לפניי תביעת שיבוב להשבת תגמולי ביטוח בסך של 160,523 ₪, ששולמו על ידי התובעת למבוטחה בגין נזקי רכוש שנגרמו בדירתו כתוצאה משריפה.

תחילה הוגשה התביעה גם על ידי מבוטח התובעת, בגין הנזקים שנגרמו לו, אולם בשל חוסר שיתוף פעולה שלו עם התובעת, הוחלט למחוק אותו מכתב התביעה (החלטה מיום 18/12/16).

הצדדים

התובעת הינה חברת ביטוח אשר בזמנים הרלוואנטיים ביטחה את דירה מספר 17 בסמטת הקורא 17 באילת, הנמצאת בבעלות מר שלום אביסרור (להלן – המבוטח).

הנתבע הינו הבעלים של דירה מספר 10 הנמצאת באותו בניין.

כתב התביעה

על פי הנטען בכתב התביעה, בתאריך 01/09/12, בשעה 09:30 או בסמוך לכך, התלקחה אש בחצר דירתו של הנתבע (דירה מספר 10). הלהבות התפשטו לחצר דירת המבוטח וכתוצאה מהתלקחות האש, הפיח והעשן, נגרמו נזקים רבים למבנה דירת המבוטח ולתכולתה.

התובעת שילמה למבוטח פיצוי בסך של 153,781 ₪ בגין הנזקים שנגרמו למבנה הדירה ולתכולתה, זאת על פי חוות דעת מומחים מטעמה, וקנתה את זכות התחלוף נגד הנתבע, מכוח סעיף 62 לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א – 1981.

לפיכך, עתרה התובעת לחייב את הנתבע לשפות אותה בסכום הנתבע (שהוא הסכום ששולם למבוטח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד ליום הגשת התביעה).

כמו כן, התובעת עתרה להחיל על המקרה את הוראות סעיפים 39 ו – 41 לפקודת הנזיקין ולהעביר על כתפי הנתבע את הנטל לשכנע כי לא היה לגבי אירוע השריפה רשלנות שיחוייב בגינה.

כתב ההגנה

הנתבע אישר, כי ביום 01/09/12 סמוך לשעה 10:49 פרצה שריפה בדירות 10 ו – 17 בבניין שבסמטת הקורא 17 באילת, וזאת כתוצאה מהשלכת מקור חום (סיגריה).

עם זאת, הנתבע הכחיש שהאש פרצה רק בחצר דירתו.

כמו כן, הנתבע הכחיש את אחריותו לפרוץ השריפה וטען, כי השריפה פרצה כתוצאה ממקור חום (סיגריה) שהושלך מבחוץ לתוך חצר דירתו, בעוד שאיש מבני ביתו אינו מעשן סיגריות. לפיכך, לא היתה כל התרשלות מצידו.

הנתבע גם הכחיש את הנזקים הנטענים בחוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה וטען, כי הנזקים מוגזמים וכי האש לא אחזה בכל דירת המבוטח כי אם רק ביחידת דיור הנמצא בה.

בשולי הדברים יצוין, כי בסעיף 20 לכתב ההגנה שורבבה על ידי הנתבע טענה שאינה קשורה לתיק שבכותרת, וככל הנראה נלקחה מתיק אחר שהוא ניהל (בסעיף זה נטען: "הנתבעים מודים כאמור בסעיף 4 שלעיל ביצע התובע עבודתו במסגרת היותו נהג מונית ואסף את התובעים ממועדן הג'ט לג באילת").

הראיות

מטעם התובעת הוגשו שתי חוות דעת:

האחת, חוות דעת חקירת דלקה, שנערכה על ידי חוקר דליקות מטעם איגוד ערים שירותי כבאות והצלה אילת, אליה צורפו תמונות (ת/1).

והשנייה, חוות דעת שמאי בדבר הנזקים שנגרמו למבנה ולתכולת דירת המבוטח.

חוקר הדליקות, רשף רמי חנן, העיד בבית המשפט מטעם התובעת.

מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת הנדסית ערוכה על ידי מר אברהם לוי (נ/1), והעידו עורך חוות הדעת, הנתבע ובתו, הגב' לירון פרץ.

