הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת (ישעיהו כח, ז)

מבוא

פלוני נוטל הלוואה לרכישת דירת מגורים, המובטחת במשכנתא. לימים פלוני מתקשה בהחזר תשלומי ההלוואה וננקטים נגדו הליכי הוצאה לפועל למימוש הדירה, לצורך פרעון ההלוואה. דיון זה מעלה שאלות שעניינן מכר עצמי ודיור חלוף במימוש הדירה בהליכי ההוצאה לפועל

כללי

בקשת רשות ערעור על החלטתו מיום 18.12.14 של רשם ההוצאה לפועל (מר עוזי מאיר) בתיק הוצל"פ מספר 01-48798-12-8 שעניינה דחיית בקשתו של המבקש, הוא החייב בתיק ההוצאה לפועל, לדיון בבקשתו למכר עצמי, וביחס לסידור החלוף.

ההליכים כנגד החייבים

בקליפת אגוז, להלן תתואר השתלשלות האירועים הרלוונטית לדיון בבקשה שלפניי:

המבקש וזוגתו, גב' לאה אמיתי (היא החייבת הנוספת בתיק ההוצאה לפועל) (להלן: יקראו יחדיו: "החייבים") חתמו ביום 10.8.08 על משכנתא לטובת המשיב 1 שנרשמה על דירתם ברחוב חי טייב 4 בבני ברק (להלן: "הדירה").

החייבים לא עמדו בתשלומי החזר המשכנתא, ובחודש מאי 2012 נפתח כנגדם תיק ההוצאה לפועל לביצועה; ביום 15.8.12 מונתה המשיבה 2 ככונסת נכסים למימוש הדירה.

ביום 24.12.13 ניתן לבקשת המבקש, במסגרת הליכי פשיטת רגל, צו לכינוס נכסים (תיק פש"ר 41015-11-13), וביום 21.4.14 אישר בית המשפט המחוזי, במסגרת הליכי פשיטת הרגל הנ"ל, להמשיך בהליכי מימוש הדירה (להלן: "ההחלטה על המשך הליכי ההוצאה לפועל").

המבקש פנה לבית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור (רע"א 4839/14) על ההחלטה על המשך הליכי ההוצאה לפועל, ולאחר עיכובי ביצוע שיצאו מלפני בתי המשפט, ביום 7.9.14 יצאה החלטה מלפני בית המשפט העליון (כבוד השופט י' דנציגר) אשר דוחה את בקשת רשות הערעור, כך שניתן היה להמשיך בהליכי מימוש הדירה.

לאחר שנקבע מועד נוסף לפינוי, הגיש המבקש בקשה לרשם ההוצאה לפועל לעיכוב הליכי המימוש והעלה טענות בדבר זכאותו למכר עצמי, וטענה בדבר זכאותו לדיור חלוף.

רשם ההוצאה לפועל דחה את הבקשה בהחלטתו מיום 18.12.14, היא ההחלטה מושא הערעור שלפני.

המשיב הגיש תשובתו, ולאחר שעניינתי בבקשה ובתשובה על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה שיש מקום לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור עצמו.

דיון

אם כן, שתיים הן טענותיו המרכזיות של המבקש לפני רשם ההוצאה לפועל –

זכותו למכר עצמי, וכן זכותו לדיור חלוף.

יש לבחון טענותיו אחת לאחת, ולברר אם יש בהן כדי לסייע למבקש:

מכר עצמי

הבסיס הנורמטיבי לביצוע מכר עצמי קבוע בסעיף 81ב1 (ב) (3) לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"), שם נקבע:

"החייב רשאי להודיע לרשם ההוצאה לפועל, בתוך 20 ימים מיום המצאת האזהרה כאמור בסעיף 7, על רצונו למכור בעצמו את דירת המגורים, לצורך פירעון מלוא חוב ההלוואה; הודיע החייב כאמור, יורה רשם ההוצאה לפועל על עיכוב הליכי ביצוע המשכנתה לתקופה של 90 ימים מיום קבלת ההודעה, ובלבד שהחייב הבטיח את פירעון מלוא חוב ההלוואה מהתמורה שתתקבל בעד המכירה, לפי הוראות רשם ההוצאה לפועל; לא תימכר דירת מגורים לפי פסקה זו אלא לאחר שרשם ההוצאה לפועל אישר את המכירה".

