהתביעה כולה נסבה על נזקיה). בהמשך, שוב אובחנה מחלה זו אצל התובעת בשנת 2006 (נספח 5 לבקשה לסילוק על הסף), ושוב, ביום 30/1/07 (סע' 22(ג) לכתב התביעה), כולם מועדים שמהם ועד להגשת התביעה חלפו למעלה משבע שנים.
2. טוענת התובעת כי נזקיה, שקדמו לאישור הרופאה התעסוקתית מיום 13/1/08, היו בבחינת נזקים של מה בכך, ולא נזקים ממשיים שהצדיקו הגשת תביעה, והא ראיה, היא עבדה במשרה מלאה, ואף היה בידיה אישור רופאה תעסוקתית (18/11/07) כי היא כשירה לעבוד במשרה מלאה. לטענתה, המועד שבו התגבש נזק ממשי הוא המועד (13/1/08) שבו נקבע ע"י רופאה תעסוקתית כי היא אינה מתאימה להמשיך לעבוד במרפאה.

טענה דומה נדחתה, על רקע עובדות המקרה, בענין יפרח נ' מפעלי תובלה הנ"ל, שם נאמר (בפיסקה 44) כי

"המשיבה עצמה, בראיונות שערכה למערער זמן לא רב לפני פרישתו, סברה כי עודנו ממלא את משימותיו כראוי, וכי הוא כשיר לביצוע תפקידו בחברה כמקודם^[1]. ואולם, בכך אין כדי לסתור את הממצאים העולים ממכלול הראיות שתוארו, ולפיהם הן מועד האבחון הרפואי של מחלת המערער, והן המועד שבו נזקו כבר התגבש לידי נזק משמעותי, התרחשו זמן רב קודם לכן. מכאן, כי תביעתו הוגשה לאחר שתמה תקופת ההתיישנות".

1. גם במקרה שלפניי, וכעולה מכתב התביעה עצמו, נזקה של התובעת כבר התגבש לכדי נזק משמעותי זמן רב לפני האישור הנ"ל (13/1/08) של הרופאה התעסוקתית.

התובעת מתארת בכתב התביעה (סע' 12) כי בכל התקופות שחזרה לעבוד במרפאה, היא סבלה מפריחות, ולמרות זאת המשיכה לעבוד, והשתדלה שלא להיעדר.

התובעת מתארת בכתב התביעה (סע' 14) כי "אירוע הכלור" (18/1/07) גרם לה להתעלפות ולקוצר נשימה פתאומי, נפיחות ברגליים וכאבים בחזה, וכתוצאה החלו להופיע תופעות שונות בכל גופה, הכוללות פריחה בכל הגוף, בצקות, כאבי פרקים, פגיעה בריריות האף, סינוסיטיס, ואלרגיה בעיניים.

התובעת מתארת בכתב התביעה (סע' 16) כי לאחר "אירוע הכלור" היא חזרה לעבודה, אולם נאלצה להיעדר תקופות ממושכות בגלל פריחות, שיעול טורדני, קשיי נשימה, כאבי ראש, גודש באף, אודם וגירוד בעיניים.

אפנה את תשומת הלב, למשל, לגליון רפואי מיום 23/10/07 (נספח 7 לבקשה לסילוק על הסף) שם מצוין, בין היתר "נזלת במשך 10 ימים, לפעמים מוגלתית בכמות קטנה, אוזניים לפעמים סתומות, שיעול טורדני בבוקר, חולשה, סחרחורת, ירידה בשמיעה, עייפות, RHINOLALIA, נפיחות בפנים, כאבי ראש, לפעמים קול צרוד, בצילום מערות הפנים סימנים של סינוסיטיס... סובלת מפריחה וגירודים בצוואר, פנים, בקיפולים ידיים, ... בימי חופש עור נקי ללא פריחה וגירודים". במסמך זה נרשם כי הומלץ לבצע CT למערות הפנים ולצוואר, והתובעת טוענת (בפיסקה 19 לתגובתה לבקשת הסילוק) כי תוצאות הבדיקות הללו היו תקינות, אולם טענה זו אינה נכונה (ר' נספח 5 – בדיקת CT למערות הפנים, התוצאה איננה תקינה), והתובעת עצמה מאשרת (בסעיף 22(ו) לכתב התביעה) כי בבדיקה זו אובחן סינוסיטיס כרוני.

