לפני: כבוד השופט יוסף יוספי

פסק דין

1. עסקינן בתובענה, במסגרתה מערערת התובעת על החלטת הנתבע לדחות את תביעתה לקבלת הבטחת הכנסה כנפרדת. המדובר בהחלטת הנתבע מיום 27/4/14, וזאת ביחס לתקופה שהחל מחודש 2/14.

טענות התובעת

2. לטענת התובעת, היא הוכיחה שהיא חיה בנפרד מבן זוגה וכן שהיא התגרשה ממנו רשמית ביום 25/9/11, והדבר לא נסתר.

כל עדויות עדי התביעה תומכות בכך שהתובעת חיה לבד, ואינה מנהלת משק בית משותף עם הגרוש.

הגרוש משלם מזונות לילדי התובעת, ואינו משלם את הוצאות הבית והמשכנתא.

התובעת גרה בנפרד מהגרוש, אשר אטם דלת שהיתה מקשרת בין שתי הקומות, ואף בנה מדרגות על מנת שלא יהיו בקשר.

הנתבע לא עמד בנטל הראיה להוכיח שהתובע והגרוש מנהלים משק בית משותף.

לסיכום, טענה התובעת שמצבה הכלכלי מחייב אישור תביעתה גם לאור מטרת חוק הבטחת הכנסה. לפיכך, יש לקבל את התובענה ולחייב את הנתבע בהוצאות, היות והנתבע ניהל את התיק לאורך זמן רב, ובשים לב שמדובר בהבטחת הכנסה.

טענות הנתבע

3. לטענת הנתבע, יש לדחות את התובענה מפאת התיישנות. בגירסת התובעת קיימות סתירות מהותיות. הוכח שהתובעת מנהלת משק בית משותף עם בן זוג במסגרת משפחה מורחבת כנהוג במגזר הבדואי, ושלא חל כל שינוי באורחות חייה לאחר הפירוד הנטען. התובעת מסרה מספר גירסאות שונות ביחס לנתונים כגון: הסיבה לגירושים, מועד הפרידה, מה עיסוקו של הגרוש וכו'.

התובעת מקבלת מזונות בגובה 50 ₪ לילד, סכום אשר אינו מספיק לה, אך לא ביקשה יותר. התובעת גם שינתה גירסתה ביחס לבגדים שנמצאו אצלה בבית. הבית בו מתגוררים אם התובעת, בן הזוג ונשותיו רשום על שם התובעת, אולם בן הזוג ונשותיו עושים בו שימוש ללא תשלום כל תמורה לתובעת. לא ברור מי נושא בתשלומי המשכנתא, וברור כי המשכנתא לא יכולה להיות משולמת רק מקצבת הילדים של התובעת.

לסיכום, טען הנתבע כי לאור כל שפורט ולאור הפסיקה, יש לדחות את התובענה.

הדין החל

4. החוק הרלוונטי לענייננו הוא חוק הבטחת הכנסה, תשמ"א - 1980 (להלן: "החוק").

מטרת החוק הינה להבטיח לכל אדם בישראל הכנסה הדרושה לקיומו, ככל שאינו יכול לקיים את עצמו.

ראו: הצעת חוק הבטחת הכנסה, ה"ח 1417, תש"מ.

סעיף 6 לחוק קובע כי "לבני זוג הזכאים לגימלה תשולם גימלה אחת בלבד ...".

סעיף 1 לחוק קובע כי "בני זוג" לצורך החוק הם "לרבות איש ואישה הידועים בציבור כבני זוג ומתגוררים יחדיו".

בכל הנוגע לחברה הבדואית, הרי שעסקינן בחברה אשר לה תא משפחתי עליו חלים כללים יחודיים, המבדילים אותו ממשפחות ממגזרים אחרים.

הנושא נסקר בהרחבה במאמרו של כבוד הנשיא (בדימוס) סטיב אדלר "האישה הבדווית והבטחת הכנסה במשפחה הפוליגמית", מעמד האישה בחברה ובמשפט, הוצאת שוקן 1995.

בית הדין הארצי לעבודה אף הוא התייחס בהרחבה לנושא זה, ובמספר פסקי דין קבע את הכללים שיש להחיל בבואנו לדון בשאלת התא המשפחתי בחברה הבדואית.

בפרשת עזיזה אלעביד הניח בית הדין הארצי את היסודות למסכת הכללים בנושא.

ראו: דב"ע מ"ט/04-136 אלעביד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"ב 309.