סעיף זה, אשר נחקק במסגרת תיקון 23 לחוק ההוצאה לפועל, שנתקבל במסגרת חוק הגנה על נוטלי המשכנתא לדיור (תיקוני חקיקה, התשס"ב – 2002) (להלן: "תיקון 23") בא לתקן מציאות לא פשוטה ששררה ערב התיקון ונועד לקבוע הסדרים שיקלו על משפחות שנטלו הלוואות כדי לרכוש דירות מגורים, ונקלעו לקשיים עקב המצב הכלכלי הקשה, ולהגן עליהם מפני מימוש לא מידתי וייתכן אף נחפז של המשכנתא באופן שעלול להותירם ללא קורת גג (ראו לעניין זה גם את דברי בית המשפט העליון ברע"א 3180/13 בן ארי נ' בנק המזרחי-טפחות בע"מ (ניתן ביום 6.6.13, פורסם באתרים משפטיים) בסעיף 10 להחלטתו; כן ראו דברי ההסבר להצעת חוק הגנה על נוטלי משכנתה לדיור (תיקוני חקיקה), התשס"ב-2002, ה"ח 3092,בגדרה נכלל סעיף 81ב1 הנ"ל).

בין היתר, נקבע בתיקון 23 לחוק ההוצאה לפועל, מנגנון המאפשר לחייב למכור בעצמו את הנכס כדי להשיג את המחיר המרבי עבורו.

בהתאם להוראות חוק ההוצאה לפועל, הרי על החייב להודיע בתוך 20 ימים מיום קבלת האזהרה לידיו על כוונתו לבצע מכר עצמי, כי אז יעוכבו הליכי ביצוע המשכנתא לתקופה של 90 ימים, כאמור בהוראות סעיף 81ב1 לחוק זה.

הוראות חוק ההוצאה לפועל קובעות מנגנון של הודעה מיידית מטעם החייב לביצוע המכר העצמי.

הטעם העומד בבסיס ההודעה המיידית, הוא ברור:

השאת הרווח שחייב יכול לקבל באמצעות מכירת הדירה באופן עצמי-פרטי, כאשר בשלבים מאוחרים יותר, ולאחר שנתמנה כונס נכסים על זכויות החייב בנכס, עלולה התמורה שתתקבל על הנכס להיות נמוכה יותר בהיותה מכירה מאולצת, מה גם שמתווספים לחוב הוצאות כינוס (כמו למשל פרסום בעיתון, דמי תיווך וכהנה הוצאות כינוס שונות) , וכן שכר טרחת כונס הנכסים.

אם כן, תיקון 23 לחוק ההוצאה לפועל בא להקל על החייבים, יחד עם זאת, נקודת האיזון תשתנה והכף תיטה לצד הנושה המובטח, אם החייב לא יודיע על כוונתו זו בתוך פרק הזמן שנקבע בדין.

ויובהר: אם מבקש החייב לממש זכותו למכר עצמי (בפרק הזמן כאמור) יעוכב ההליך מימוש הנכס; החייב אינו אמור להציג תוכנית פעולה למכירת הנכס או להביא רוכש פוטנציאלי. די בהודעת החייב.

דברים אלו אינם יפים בחלוף 20 ימים לאחר קבלת האזהרה, כי אז אם יבקש חייב להאריך את המועד, יהיה חייב להניח את דעת הרשם כי המדובר בהצעה ראוייה ורצינית המונחת לדיון, ועל הרשם לבחון את ההצעה למכר עצמי ואת התנאים לביצועה, תוך בחינה אם אין בשיהוי כדי לפגוע בזכויות הנושה, או אפילו בהליכי המימוש עצמם, שיכול והתקדמו לאור חלוף הזמן, ולבדוק אם אין בהצעת חייב אלא דחיית הקץ בלבד, תוך שאיזון ראוי יהיה בהגבלת המועד למכר עצמי – בשלב מאוחר - לפרק זמן קצר יותר.