גם אם בתאריך 18/11/07 היתה התובעת, עדיין, כשירה לעבודה, הרי סמוך לאחר מועד זה, ביום 12/12/07, חלה החמרה ברורה, כפי שעולה מהגליון הרפואי מתאריך זה (נספח 8 לבקשת הסילוק על הסף), שם צוין:

"הטיפול לא מונע את הופעת סימני האלרגיה, כלומר הפסיק להיות אקטיבי.

החמרה במצב בריאותי – עכשיו פריחה מתפשטת בכל הגוף, כגון גב, חזה, קיפולי ידיים ורגליים, פנים וצוואר ועוד.

פנים אדומות בעבודה.

...........

המצב הנ"ל השפיע על מערכת החיסונית – יש נטייה גבוהה יותר להידבקות במחלות".

סביר כי זוהי ההחמרה במצב, אשר הרופאה התעסוקתית מתייחסת אליה במסמך מיום 13/1/08, שבו קבעה כי התובעת אינה מתאימה להמשיך לעבוד במרפאה. החמרה זו מתועדת ביום 12/12/07, ולמותר לציין שגם מתאריך זה ועד הגשת התביעה חלפו למעלה משבע שנים.

1. מכל האמור לעיל, אין לי אלא לדחות את טענת התובעת (סעיף 11 לתגובתה לבקשה) כי נזקיה היו נזקים של מה בכך. ההתרשמות מהמסמכים הרפואיים ומטענות התובעת בכתב התביעה היא, כי נזקיה הרפואיים היו משמעותיים דיים. התנאי של "נזק ממשי" נתקיים, אם כאשר אובחנה המחלה, מספר פעמים, כמפורט לעיל; אם כאשר ניזוקה התובעת באופן קשה למדי ב"אירוע הכלור" מיום 18/1/07; אם כאשר היו לה קשיים משמעותיים, בעקבות האירוע הזה, שאילצו אותה להיעדר תקופות ממושכות מעבודתה (סע' 16 לתביעה); ולכל המאוחר בתאריך 12/12/07.

הצד השווה בכל המועדים הללו הוא, שממועדים אלה ועד להגשת התביעה חלפו למעלה משבע שנים.

1. למותר לציין כי "כאשר משתהה התובע, ולא מגיש את תביעתו במהלך שבע השנים שלאחר גילוי הנזק, אין הוא יכול להיבנות ממגבלת עשר השנים הקבועה בסיפא של הסעיף האמור (סעיף 89(2))" (ענין צורף, בפיסקה 16, ובפיסקה 9).

1. טוענת התובעת כי חל סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין, וכי יש למנות את תקופת ההתיישנות רק מהיום בו חדלה לעבוד אצל הנתבעת, או מהיום בו נקבע ע"י רופאה תעסוקתית כי אינה מסוגלת עוד לעבוד במרפאה. זאת משום שחשיפתה לחומרים מסוכנים נבעה ממעשה או מחדל מתמשך של הנתבעת כלפיה, אשר הסתיים רק בעת שהפסיקה לעבוד אצל הנתבעת, או בעת שנקבע כי אינה מסוגלת עוד לעבוד במרפאה. טענה זו דינה להידחות, הואיל והתביעה היא בעוולות של רשלנות והפרת חובה חקוקה, כלומר עוולות שנזק הוא אחד מיסודותיהן, ועל כן חל סעיף 89(2), ולא סעיף 89(1) (ראה ענין צורף, פיסקה 7).

