1. לפניי תביעה ותביעה שכנגד כספיות, בסדר דין מהיר שעילתן נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 11.11.2013, בין כלי רכב, מ"ר 82-562-76 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 24-348-61 (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

2. התובעת טוענת כי האחריות לתאונה חלה על נהגת רכב הנתבעים אשר התפרצה עם רכב הנתבעים לנתיב הנסיעה של רכב התובעת בתוך חניון קניון עיר ימים ופגע ברכב התובעת, הכל באופן פתאומי לאחר שרכב הנתבעים היה עומד בחניה.

מנגד, טוענים הנתבעים כי האחריות לתאונה חלה על נהגת רכב התובעת אשר סטתה עם רכבה ימינה לעבר רכב הנתבעים, שעמד דומם בצד הדרך, כאשר החזית לכיוון נתיב הנסיעה של רכב התובעת. כמו כן, טוענים הנתבעים כי סכום התביעה אינו משקף את הנזק שנגרם בפועל לרכב התובעת, שהינו נמוך בהרבה.

למעשה, אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה, אלא לעניין נסיבות התרחשותה ולעניין היקף הנזק.

3. נערכה לפניי ישיבה מקדמית שבה נשמעו ראיות הצדדים, העידו הנהגות המעורבות בתאונה ועד ראייה נוסף מטעם הנתבעים.

4. עתה נותר לדון ולהכריע בתובענה.

5. על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, לאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה העיקרית להתקבל ודין התביעה שכנגד להידחות.

מסקנתי זו מבוססת על יסוד הנימוקים הבאים:

5.1. גרסתה של נהגת רכב התובעת הייתה קוהרנטית, התיישבה עם מוקדי הנזק ברכבי הצדדים, והתרשמתי מעדותה כי היא אמינה, לעומת גרסתם של עדי הנתבעים, שלא הותירה בי רושם דומה.

5.2. איני מאמין לגרסת עדי ההגנה לפיה טרם בעלה של נהגת רכב הנתבעים יצא מרכב הנתבעים למקום עבודתו הוא דומם את המנוע, מאחר שנהגת רכב הנתבעים אמורה הייתה להחליף אותו בכיסא הנהג ולהסיע את הרכב למקום חפצה, לכן הטענה של בעלה של נהגת רכב הנתבעים כאילו הוא כיבה את רכב הנתבעים מחשש לגניבה (עמ' 6, שורות 2-1 לפרוטוקול) אינה מקובלת עליי.

5.3. גם מוקדי הנזק ברכבים המעורבים בתאונה – ברכב התובעת בדופן ימינית קדמית (ת/2 וחוות דעת שמאי) וברכב הנתבעים בחזית צד שמאל (נ/2 וחוות הדעת) – מלמדים כי רכב הנתבעים התפרץ לנתיב הנסיעה של רכב התובעת, בין על ידי טעות בלחיצה על דוושת הגז במקום דוושת הבלם, בין על מנת להקדים את רכב התובעת ובין על ידי נסיעה מבלי לבדוק אם הדרך פנויה, במיוחד בחניון שמטבעו מדובר בו בנתיבי נסיעה צרים.

5.4. אין ספק כי תקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") חלות בחניון.

יפים לעניינו דבריו של בית המשפט המחוזי, כאמור להלן:

"אין לקבל את טענת המערערת לפיה אין תחולה לתקנות התעבורה בחניון, ומסלול הנסיעה בו נסעו הצדדים איננו כביש ומשכך אין המדובר בצומת בה אירעה התאונה בין רכבם של הצדדים."

ראו: בר"ע 2652/04 חבז נ' בונדרקר, פרק ה' לפסק הדין (31.08.2005)

5.5. כך למעשה, הפרה נהגת רכב הנתבעים את תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, הקובעת בלשון זו:

"לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך."

5.6. מכאן, אחריותה של נהגת רכב הנתבעים לתאונה.

5.7. לא מצאתי רשלנות בנהיגתה של נהגת רכב התובעת, ולא מצאתי כי היא יכולה הייתה לפעול למניעת התאונה מאחר ושוכנעתי כי רכב הנתבעים התפרץ לדרך לא פנויה וכי ההתפרצות הייתה בבחינת גורם מפתיע ביותר.

5.8. בניגוד לנטען בכתב ההגנה, לא עלה בידי הנתבעים לסתור את היקף הנזק כמבוסס בחוות דעת שמאי התובעת, ושעליה נשען סכום התביעה. לכן, סכום התביעה להתקבל במלואו.

לפיכך, אני מקבל את התביעה העיקרית במלואה ודוחה את התביעה שכנגד.

6. הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים:

6.1. סכום התביעה, בסך של 18,345 ₪, בתוספת אגרת בית המשפט ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

6.2. שכ"ט עו"ד בשיעור 11.7% מהסכום המוצמד שנפסק.

6.3. שכר העדה כפי שנפסק במהלך הדיון.

הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

7. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, י' כסלו תשע"ו, 22 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.