אין לשכוח שמינוי כונס נכסים נועד לאפשר את מימוש המשכון במקום שבו הממשכן אינו יכול או אינו מעוניין לסייע לבעל המשכון במימושו. מינוי כונס נכסים איננו תכלית העומדת בפני עצמה (ראו: רע"א 14468-06-10 שטרית נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (ניתן ביום 5.10.10, פורסם באתרים משפטיים), ועל כן, ככל שתובא בקשה לרשם ההוצאה לפועל – בחלוף 20 הימים – יבחן אותה לעיצומה בשים לב לאמור לעיל ביחס לזכויות הנושה שעלולות להיפגע מבקשת חייב שאין מאחוריה דבר.

ככל שהליכי הכינוס מתקדמים, הרי אין להצעת החייב למכר עצמי משמעות אמיתית, כאשר ממילא הנכס נמצא תחת הליך של כינוס נכסים, הכונס הוציא הוצאות שונות, ובכל מקרה יוכל החייב לשלוח מציעים פוטנציאליים להשתתף בהליך ההתמחרות על מנת להשיא את המחיר שיתקבל כתוצאה מהמכירה המאולצת.

ומן הכלל אל הפרט:

במקרה שלפני המבקש לא הגיש בקשה במהלך פרק הזמן בסמוך לאחר קבלת האזהרה. בית המשפט העליון ציין כי טענת המבקש למכר עצמי נטענה בעלמא ללא שיציג רוכש פוטנציאלי מועד, וגם כעת לא ראיתי שהוגשה בקשה לפני הרשם, ואף במסגרת בקשת רשות הערעור שהוגשה לפני לא הובאה הצעה ספציפית, אלא טענה כללית לעצם זכותו של החייב לבצע מכר עצמי.

משוכה נוספת שעל המבקש לפניי לעבור היא עצם העובדה כי במקרה דנן אין המדובר אלא אך בו, אלא אף בחייבת, ולכן ההצעה למכר עצמי צריכה לבוא מטעם החייבים שניהם במשותף, ובהעדר הסכמתה של החייבת, אינני סבור שיש לקבל את ההצעה, שממילא כאמור אינה מסויימת אלא הצהרתית בלבד.

בנסיבות אלה צדק הרשם הנכבד עת קבע בהחלטתו שהמועד למכר עצמי חלף לו ואין כל נימוק המצדיק את הארכת המועד וזאת בחלוף כשנתיים וחמישה חודשים ממועד מסירת האזהרה, ולא מצאתי מקום להתערב בהחלטה בעניין זה.

סידור חלוף

כללי

ביתו של אדם הוא מבצרו; ביתו של אדם הוא כבודו; ביתו של אדם הוא זהותו ואישיותו;

ניטול את ביתו של אדם - ניטול ממנו את בטחונו, כבודו, זהותו ואישיותו.

אדם ללא קורת גג מעל ראשו – אדם נטול כבוד הוא.

חברה מתוקנת לא אמורה להשלים עם חסרי קורת גג, ועליה לפעול להגנתם, תוך שהיא מגנה על עצמה.

הלוואה לרכישת דירה

הלוואה באמצעות שעבוד הנכס ("משכנתא"), ניתנות בדרך כלל לשנים ארוכות ורבות. לעיתים, שינויים בלתי צפויים עלולים להשפיע על מצבו הכלכלי של הלווה, וכתוצאה מכך מיכולת ההחזר של ההלוואה.

במצב זה רשאי המוסד הפיננסי המלווה, על פי רוב בנק, לממש את הבטוחה, להחזר ההלוואה, וזאת באמצעות הליכי הוצאה לפועל, מינוי כונס נכסים למימוש הנכס ומכירתו.

לעיתים יתרת הכספים שתושג בהליך כינוס הנכסים לא תספיק לכסות את יתרת ההלוואה, או אם אף תספיק לכיסוייה אך לא תותיר יתרה בידי החייב ואמצעים להשגת מקום דיור חלופי.

דיור חלוף בדין הישראלי

הגנת בית המגורים של אדם מעוגנת הן בפקודת פשיטת הרגל, הן בחוק הגנת הדייר, והן בחוק ההוצאה לפועל.

לא מצאתי מקום להרחיב בהתפתחות פסיקת בתי המשפט ביחס לפרשנות ומשמעות ויתור לווים על הגנת דירות המגורים והדיור החלוף, ודי אם אפנה לפסק דין בעניין מיסטר מאני (ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' רייז, פ"ד נח (3) 934) המסכם את העניין.

