בקשת רשות לערער על החלטת בית משפט השלום בכ"ס (כב' הש' מ. בן ארי) מיום 20.11.14, במסגרתה התקבלה בקשת המשיבה להביא ראיות לסתור לקביעת הועדה הרפואית של המל"ל באשר לנכותו הרפואית של המבקש כתוצאה מתאונת דרכים מיום 3.8.05.

הנדרש לנדון

1. התובע , יליד 1959, נפגע בתאו"ד ביום 3.8.05, התאונה הייתה גם תאונת עבודה (להלן – התאונה). מתוך שכך נבדק המבקש ע"י ועדות רפואיות של המל"ל מספר פעמים, זאת אחר שהגיש כמה וכמה ערערים וערעורים על החלטות הועדות השונות וכן בקשות שונות להחמרת מצב.

2. לצורך קיצורם של דברים נאמר כי אם בתחילה קבעו הועדות הרפואיות מטעם המל"ל כי למבקש לא נותרה כל נכות רפואית כתוצאה מהתאונה, הרי שבסופו של יום, אחר ערעורים שהגיש המבקש לבית הדין לעבודה ואחר בקשות החמרה שהוגשו על ידו, נקבעה נכותו הצמיתה כתוצאה מהתאונה בשיעור של 91% (כולל הפעלת תקנה 15) באופן הבא –

30% לפי סע' 29 (3) א' במחציתו בגין מיולופטיה צווארית.

30% לפי סע' 37 (1) א' בגין קיבוע ע"ש צווארי.

5% לפי סע' 39 (3) בגין כתף ימין.

5% לפי סע' 39 (3) בגין כתף שמאל.

10% לפי סע' ליקוי 34 ב' 2 בגין נכות נפשית.

ובסך הכל נכות רפואית משוקללת בשיעור של 60% אשר הועמדה לאחר הפעלת תקנה 15 על 91%.

3. המשיבה הגישה בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעות הועדה הרפואית בעניין הנכות הצווארית וכתף שמאל.

4. בית משפט קמא בהחלטתו מיום 20.11.14 נעתר לבקשת המשיבה ונתן רשות להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל ולעניין זה הוסיף ומינה מומחים בתחום האורטופדי והנוירולוגי שבשכרם תישא המשיבה.

בית משפט קמא הגיע למסקנתו אחר שמצא כי עולים ספקות של ממש באשר לקביעת הנכות ע"י הועדה הרפואית ביחס לנכויות הנזכרות.

5. בית משפט קמא הצביע על התמיהות והספקות העולים מקביעות הועדות הרפואיות של המל"ל –

• הועדה הרפואית הראשונה לפניה נבדק המבקש נערכה בשנת 2007 ואולם המבקש לא התלונן כלל על בעיות בצווארו אלא רק על בעיות בברכיים ובכתפיים.
• הוועדה הרפואית לערערים שבדקה את המבקש בשנת 2008 מצאה אף היא כי אין כל הגבלה בתנועות צוואר ולמעשה מצאה כי לנתבע לא נותרה כל נכות רפואית כתוצאה מהתאונה.
• המבקש צירף לעיונה של הועדה הרפואית משנת 2008 חוות דעת רפואית פרטית מטעמו.
• הועדה הרפואית הנוספת אשר בדקה את המבקש פעם נוספת בשנת 2009, נוכח הוראת פסק דינו של בית הדין לעבודה המורה לה להוסיף ולתת דעתה לפערים בין קביעות הועדות הקודמות לחוות דעתו הפרטית של המבקש, מצאה כי למבקש נכות משוקללת בשיעור של 9.75% בגין הפגיעה בכתפיו ואולם זאת מבלי להבהיר כלל את שאלת הקשר הסיבתי, אשר נשלל ע"י הועדות הקודמות.

לא ברור האם קביעת הקשר הסיבתי נעשתה על בסיס בדיקה של הועדה או בעקבות החלטת בית הדין האזורי לעבודה שאז לא ניתן לקבלה כפי שנקבע ברע"א 2993/14 מרדכי רוטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (2014) (להלן - ענין רוטמן), כשם שלא נימקה את השינוי בקביעת הקשר הסיבתי.