בהמשך הדרך, המשיך בית הדין הארצי לפרט את הכללים לאורם נלך בבואנו להכריע בשאלת התא המשפחתי בחברה הבדואית, תוך אימוץ העקרונות שנקבעו בפרשת עזיזה אלעביד.

ראו למשל: עב"ל 705/06 אלנעאמי - המוסד לביטוח לאומי (מיום 10.5.07).

בפסיקת בית הדין הארצי נקבע, כי בבואנו לבחון את הגדרת משק הבית המשותף בחברה פוליגמית, יש להתחשב בנסיבות המיוחדות הסובבות את החברה הבדואית; בה הבעל לא נמצא תמיד רק עם אשתו האחת, אלא לעיתים הוא מחלק את זמנו בין נשותיו.

לפיכך, נקבעו מבחנים שונים לצורך קביעת קיומו של משק בית משותף, ואלה כוללים, בין היתר, את המבחנים הבאים:

האם בני הזוג מתגוררים באותו בית, או בסמוך זה לזה?

האם חל שינוי במעמד האישה מאז הגירושין?

האם האישה נשארה בחיק המשפחה או הוצאה ממנה?

האם אבי הילדים נושא בתשלומים שונים?

מן הכלל אל הפרט

5. נקדים אחרית לראשית, ונציין כי דין התובענה להדחות, ונפרט.

ראשית נציין, כי לא חלה התיישנות על התובענה דנן, בשים לב להודעת התובעת מיום 24/1/16, לפיה מדובר בהשגה של התובעת על החלטת הנתבע מיום 27/4/14 (ביחס לתביעה אשר הוגשה לנתבע ביום 26/1/14).

עם זאת, דין התובענה להדחות לגוף העניין, כפי שיפורט להלן.

6. מהתמונה שנפרשה לפני בית הדין עולה, כי התובעת ואבי ילדיה ניהלו משק בית משותף בתקופה הרלבנטית.

בתיק זה התקיימה מסכת ראיות. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה, וכן העידו מר חאלד קיעאן- בן הזוג של התובעת, וכן חוקר הנתבע.

7. במסגרת תצהירה טענה התובעת כי התגרשה ביום 25/9/12, וכי נפסק שתקבל עבור כל אחד מ-11 ילדיה סך של 50 ₪ כדמי מזונות. לטענתה, היא מתפרנסת מדמי המזונות ומתשלום קצבת ילדים. עוד הצהירה, כי אין לה כל קשר לגרוש היות והוא מתגורר בקומה הראשונה של הבית והיא גרה בקומה השנייה עם ילדיה הקטנים, ואף יש לה כניסה נפרדת.

מעדותה של התובעת עלה, כי לא השתנה למעשה דבר באורחות חייה מאז הפרידה הנטענת. בנוסף, התרשמתי כי לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים בהסתמך על עדותה. התובעת מסרה מספר גירסאות בנושאים מרכזיים, ולעיתים בחרה שלא לענות לשאלות שנשאלה בטענה כי היא "לא יודעת". כך למשל היא "לא ידעה" במה עובד הגרוש שלה, ורק לאחר שהקשו עליה בחקירה הנגדית טענה כי הוא עובד כסוחר צאן. לבסוף התברר מעדותו כי הוא עובד גם בבניין.

התובעת לא יכלה להסביר את פשר הסתירות שנפלו בגירסאות שמסרה בתביעות שהגישה לנתבע, בתשובות שמסרה לחוקר הנתבע ובעדותה בבית הדין. כך למשל, בעדותה בבית הדין טענה כי עזבה את בן זוגה היות והוא לא פירנס אותה; בעוד שבהצהרה לפקיד התביעות (נ/4) מסרה כי החליטה להתגרש מבן זוגה בגלל שהוא התחתן עם נשים נוספות.

8. עוד התברר, כי התובעת המשיכה לגור באותו בית גם לאחר הגירושים הנטענים, וכן שהמגרש והבית שייכים לה ורשומים על שמה, וכי הגרוש ושתי נשותיו האחרות מתגוררים על ילדיהם באותו בית ולא משלמים כלל שכירות.

לתובעת גם לא היה הסבר סביר מדוע נמצאו על ידי חוקר הנתבע בגדים של גבר בביתה.

התובעת טענה בפני החוקר כי מדובר בבגדים של אחיה שהוזמן ללון אצלה, ואחר כך מסרה הסבר שאינו מתקבל ביחס לשאלה מדוע הסתירה את הבגדים.