כאמור, פסיקת בתי המשפט הרחיבה את הפרשנות ביחס להגנה על בית המגורים, ועם הצורך להתמודד עם התופעה שמוסדות פיננסיים כללו בהסכמי ההלוואה, כדבר שבשגרה, סעיפים המתנים על הגנת הדיור החלוף באופן שעלול להותיר את החייבים ובני משפחתם ללא קורת גג, התערב המחוקק, ותיקן את חוק ההוצאה לפועל, כך שביטל את האפשרות שהיתה קיימת בחוק להתנות באופן גורף על זכויותיו של החייב לי סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, לרבות על הזכות לדיור חלוף (ראו: הצעת חוק ההסדרים המשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2007), התשס"ז-2006, ה"ח הממשלה 16, 99).

יחד עם זאת, ניתן על-פי התיקון להתנות על הזכות לסידור חלוף באופן מידתי ובתנאים הקבועים בסעיף 38(ג)(2) לחוק ההוצאה לפועל, לפיהם שווי הסידור החלוף יהיה בסכום המאפשר לחייב לשכור דירת מגורים באזור מגוריו התואמת את צורכי החייב ובני משפחתו הגרים עמו למשך תקופה שלא תעלה על 18 חודשים, ורשם ההוצאה לפועל רשאי בנסיבות מיוחדות להאריך תקופה זו. כל זאת בתנאי שהובהרה לחייב "משמעות הדבר בשפה ברורה המובנת לו".

נחזור למושכלות ראשונים לפיהן ההוראות בחוק ההוצאה לפועל נעות במרחב של האיזון העדין שבין השמירה וההגנה על קניינו של הנושה ומתן כלים לגבייה מהירה ויעילה של החובות כלפיו, אל מול זכותו של החייב לכבוד, ושמירה על זכותו של חייב שאינו יכול לעמוד בנטל החוב לקיום ולמניעת קריסתו הכלכלית והפיכתו לנטל על החברה.

כאמור, הוראת הדין מצאה פתרון בדבר דיור חלוף וזאת ככלל לפרק זמן של 18 חודשים. ראוי לתהות האם יש לתהות האם יש בפתרון זה, המאפשר לחייב לשכור דירת מגורים באזור מגוריו לפרק זמן של 18 החודשים, כדי לפתור את בעיית הדיור של החייב שנותר נטול קורת גג, אולם עניין זה הוא למחוקק ולרשות המבצעת להידרש לו.

הגנת דייר מוגן

מעבר להגנה בסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, הוראת סעיף 33 לחוק ההוצאה לפועל קובע הגנה רחבה יותר לחייב, המאפשר לו להשאר בביתו כדייר מוגן.

לעניין זה רק נזכיר שפסיקת בתי המשפט קבעה שיש לנקוט באורח פרשני מצמצם ביחס לסעיף זה (ראו: ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור פ"ד נ (5) 111).

דיור חלוף – תנאים

המחוקק לא דן כיצד יש לפרש את סוגיית הדיור החלוף ולצורך כך יש לפנות להוראות פסיקת בית המשפט העליון בעניין.

בפרשת שחר נגולה (רע"א 7700/95 נגולה נ' חזן (פ"ד נ (1), 338) נקבעו מספר קריטריונים מנחים בעת יישומו של סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל:

"ברוח האמור בפסקי הדין שדנו בסוגיה ניתן למנות מספר קריטריונים לעניין הסידור החלוף. אין זו רשימה סגורה ומחייבת, אלא רשימה גמישה ומנחה: יש לבדוק את האפשרות להגיע לסילוק החוב בדרך פחות דראסטית ממכירת בית המגורים של החייב, את יכולת המשפחה להשיג קורת גג לאחר שדירתה תימכר; את מקורות הכנסתה ואת הרכוש והאמצעים העומדים לרשותה; את יכולתה להיעזר במקורות מימון חיצוניים לרכישת דירה אחרת; את גודל המשפחה ואת צרכיה ההווים והעתידיים; את הנסיבות האישיות המיוחדות של החייבים; את היחס בין גודל החוב שאמור להיגבות מדמי מכירת הדירה לעומת גובה הפיצויים או עלות הסידור החלוף שהחייב צריך לדאוג לו; את היחס בין סכום החוב שייגבה מתמורת הדירה לבין סכום העודף עד מלוא מחירה שיישאר בידי החייב לרכישת סידור חלוף. יש לתת את הדעת לכך שהסידור החלוף אינו חייב להינתן בדירה ב"עין" ואין הוא חייב להיות תואם את הדיור המוחלף על-ידיו, לא בגודלו, לא ברמתו ולא בטיב הזכות הנרכשת. האיזון בין שיקולים אלה ואחרים, כולם או חלקם, לבין זכותו של הנושה לגבות את חובו יקדמנו לקראת התוצאה הראויה בכל מקרה ומקרה".