• המבקש נבדק פעם נוספת ע"י ועדה רפואית, בשנת 2011, לאחר שהגיש בקשה להחמרת מצב בגין כאבי צוואר. הועדה אשר בדקה את המבקש, כשש שנים לאחר התאונה, כאשר לפניה העלה המבקש לראשונה טענות בעניין לחצים מהצוואר ומטה ונימול בידיו, הועדה קבעה כי המגבלות בצווארו קשורות לשינויים ניווניים שלא קשורים לתאונה. ואולם המבקש הגיש ערעור על החלטה זו וועדת העררים קבעה לו 5% נכות בגין הגבלה מיזערית בצוואר וזאת שוב מבלי לדון כלל בסוגיית הקשר הסיבתי ולמרות שהמבקש לא התלונן במשך 4 שנים ממועד התאונה על מגבלות בצווארו (למרות שניצל כל הליך ערעור וערר הקיים בדין, כלשון בית משפט קמא)
• אפשר שוועדת העררים משנת 2011 הוטעתה ע"י ב"כ המבקש אשר טענה כי קיימת קביעה חלוטה של הועדה הרפואית משנת 2008 באשר לקיומו של קשר סיבתי, עניין שאינו נכון כלל ועיקר. ויותר מכך, נוכח העובדה שהועדה שבדקה את המבקש ב – 2008 מצאה כי לא נותרה למבקש נכות בצווארו הרי שהדעת נותנת כי אם בבדיקה מאוחרת יותר נמצאה נכות שכזו הורתה באירוע מאוחר יותר.
• לבסוף - בשנת 2012 עבר המבקש ניתוח לשאיבה וקיבוע בצוואר ובעקבותיו הגיש בקשה נוספת להחמרה. הועדה הרפואית קבעה לו נכות אורטופדית בשיעור של 30% בגין הגבלה בתנועות הצוואר תוך שהיא מציינת כי הנכות נובעת מהניתוח אשר נדרש בגין פגיעה נשוא התאונה, לאחר מכן ולאחר ערר שהוגש ע"י המבקש נקבע לו נכות נוספת בשיעור של 30% בתחום הנוירולוגי. בית משפט מצא כי קביעות אלו נעשו ללא דיון ממשי בשאלת הקשר הסיבתי המצדיק אף הוא כשלעצמו הבאת ראיות לסתור.

6. בית המשפט קמא סיכם מימצאיו באופן הבא -

"התמונה המתקבלת היא של דוחות "אילמים" כפי שהוגדר בעניין קרוט, ללא דיון ראוי בשאלת הקשר הסיבתי, הן בקשר לכתף שמאל והן בקשר לצוואר לגביו נקבעו 60% נכות. כל זאת כאשר בשנים הראשונות שלאחר התאונה אין בפני הועדות הרפואיות תלונות הנוגעות לצוואר, קיימת קביעה פוזיטיבית השוללת קשר סיבתי, ופרשנות של באת כח התובע לקיומה של קביעה "חלוטה" אחרת שאין לדעת האם היא נכונה ואין לדעת האם השפיעה על הועדה שקבעה קיומו של קשר סיבתי"

7. המבקש מבקש רשות לערער על החלטתו זו של בית משפט קמא תוך שהוא טוען כי אין בנדון כל עילה של ממש להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעות הועדה הרפואית של המל"ל, עניין שיוחד בפסיקה למקרים חריגים ונסיבות יוצאות דופן בלבד.

לטענתו, בית משפט קמא התעלם מכך שהבקשה להבאת ראיות לסתור הוגשה במאוחר, לא נתן דעתו לכך שעניינו של המבקש נבחן ע"י ועדות רפואיות רבות ואין מקום כעת לבודקו פעם נוספת ע"י מומחים מטעם בית המשפט.

בית משפט קמא התעלם מהפסיקה המבהירה כי גם העדרו של תיקו הרפואי המלא של הנפגע לפני הועדה הרפואית אינו מהווה עילה להבאת ראיות לסתור.