כמו כן, לכתב ההגנה צורף טופס המכונה "בקשת מידע", שנערך על ידי חוקר דליקות מטעם אגוד ערים לשירותי כבאות, ובו נתונים אודות הדליקה והסיבה לפרוץ הדליקה. למעשה, מדובר בטופס שהוא תמצית חוות הדעת של חוקר הדליקות.

מיקום הדירות שניזוקו וצורתן

דירת הנתבע ודירת המבוטח הן דירות חצר, הצמודות זו לזו וממוקמות בקומת הקרקע של בניין רכבת בן 4 קומות.

החצרות בדירות הנתבע והמבוטח נמצאות בצדו הצפוני של הבניין והן נושקות לתוספות בנייה שנבנו בדירות האמורות. החצרות מקורות בפרגולה, הבנויה מברזל ועליה פח גלי.

מעל תוספות הבנייה שנבנו בדירות הנתבע והמבוטח ממוקמות המרפסות של הדירות הנמצאות בקומה מעל (קומה 2).

בין חצר דירת הנתבע לחצר דירת המבוטח מפרידה גדר פח גלי בגובה של שני מטרים ומחצה.

בקיר הפונה לחצר דירת הנתבע ישנם חלון וכן דלת, וזו נמצאת בקצה גרם מדרגות קצר (4 מדרגות), המוביל מהדירה לחצר.

מקום פריצת האש

השאלה הראשונה הטעונה הכרעה בתיק זה היא, היכן פרצה האש: האם בחצר דירתו של הנתבע (דירה 10) או שמא בחצר דירתו של מבוטח התובעת (דירה 17)?

שני הצדדים נסמכו על חוות הדעת של חוקר הדליקות מטעם אגוד ערים לשירותי כבאות והצלה אילת (ויוזכר, כי חוות הדעת המלאה של חוקר הדליקות הוגשה מטעם התובעת, ללא התנגדות הנתבע, ותמצית חוות הדעת של חוקר הדליקות אף צורפה לכתב ההגנה).

מחוות הדעת של חוקר הדליקות (כמו גם מהתמצית של חוות הדעת שצורפה לכתב ההגנה) עולה, באופן חד משמעי, כי מוקד השריפה נמצא בחצר דירת הנתבע (דירה מספר 10) ומחצר זו התפשטה האש לעבר חצר דירת מבוטח התובעת (דירה 17).

עוד עולה מחוות הדעת של חוקר הדליקות, כי מוקד ההתלקחות של האש הוא מערום של ציוד הנמצא בחצר דירת הנתבע, מתחת לחלון החדר שבו מתגוררת בתו של הנתבע ובצמוד לגדר המפרידה בין חצר דירת הנתבע לחצר דירת המבוטח.

חוות הדעת של חוקר הדליקות היא חוות דעת שנערכה על ידי גורם אובייקטיבי – שירותי כבאות והצלה אילת, מיד בסמוך לאחר האירוע ומבלי שהוזמנה ומומנה על ידי מי מהצדדים (השוו עם האמור בע"א 208/65 יצחק נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד יט (3) 552).

כמו כן, חוקר הדליקות לא נשאל, ולו שאלה אחת, בחקירתו הנגדית על ידי ב"כ הנתבע אודות מוקד השריפה, כך שמסקנתו בעניין זה כלל לא נסתרה.

בנסיבות אלו, יש לתת משקל משמעותי לחוות הדעת של חקירת הדליקה שנערכה על ידי שירותי כבאות והצלה, כמו גם לעדותו של עורך חוות הדעת.

אמנם בחוות הדעת מטעם ההגנה (נ/1), תחת פרק הממצאים, נרשם כי: "ניתן לראות בוודאות כי נקודת פרוץ השריפה היא בחצרות דירה 10+17", ואולם המומחה שערך את חוות הדעת נ/1 אישר בחקירתו הנגדית כי חוות הדעת שלו ניתנה רק בנושא החשמל, במטרה לבחון אם כשל חשמלי הוא הסיבה לפרוץ הדליקה אם לאו (עמ' 8 לפרוטוקול מיום 30/03/17 שורות 28 ו – 33 וכן עמ' 9 שורות 1-2). במצב דברים זה, אין ליתן כל משקל לתיאור הממצא, המופיע בחוות הדעת נ/1, ולפיו נקודת פרוץ השריפה היא בחצר הדירות 10 ו – 17.