נדמה לי שאין מקום לקבוע מסמרות לרשמי ההוצאה לפועל איזה תוכן עליהם לצקת בקביעת הדיור החלוף, אולם ככל ודעתי תשמע – ייתכן ובמסגרת הדיון שינהל רשם ההוצאה לפועל לעניין זה, אם וממילא נקבע סכום כסף שיש בו כדי להספיק לשכור דירה באזור מגורים לפרק זמן של 18 חודשים, יכול הרשם להציע לחייב ולבני משפחתו לעבור לאזור מגורים אחר בו שכר הדירה נמוך יותר כי אז יהיה בסכום הכסף שיקבל כדי לאפשר לו לשכור נכס לתקופה ארוכה יותר, ואפילו נכס מרווח יותר.

ויתור על ההגנה

כידוע - בתי המשפט נקטו בגישה בפרשנית מצמצמת וזהירה ביחס לפירוש הויתור על ההגנה שמקנה החוק לדיור חלוף (ראו: רע"א 1132/94 פי.אף. איי. אסטבלישמנטס נ' רוזנר, פ"ד מט (5) 215)) מה גם שנקבע שככל המדובר במוסדות בנקאיים, הדרישה כי יסבירו ללווים על ההגנה מכוח החוק ועל משמעות הויתור עליה חוסה בצל חובות הגילוי והנאמנות המוטלות עליהם כלפי לקוחות ומקבלי שירות (ראו: ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח (2) 573, 597-595).

כאשר מדובר בחובת הגילוי הבנקאית כלפי ממשכן, הלכה היא שחובת הגילוי אינה "גילוי טכני של עובדות ונתונים" אלא "גם, ובעיקר, חובה להסביר לממשכן את משמעותה המלאה של העסקה על כל פרטיה, וחובה להשיג את הבנת הממשכן לכל המידע וההסברים שנמסרו לו" (ראו: ע"א 8564/06 סולטאני נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 15 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (7.7.2008)).

בית המשפט העליון, ב-בע"מ 3562/12 פלונית נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (ניתן ביום 23.2.14) נאמר כי:

"בסוגיה בה עסקינן, קיימת הוראת דין מפורשת המורה לבנק לגלות את המידע בדבר הזכות החוקית לדיור חלוף ללווה. לא רק זאת.

החקיקה והפסיקה בעניין כאמור הורו בבירור את אשר על הבנק להבהיר ללווה: "הובהרה לחייב זכותו לדיור חלוף ומשמעות הוויתור עליה"".

על מי יחול התיקון

כאמור, החוק מאזן בין שתי תכליות נוגדות, וכך גם הוראת סעיף 38חוק ההוצאה לפועל מאזנת בין זכויות אלו, אולם היא חלה אך ורק ביחס להסכמי משכנתא (או משכון) שנכרתו לאחר כניסתו של התיקון לתוקף (16.5.09).

בהסכמים שקדמו לתיקון, לכאורה, אין סוגיית הדיור החלוף חלה, אולם הוראת המעבר קובעת בסעיף 56(ד) ומעניקה פרשנות לסעיף 38(ג) לחוק ההוצאה לפועל, דהיינו: הגנת הסידור החלוף לא תעמוד לחייב אם פורש בהסכמים שהחייב לא יהיה מוגן; ואין לראות כאילו פורש בהסכמים כי הוא לא יהיה מוגן לפי סעיף זה אם לא הובהרה לו זכותו לדיור חלוף ומשמעות הויתור עליה (סעיף 56(ד) לתיקון 29).