בית משפט קמא התעלם מהעובדה שכבר בתעודות הרפואיות שניתנו למבקש בסמוך לאחר התאונה עולה כי הוא נפגע בצווארו (בתעודת חדר מיון עולה כי מצילום עמ"ש שנערך לנפגע עולה יישור יתר; בתעודה מיום 4.8.05 עולים מגבלות בתנועות צוואר וכתף שמאלית עם חשד לפריקה; בצילום מיום 8.8.05 נראית לורדוזה צווארית; בצילום מיום 9.8.05 נראית פריקה בכתף ימין, מסמך יועץ מרפאת כאב מיום 28.12.08 המלמד על תלונות על כאבי צוואר עם הקרנה לכתפיים ועוד מסמכים רבים בעניין זה); כך התעלם בית משפט קמא מהעובדה שכבר הועדה הרפואית הראשונה, משנת 2007, בדקה את טווח התנועה הצווארית של המבקש ומכאן שהתלונן בפניה על מגבלות וכאבים בצווארו; שגה בית המשפט שמצא מקום לבחון את הקשר הסיבתי בין הנכות הצווארית והנכות בכתף שמאל זאת למרות שתלונתו היחידה של המבקש באשר לכאבי צוואר עובר לתאונה הייתה כעשר שנים קודם להתרחשותה; שגה בית משפט קמא בכך שהתעלם משלילת הועדות הרפואיות הראשונות כי לא נותרה למבקש נכות בשל מגבלה בצווארו ומכאן שלמעשה נקבע הקשר הסיבתי בין הפגיעה לתאונה אף אם לא נקבעה נכות רפואית ומעת שהדבר נקבע ע"י ועדה אחת אין צורך שסוגיית הקשר הסיבתי תידון ע"י הועדות הבאות אחריה.

8. המשיבה מתנגדת למבוקש וטוענת כי לא נפל כל פגם בהחלטת בית משפט קמא וכי קביעתו של בית המשפט נעשתה אחר בדיקה קפדנית של דוחות הוועדות הרפואיות השונות. לטענת המשיבה בדין נתן בית המשפט דעתו לפערי הקביעות העצומים שבין הועדות הרפואיות השונות שבדקו את המבקש ולכך שהוועדה הרפואית הראשונה שבדקה את המבקש קבעה כי לא נותרה לו כל נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה בעוד שהועדה האחרונה אשר בדקה אותו 8.5 שנים לאחרי כן מצאה כי נותרה לו נכות בשיעור של 91% לאחר הפעלת תקנה 15. כמו גם לכך שלפני הועדה הראשונה לא נשמעו כל תלונות הנוגעות לצוואר, וכי תלונותיו נגעו לכאבים בכתף ימין בלבד. לכך שהועדה מיום 16.8.07 קבעה למבקש נכויות זמניות בלבד וכן קבעה כי לא נותרה לו נכות צמיתה, לכך שגם לפני ועדת הערערים מיום 15.11.07 לא התלונן המבקש על כאבים בצוואר, מקביעתה של הועדה ביום 7.2.08 כי לא נותרה למבקש נכות צמיתה בגין התאונה. לכך שועדת הערערים מיום 20.7.09 אף היא לא דנה בעניין הצוואר בהעדר תלונות המבקש בעניין זה. לקביעתה של אותה ועדה כי השינוים בצוואר הינם ניווניים ולא בתוצאה מהתאונה, לכך שועדת הערערים מיום 27.9.11 קובעת למבקש לראשונה, שש שנים לאחר התאונה, נכות בגין פגיעה בצוואר מבלי לנמק ולהתייחס לסוגיית הקשר הסיבתי אשר נשללה על ידי הועדות הקודמות. לכך שהועדות הרפואיות המאוחרות יותר אשר דנו בבקשות המבקש להחמרה אף הן אינן דנות בקשר הסיבתי שבין הפגיעה הנזכרת לתאונה, ועוד.

לטענת המשיבה העובדה כי קיים פער זמנים עצום בין מועד התאונה למועד הראשון בו טוען המבקש לבעיות בצוואר כמו גם העובדה שנשלל ע"י הועדה שבדקה את המבקש כארבע שנים לאחר התאונה הקשר שבין הפגיעה הצווארית לתאונה, כמו גם העובדה שהועדות המאוחרות יותר שקבעו למבקש נכות בגין אותה פגיעה לא טרחו לדון ולהתייחס לשאלת הקשר הסיבתי, כל אלו מצדיקים הבאת ראיות לסתור.