התיישנות בנוגע למרכיב הקשר הסיבתי

1. על ההתיישנות ביחס למרכיב הקשר הסיבתי חל, לפי הפסיקה, סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ולא סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (ראה ענין המאירי השני, בעמ' 550, ענין צורף, בפיסקה 11, ענין אברהם, בפיסקה 11).
2. מועד גילוי הקשר הסיבתי – לענין תחילת תקופת ההתיישנות – הוא כאשר מתגלה לתובע "קצה חוט", הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק (ענין המאירי הראשון, בעמ' 866, ענין צורף, בפיסקה 12). כל שנדרש הוא גילוי קיומה של אפשרות לקשר סיבתי בין מעשי הנתבע או מחדליו לבין נזקו של התובע. די גם בחשד אודות קשר סיבתי אפשרי, ויתירה מזו, הפסיקה הנמיכה את הרף עוד יותר, אף למקרים שבהם לא התעורר חשד אצל התובע, אך התובע צריך היה, בנסיבות הענין, לחשוד בקיומו של קשר סיבתי (ראה ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא ליפל, בפיסקאות 45 – 47, ע"א 1960/11 אלמוג נ' שרותי בריאות כללית, בפיסקה 7, ע"א 2897/11 גנאים נ' בית החולים רמב"ם, בפיסקה 10).
3. במקרה דנן, עולה מפורשות מסעיף 10 לכתב התביעה, כי הקשר הסיבתי נתגלה לתובעת כבר בשנת 2003. היא מציינת (שם) כי במהלך עבודתה, נחשפה לחומרים מסוכנים, וכי בשנת 2003, בעקבות החשיפה לחומרים אלה, הופיעו אצלה לראשונה פריחות בעור, והיא אובחנה כסובלת מדרמטיטיס אטופית.
4. מועדים נוספים שבהם התברר לתובעת קיומו של קשר סיבתי, או לכל הפחות יש לומר כי התובעת חשדה או צריכה היתה לחשוד בקיומו של קשר סיבתי, בין מצבה הרפואי לבין עבודתה הם: 13/6/06 (גליון רפואי, נספח 5 לבקשה לסילוק על הסף, שם צוין כי סימני הפריחה מופיעים יותר בעבודה, ואילו בימי חופש, העור נקי); 14/6/07 (גליון רפואי, נספח 6 לבקשה, שם צוין כי אטופיק דרמטיטיס בפנים – רק במקומות עבודה, ואילו בימי החופש לא היו סימנים של אלרגיה); 23/10/07 (גליון רפואי, נספח 7 לבקשה, שם צוין כי הפריחה מופיעה רק אחרי מגע בחומרי עבודה, ואילו בימי חופש, העור נקי, ללא פריחה וגירודים; 18/11/07 – גליון רפואי שם צוין כי החל משנת 2003 החלה לסבול פריחה בעור הצוואר והפנים בשעות העבודה; 12/12/07 (גליון רפואי, נספח 8 לבקשה, שם צוין כי הפריחה והגירודים מופיעים רק בעבודה, אחרי מגע עם חומרי עבודה, ובימי חופש, העור נקי).

וגם כאן, הצד השווה בכל התאריכים הללו הוא, שמתאריכים אלה ועד להגשת התביעה חלפו למעלה משבע שנים. יש להעיר כי את התאריכים הללו ציינתי למעלה מן הצורך, שכן, כאמור לעיל, מכתב התביעה עולה הודאת בעל דין של התובעת, כי הקשר הסיבתי היה ברור לה כבר בשנת 2003.

1. לאור כל המפורט לעיל, אין לקבל, במישור העובדתי, את טענת התובעת כי הקשר הסיבתי התברר לה רק עם קבלת חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעמה, בשנת 2014. יתר על כן, אין בקבלת חוות דעת רפואית כשלעצמה כדי להאריך את תקופת ההתיישנות (ע"א 8143/06 שלומוב נ' בית חולים ע"ש הרצוג, בפיסקה 9, ענין גנאים, בפיסקה 13), וכן: "מועד גילוי הקשר הסיבתי אינו נקבע על פי המועד בו בחרו המערערים לקבל את חוות דעת המומחה מטעמם, אלא במועד שבו ניתן היה לגלות את הקשר הסיבתי, לאחר שהניזוק נהג כאדם סביר ונקט באמצעים הסבירים לגילוי סיבת הנזק. הלכה היא כי רכיב הזיקה הסיבתית מתגלה עם גילוי בסיס לסברה הקושרת בין הנזק לאירוע, או קצה חוט אשר קושר בין הנזק לבין התרשלות המזיק" (ענין אברהם, בפיסקה 11).

העובדה שהמומחה הרפואי מטעם התובעת בחר להסתמך על ספרות מקצועית-רפואית מהשנים 2010, 2014, אין בה כדי ללמדנו שרק בשנים אלה נתגלה קיומו של קשר סיבתי בין החשיפה לחומרים מסוכנים לבין מחלת דרמטיטיס אטופית. עובדה היא, שהתובעת היא זו שקשרה קשר סיבתי, כבר בשנת 2003, בין חשיפתה לחומרים מסוכנים לבין מחלתה (סעיף 10 לכתב התביעה).

סיכום

1. העולה מכל האמור לעיל הוא, שתביעתה של התובעת התיישנה, ועל כן, אין מנוס אלא לדחות את התביעה.

התביעה נדחית.

ישיבת יום 7.10.15 מבוטלת.

התובעת תישא בשכ"ט עו"ד של הנתבעת בסך 5,000₪ (כולל מע"מ) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"א תשרי תשע"ו, 24 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים.

1. בדומה למצב בענייננו, שבו היה בידי התובעת אישור רופאה תעסוקתית, כי היא כשירה לעבודה מלאה. ↑