ויתור החייב על הגנה לזכות בסידור חלוף יוכר בדין רק אם הויתור פורש בהסכמים ואחרי שהבנק יבהיר ללווה את זכותו לדיור חלוף באופן ברור ומפורש ואת משמעות הויתור.

הנה כי כן – חשיבות התיקון היא אינה רק בהענקת דיור חלוף ביחס למשכנתאות שנכרתו לאחר יום 16.5.09, אלם ביחס לכלל המשכנתאות ואף לאלה שקדמו להן, כאשר לאלה שהתיקון לא חל עליהן, יש לבחון האם ויתר החייב באופן מפורש ומודע על הגנתו וזכותו לדיור חלוף.

בפסק דין בעניין פלקסר (ע"א 9120/09 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' אברהם פלקסר (15.9.11) להלן: "הלכת פלקסר"), דן בית המשפט העליון בשאלת הנטל לעניין זה, וקבע כי נקודת המוצא לבחינת ההבהרה לעניין הויתור על הזכות לדיור חלוף תהא בהסכם המשכנתא אולם ככל ויש בו הפנייה סתמית אל הסעיף הרלוונטי בחוק, על הבנק להוכיח שהוסבר לחייב והוא ידע והבין את משמעותה של תניית הויתור.

אמור מעתה:

כל חייב נושא בתרמילו את הזכות לדיור חלוף, בין אם כרת הסכם המשכנתא לפני תיקון 29 או אחריו.

החייב אינו חייב להעלות טענה זו מיוזמתו.

זו זכותו בדין.

זוהי הזכות שנועדה לשמור על כבודו, וזו זכות שהחברה הקנתה לו לשמוע עליה כחברה נאורה, ואין להקל ראש בהבהרה על ויתורו עליה.

אולם, ככל והמדובר בהסכמים שקדמו ליום 16.5.09 – כי אז, אם כלול בהסכם המשכנתא סעיפי ויתור סתמיים וכללים – על הבנק להוכיח כי הבהיר לחייב, בשפה ברורה כי הדין מעניק לו את הזכות לדיור חלוף, ועל אף זאת, הוא מוותר עליה.

גם אם רשם ההוצאה לפועל השתכנע שהבנק לא הרים את הנטל שהדברים הוסברו לחייב, הרי אם הבקשה תועבר לתגובת החייב, והוא לא ניצל את זכות הטיעון, יראו אותו כאילו הדברים הוסברו לו, והוא הבין את משמעותם, והוא ויתר על זכותו לדיור חלוף.

ראוי הדבר להעשות כבר במסמכי פתיחת התיק או בסמוך לכך, על מנת שלא לעכב שלא לצורך את הליכי המימוש.

הפורום לבירור הטענה

האם יש להפנות את החייב לבית המשפט המוסמך, כפי שהורה הרשם בהחלטה מושא ערעור זה, או שמא הסמכות היא של רשם ההוצאה לפועל עצמו.

התשובה לכך מצוייה, הן בלשון הסעיף עצמו, והן בהלכת פלקסר, שם נאמר מפורשות כי על הרשם לדון בעניין.

מן הכלל אל הפרט:

במקרה דנן, רק החייב ולא בת זוגו יחדיו עמו טוען כי לא קיבלו הסבר בדבר זכותם לדיור חלוף והויתור עליה. נדמה במצב דברים זה שדי שאחד מבני הזוג הבין את משמעות של הדברים, כדי לקבוע שהבנק עמד בחובה זו.

טוען המשיב בתגובתו שקולה של אשת החייב לא נשמע, כאשר עצם שתיקתה מלמדת על חוסר רצינות טענותיו של המבקש (ראו סעיף 28 פסקה שנייה לתגובה).

לא ניתן לשלול עמדה זו, עם זאת על הרשם לוודא כי אשת המבקשת, שאף היא חייבת בתיק קיבלה את זכות הטיעון – ומשזו לא מימשה אותה, הרי מאשררת היא את עמדת הבנק, וניתן יהיה להמשיך בהליכי המימוש ללא דיון בבקשת המבקש.

מכל מקום, אך לעניין זה מוחזר העניין לפתחו של הרשם.

בנסיבות העניין, לא מצאתי מקום לפסוק הוצאות.

המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן והודע היום, ט"ז טבת תשע"ה, (07 ינואר 2015), בהיעדר הצדדים.