לטענת המשיבה אף העובדה שהועדה הרפואית קשרה בין המימצאים בכתף שמאל לבין התאונה וזאת למרות שהמבקש התלונן אך ורק על כאבים בכתף ימין, וכי הועדה לא טרחה לנמק ולבסס את הקשר הסיבתי בין הפגיעה בכתף שמאל לתאונה, כל זה מצדיק הבאת ראויות לסתור אף לעניין הנכות שנקבעה ברכיב זה.

הבאת ראיות לסתור קיצורה של הלכה

9. הלכה פסוקה היא כי הבאת ראיות לסתור תותר אך ורק במקרים מיוחדים וחריגים ובנסיבות יוצאות דופן כאשר הדבר נדרש למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו (רע"א 9018/12 סונול ישראל בע"מ נ' אבי בוטרשווילי (2013); ע"א 5779/90 הפניקס נ' טיארה (1990); בר"ע 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ (1985); בר"ע 721/85 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' פתייה (1985); רע"א 11325/05 מנורה נ' גולינבסקי (2006)).

הפסיקה נהגה על דרך הכלל בגישה מצמצמת בכל הקשור להעתרות לבקשה להבאת ראיות לסתור וזאת מטעמים הנוגעים ליעילות הדיון ומשאיפה לאחידות ראייתית ועובדתית בין ההליכים השונים המתנהלים בערכאות ובמוסדות השונים. כך מצאנו בדבריו של כב' הש' ריבלין ברע"א 4484/06 - רינה מור נ' אישי ישיר חברה לביטוח (1996) בעמ ואח' (2006) -

"סעיף 6ב לחוק הפיצויים נועד בעיקרו שלדבר לפטור את בית המשפט מהליך מתמשך, מסובך ומורכב בקביעת דרגת הנכות של הנפגע (בר"ע 309/86 "אררט" חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי, פ"דמ(4) 690, 701). לתכלית הדיונית מצטרף גם רציונאל נוסף של צדק מהותי. החלת אותה דרגת נכות, אשר נקבעה ע"י המוסד לביטוח לאומי בתביעה שהוכרה על ידו כתאונת עבודה, גם בתביעה שמתבררת בבתי המשפט, עשויה לתרום לאחידות ראייתית ועובדתית..."

10. בקווים כלליים הצביעה הפסיקה על שני סוגים של טעמים, שיהיה בהם כדי להצדיק מתן ההיתר: טעמים משפטיים, לדוגמא כשהליך קביעת הנכות היה נגוע בפגם מהותי כמו תרמית; וטעמים עובדתיים כבדי משקל כגון שחל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז שנקבעה נכותו ע"י המל"ל ועד לדיון בבית המשפט (ע"א 5779/90 וע"א 634/85 הנ"ל). בין היתר, נקבע, כי המקרים המצדיקים מתן היתר הם אלה שבהם הבירור הרפואי של הוועדה הרפואית לא היה מלא ו/או שאינו משקף את המצב הרפואי לאשורו (רע"א 3233/94 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים נ' טלבינסקי חיים (1994); רע"א 9018/12 סונול ישראל בע"מ נ' אבי בוטרשווילי (2013)).

11. הפסיקה נקטה בגישה מצמצמת ונמנעה מלהתיר הבאת ראיות לסתור אף במקום בו לא עמד תיקו הרפואי של הנפגע לנגד עיני הוע"ר בעת קביעת הנכות וכי באותו תיק רפואי נכלל מידע רלבנטי מן העבר. הפסיקה הדגישה כי לצורך קבלת היתר להביא ראיות לסתור, אין די להראות כי נמנעו מהוועדה הרפואית עובדות רלוונטיות חשובות, אלא שיש צורך להוסיף ולהראות במצטבר כי לו היו אותן עובדות בפני הוועדה הרפואית, לבטח הייתה קביעתה משתנה, כאשר הובהר כי נטל ההוכחה של הנסיבות יוצאות הדופן רובץ לפתחו של הטוען לקיומן (בר"ע (ת"א) 1679/04 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' גלינה לינדן (2005); בש"א 160334/06 ביטוח ישיר נ' אסתר עטיה (2006))ת"א (ת"א) 92770/98 שושני נ' אבנר (2006).