בהקשר זה, התובעת נשאלה על ידי חוקר הנתבע מדוע החביאה את הבגדים בארון מתחת לשמיכה; והשיבה שהיא מחביאה אותם מהילדים. הסבר זה אינו ברור.

בתחילה טענה התובעת כי אחיה הביא את הבגדים שלו אליה, ואחר כך מסרה גירסה אחרת, ולפיה היא הביאה אליה את הבגדים של אחיה כי הוא אמר שהוא צריך להחליף בגדים היות והוא הולך מביתה לעבודתו.

בנוסף, התובעת טענה כי אחיה הוזמן על ידה לישון אצלה, בעוד שהוא נשוי עם ילדים. אינני מקבל גירסה זו, אשר אינה מתיישבת עם הנסיבות והעובדות.

גם בעדותה בבית הדין לא היה לתובעת הסבר טוב לדברים.

לכך יש להוסיף כי התובעת לא זימנה את אחיה לעדות.

לתובעת גם לא היה הסבר מדוע סיפרה לחוקר הנתבע כי היא משלמת 300 ₪ בגין חשבון המים, בעוד שבעדותה ציינה כי היא לא משלמת בגין המים, תוך שהיא מוסיפה כי היא משלמת רק כשיש לה כסף.

9. גם עדותו של הגרוש הותירה על בית הדין רושם שלילי. יצויין, כי עדותו סתרה את האמור בגירסאות התובעת, ויש בה כדי לאיין את טענות התובעת.

הגרוש מסר לנתבע וכן העיד בבית הדין כי הוא זה שנפרד מהתובעת, היות והתחתן עם עוד שתי נשים. מנגד, התובעת העידה כי היא זו אשר התגרשה ממנו. ואילו בהחלטת בית הדין השרעי נכתב כי בני הזוג סיכמו להתגרש עקב מריבות וסכסוכים.

גם עד זה העיד כי הוא אינו משלם לתובעת דמי שכירות, הגם שהבית שייך לה ואף רשום על שמה.

עוד העיד כי רוב הזמן הוא משלם עבור המים, לרבות את החלק של התובעת. מהודעת עד זה לחוקר המוסד עולה כי חשבון המים הוא על שם שניהם.

לגבי החשמל, העיד כי הוא משלם חלק והתובעת חלק; וזאת לעומת גירסתה של התובעת, שציינה כי היא לא משלמת חשמל וכי היא לוקחת חשמל מאמו של הגרוש.

כמו כן, העיד הגרוש כי הוא משלם לתובעת 1,050 ₪ מזונות לחודש, בעוד שהתובעת העידה כי היא מקבלת מזונות בסך 550 ₪.

הגרוש אף העיד שהתובעת משלמת משכנתא, וזאת בניגוד לגירסתה של התובעת.

בנוסף, מסר הגרוש מספר גירסאות לגבי מועד הגירושין; בעדותו בבית הדין (חקירה ראשית) העיד כי התגרש מהתובעת בחודש 7/13 בערך, לחוקר הנתבע מסר כי התגרש ממנה ב- 5/12 לערך, בעוד שעולה כי הם התגרשו ביום 25/9/11.

10. מכל האמור לעיל עולה, כי לא הוכח כלל פירוד בפועל בין השניים, ואף להיפך, עולה כי לא חל כל שינוי באורחות חייהם של התובעת ובן זוגה.

מתוך הגירסאות שמסרו התובעת ובן זוגה עלו סתירות מהותיות ביחס לנושאים חשובים; מועד הפירוד, סיבת הפירוד, גובה תשלום המזונות, אופן תשלום המשכנתא וכן אופן התשלומים בגין מים וחשמל. סתירות אלה נפלו בגירסאות שמסר כל אחד מהם וגם בין הגירסאות של שניהם, והן מלמדות כי למעשה לא חל פירוד בין השניים.

לכל אלה יש להוסיף כי הגרוש ושתי נשותיו מתגוררים על ילדיהם באותו בית בו מתגוררת התובעת. בית זה שייך לתובעת ורשום על שמה, ולמרות זאת הגרוש ושתי נשותיו לא משלמים לתובעת דמי שכירות.

אחרית דבר

11. לאור כל האמור לעיל, החלטת הנתבע לדחות את תביעתה של התובעת לתקופה החל מחודש 2/14 בדין יסודה, באשר לתובעת אין זכות לגימלת הבטחת הכנסה כנפרדת.

12. התובענה נדחית, אין צו להוצאות.

13. פסק הדין ישוגר לצדדים בדואר רשום.

14. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים מהמצאת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ז אדר א' תשע"ו, (07 מרץ 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.