עוד נפסק כי גם אם החלטת ועדת המל"ל אינה מנומקת ומפורטת דיה אין בעניין זה כשלעצמו להצדיק הבאת ראיות לסתור (בר"ע (ת"א) 1995/05 ראובן יהודה נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (2006)).

12. בצד האמור לעיל נקבע כי כאשר מתעוררים ספקות וסימני שאלה באשר לקביעות הוועדה הרי שהכף תיטה לבירורם נוכח תכליתו הראשונית של כל הליך שיפוטי – בירורה של האמת (ת"א (מחוזי – ירושלים ) 14825-07-10 סמי קרוט ואח' נ' סחורי ג'יהאד (2013); רע"א 2993/14 מרדכי רוטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (2014). כך נקבע כי כאשר הועדה לא התייחסה ולא נתנה דעתה לנתונים ותיעוד סותר באשר לקשר הסיבתי שבין הפגיעה לתאונה, כו גם כאשר קיים חשש שהועדה הסתמכה על הערות בית הדין לעבודה במקום לקבוע קשר סיבתי בעצמה, הרי שיש בדבר להצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור (עניין רוטמן הנ"ל).

עוד נפסק כי פערים משמעותיים ביותר בין קביעת ועדה אחת לאחרת, בין לעניין שיעורי הנכות ובין לעניין הקשר הסביתי שבין נכות מסוימת לאירוע התאונה, אשר לא ניתן להם נימוק בדוחות הוועדות אפשר שיש בהן להצדיק הבאת ראיות לסתור. כך בת.א. (שלום הרצליה) 61/91 (המ' 268/92) יקירה דקל נ ' "שמיר" חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם), צלטנר 665 (טז) נקבע -

"נכון אני להניח, מנימוקי הילכת סיסו הנ"ל, כי מה שנאמר שם, על רקע פער שבין 10% ל- 50%, נאמר היה גם לגבי על פער שבין 0% ל- 90%, שטרם נידון דוגמתו בפסיקה. מקובלת עלי גם ההנחה - ודוק היטב: הנחה ולא הלכה, כי טעמיה של פסיקה זו יפים לא רק לעניין מחלוקת מומחים בשאלת שיעורה של נכות, כי אם גם למחלוקתם בדבר קיומו של הקשר הסיבתי - העובדתי - הרפואי, להבדיל אולי מזה המשפטי...וזו המחלוקת שבפני, כשפער 90 האחוזים אינו בהכרח פער בהערכת גובה הנכות, שכן גם על הוועדה האחרונה מקובל, כי זו קיימת ולאו דווקא קלה היא, אלא פער שיעור הפיצוי, נוכח המחלוקת על קיום הקשר הסיבתי... סבורני על כן, שלא אחטא במאומה למגמת חקיקתו של סעיף 6ב' לחוק ולהלכה הפסוקה, בהביעי ובישמי את הדעה, כי בעוד שפער של 17%, למשל...מהווה שיקול מבוטל, אם בכלל, בגדר הטעמים המיוחדים הנדרשים, הרי שאין להתעלם מפער של 90% ומהשפעתו הגורלית לענין פיצויו של ניזוק, וכי בעטיו יש לדקדק כפל כפליים בבחינת תקינות הליכי הוועדה".

פסק דין זה צוטט ע"י כב' הש' דן ארבל בברע (תל-אביב-יפו) 2422/02 - המאגר הישראלי נ' אליעזר (2003) אשר הבהיר כי -

"הגם שמדובר בהלכות שנפסקו ע"י בית המשפט השלום יש בהן מן ההגיון והצדק"

ואף הוסיף משלו בהבהירו כי קביעת נכות השונה מקביעת ועדות קודמות ללא נימוק באשר לקשר הסיבתי מצדיקה הבאת ראיות לסתור, ובלשונו –

"כאשר קביעות המל"ל אינן עקביות וללא הסבר מניח את הדעת, מחייבת שורת הצדק הבהרת ערפל זה באמצעות מינוי מומחה רפואי. וכאמור, כאשר קיים פער בין חוות דעת המומחה לבין החלטת המל"ל, גם לעניין שאלת הקשר הסיבתי, מצווה בית המשפט לדקדק כפל כפליים בבחינת תקינות הליכי הוועדה. הזמן הרב שחלף מאז קרות התאונה ועד לאירוע משנת 1998 מחייב הסבר מפורש הקושר את הנכות שנקבעה למשיב לתאונה משנת 1994. משלא ניתן הסבר כזה ע"י הוועדה הרפואית לעררים מיום 10.03.99, ומשהסברה של הועדה מיום 26.10.98, מעורפל ולוקה בחסר, יש לדידי מקום להתיר למבקשות להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית לשם בירור האמת, ועשיית הצדק. על פי ההלכה הפסוקה הבאת ראיות לסתור תותר אך בנסיבות יוצאות דופן שיש בהן כדי להצדיק זאת לשם עשיית הצדק, וחשיפת האמת עליהן אמון בית המשפט. הנני סבור כי המקרה דנן, הינו מסוג המקרים המיוחדים, החריגים ויוצאי הדופן שבהן ראוי להתיר הבאת ראיות לסתור לשם עשיית צדק"

מתוך עיקרו של הדין נבוא ונבחן את הנדון .

דיון והכרעה

אחר שעיינתי בטענות הצדדים מצאתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה וזאת אחר שניתנה לצדדים ההזדמנות להביע התנגדותם לכך ואחר שמצאתי כי לא נפגעת זכותו של מי מבעלי הדין מכך.

13. לאחר עיון בטענות הצדדים ובהחלטת בית משפט קמא באתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות בהיעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה. נפסק לא אחת כי –

"בית המשפט לערעורים יתערב רק במקרים חריגים בהחלטתה של הערכאה הדיונית בבקשה להתיר הבאת ראיות לסתור" (א' ריבלין תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית, 2012, עמ' 788; רע"א 330/14 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (2014) רעא 2993/14 - מרדכי רוטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (2014) (להלן – עניין רוטמן))

איני סבור כי המקרה הנדון נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות.

14. בנדון מתקיימות כמה וכמה סיבות ועילות אשר בהצטרפותן יחדיו יש להצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור –

א. מקביעת הועדה הרפואית שהתקיימה בשנת 2009 לא ברור כיצד נקבע הקשר הסיבתי בין הפגיעה בכתפיים לאירוע התאונה ולא ברור האם הדברים הורתם בבחינה יסודית של הועדה או שהורתם בהחלטת בית הדין האזורי לעבודה אשר הורה לה לבחון בשנית טענות המבקש בהתייחס לחוות הדעת הפרטית שהוגשה על ידו. כך נקבע בעניין רוטמן -

יתכנו מקרים, בהם אף שהוועדה הרפואית קבעה לתובע דרגת נכות מעבודה, יהיה מקום להתיר להביא ראיות לסתור את קביעותיה בעניין הקשר הסיבתי. כך אירע, למשל, בעניין אנקווה, שם עלה חשש שקביעת הקשר הסיבתי לא נעשתה על-ידי הוועדה הרפואית עצמה אלא זו הסתמכה על הערות בית הדין לעבודה אשר דן בנושא זה, וזאת אף שקביעותיו אינן מהוות "קביעה על-פי דין" לפי סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעיתאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים)..." (וראה גם - רע"א 3289/96 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אנקווה (1996)).

הדברים מתחדדים בעניינו כאשר ועדת הערערים סתרה בקביעתה מסקנות של ועדות קודמות מבלי לנמק עמדתה זו, דבר המחזק את החשש שמא קביעת הועדה הורתה בהערות והנחיות בית הדין לעבודה.

ב. בנדון הוצגה לפני הועדה הרפואית של המל"ל חוות דעת פרטית מטעם המבקש של ד"ר לאנה אשר קבעה למבקש נכות בכתפיו, נקבע בפסיקה כי, ככלל, מקום בו הוצגה בפני הועדה הרפואית חוות דעת פרטית והועדה הרפואית סמכה עליה את החלטתה, עשוי הדבר לשמש נימוק להתיר הבאת ראיות לסתור [רע"א 7905/10 אוחנה נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (2010); רע"א 7676/13 ספנייב נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (2013); א' ריבלין, שם , עמ' 785]. בספרו הנזכר של ריבלין, מובהר ההגיון המונח בבסיס הכלל האמור:

"נפגע המתייצב בפני הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי ומציג בפניה חוות דעת של מומחים רפואיים מטעמו זוכה ביתרון הנשלל ממנו במסגרת הוראת סעיף 6א לחוק (המונעת הצגת חוות דעת רפואית מטעמו). תכלית החוק והתקנות שהותקנו על פיו היא לייתר את הצורך ואת התועלת שבעצם הפניה אל המומחה שמטעם. תקנות המומחים אוסרות המצאת חוות דעת מטעם הצדדים למומחה שנתמנה על ידי בית המשפט והן אוסרות גם על המומחה לדרוש ולקבל חוות דעת כזו. הצגת חוות הדעת בפני הוועדה הרפואית אינה מתיישבת עם התכלית הזאת. פעולה שכזו אינה מתיישבת גם עם התכלית התחיקתית המוצאת לה ביטוי בסעיף 6ב לחוק הפיצויים, שעניינה הסתמכות על חוות דעת אובייקטיבית, להבדיל מחוות דעת מטעם אחד מן הצדדים. לפיכך, מקום בו הוצגו חוות דעת שכאלה והוועדה הרפואית של המוסד לביטוחלאומי סמכה את החלטתה גם עליהן, עשוי הדבר לשמש נימוק למתן היתר להבאת ראיות לסתור."

רציונל נוסף שנזכר בפסיקה הינו חוסר השוויון הדיוני בין הנפגע למבטחת, במצב דברים בו ניתנת לנפגע אפשרות להציג חוות דעת מטעמו בפני הועדה הרפואית, בזמן שלא עומדת אפשרות דומה למבטחת שאיננה צד להליך בפני המל"ל (רע"א (מחוזי י-ם) 41765-10-11 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' ליכטנשטיין (2012)).

בנדון , כאמור, הוגשה חוות דעת פרטית ע"י המבקש לעיונה של הועדה הרפואית ואין לדעת עד כמה הושפעה החלטת הועדה מחוות דעת זו. בהחלטתה מיום 20.7.09 מציינת הועדה כי עיינה בחוות דעתו של ד"ר לאנה היא אומנם אינה מאמצת את כל מסקנותיו לעניין נכות בגין הפגיעה בברכיים כמו גם שיעור הנכות בגין הפגיעה בכתפיים ואולם לראשונה היא קובעת נכות למבקש בגין הפגיעה בכתפיו תוך חריגה מקביעת הוועדות הקודמות וזאת מבלי להבהיר את השינוי במסקנותיה ובעיקר את השינוי ביחוס הקשר הסיבתי של הפגיעה לתאונה.

ג. אין כל התייחסות בהחלטות הועדות הרפואיות לעברו הרפואי של המבקש וזאת על אף שהמשיבה הציגה תיעוד הנוגע לעבר שכזה ("גם אם דל" – כלשון בית משפט קמא).

ד. עולים סימני שאלה הנוגעים לנכות הצווארית של המבקש, נכות אשר הקשר הסבתי בינה לבין התאונה נשלל ע"י מספר ועדות, ונקבע לראשונה ע"י ועדה רפואית שבחנה את המבקש 6 שנים לאחר אירוע התאונה וזאת למרות שהתובע החל להתלונן על כאבים בצווארו רק כ – 4 שנים לאחר התאונה, הוסף לכך את העובדה שכבר בצילום רנטגן מיום התאונה (3.8.05) נצפו שינויים ניווניים בעמוד שידרה צווארי, כל אלו מעלים חשש שסוגיית הקשר הסיבתי בין הפגיעה הצווארית לארוע התאונה לא נשקלה כדבעי ע"י הועדות המאוחרות שבדקו את המבקש, ועדות אשר כאמור לא נימקו והבהירו את קביעותיהן הסותרות לעניין הקשר הסיבתי, ואף בכך יש להצדיק התרת הבאת ראיות לסתור (וראה לענין זה , בין השאר, את פסקי הדין שהבאנו בסע' 12 לעיל).

15. מכלל האמור איני מוצא מקום להעתר לבקשת המבקש.

המבקש ישא בהוצאות המשיבה בסך של 3000 ₪.

ניתנה היום, כ"ז שבט תשע"ה, 16 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.