מכל המקובץ הוכח, ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, כי ביום 01/09/12, סמוך לפני השעה 22:49, התלקחה אש במערום של ציוד הנמצא בחצר דירתו של הנתבע (דירה מספר 10), ומשם התפשטה האש לדירת מבוטח התובעת (דירה מספר 17).

נטל ההוכחה

סעיף 39 לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה".

משהוכח, כי האש פרצה בחצרו של הנתבע ומשם התפשטה לחצרו של מבוטח התובעת, חל סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שעל פיו מוטל על הנתבע הנטל לשכנע את בית המשפט כי פריצת האש או התפשטותה לא היו בהתרשלותו (השוו עם האמור בע"א 595/88 אדרי נ' חסקל ואחרים, פ"ד מז (5) 333; ת"א (מחוזי ירושלים) 1567-05-13 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' מוסך אליק ובניו (14/07/16)).

דיון והכרעה

כפי שעולה מהראיות, מערכת החשמל בשתי הדירות שניזוקו בשריפה אינה הגורם לפרוץ השריפה וגם נשללה אפשרות של הצתה.

להערכת חוקר הדליקות, גורם השריפה הוא השלכת מקור חום (סיגריה בלתי כבויה) לחצר דירת הנתבע.

הנתבע, כזכור, הכחיש בכתב ההגנה שהוא או מי מבני ביתו עישן סיגריות בעת הרלוואנטית, והוסיף וטען כי הסיגריה הושלכה לחצרו מבחוץ.

השאלה הנשאלת היא, האם עמד הנתבע בנטל הוכחתן של טענות אלה?

ההכרעה בתיק זה נסמכת על ראיות נסיבתיות (על האפשרות להכריע על סמך ראיות נסיבתיות ראו: דנ"א 7709/01 נ.ס.נ.ר. ייצור ושיווק נ' מנורה חברה לביטוח (16/07/02); ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' קרישוב, פ"ד נח (5) 215, 283-284; ת"א (מחוזי - ת"א) 2833/98 קחרי נ' קרגל בע"מ (30/10/06)).

התשתית הראייתית בתיק שבכותרת בנויה מהראיות הנסיבתיות הבאות:

1. בתקופה הרלוואנטית לאירוע, הנתבע נהג לעשן סיגריות (עדות הנתבע עמ' 9 לפרוטוקול מיום 30/03/17 שורות 13-14 וכן עדות בתו, עמ' 12 לפרוטוקול האמור שורות 34-35); זאת בניגוד לטענת הנתבע בסעיף 11 לכתב ההגנה, ולפיה הוא ושאר בני ביתו אינם מעשנים סיגריות (טענה זו אף אושרה בתצהיר מטעם הנתבע, שצורף כתמיכה בעובדות המפורטות בכתב ההגנה, כך שאין המדובר רק בטענה שנטענה על ידי עורכי הדין).

כאשר התבקש הנתבע להסביר את פשר הסתירה בין האמור בסעיף 11 לכתב ההגנה מטעמו, לפיו איש מבני ביתו אינו מעשן, לבין עדותו בבית המשפט, בה אישר כי הוא נוהג לעשן, הוא השיב כי הטענה המופיעה בכתב ההגנה ובתצהיר התומך בו היא טענה מוטעית, וכי תיקון הטעות התבקש בדיונים המקדמיים שהתקיימו בתיק. אלא שגם בטענה זו אין שמץ של אמת, שכן באף אחד מהפרוטוקולים בתיק זה אין זכר לבקשת הנתבע לתקן את כתב ההגנה שלו או את התצהיר התומך בו.

2. מחמת מחלת אשתו, הנתבע אינו מעשן בתוך הבית אלא מחוצה לו (עדות בת הנתבע, עמ' 13 לפרוטוקול שורות 1-4).

3. הנתבע אישר כי כאשר הוא מעשן הוא יושב על גרם המדרגות המוביל מהדירה לחצר, סמוך מאוד למערום הציוד שממנו התלקחה האש.

4. על רצפת חצר דירת הנתבע נמצאה כמות רבה של בדלי סיגריות.

5. בדלי הסיגריות היו מפוזרים על הרצפה ובתוך מעין מאפרה, זאת בניגוד לטענת התובע, לפיה הוא שם את בדלי הסיגריות בתוך בקבוקים (עמ' 9 לפרוטוקול שורה 31).

6. טענת הנתבע, לפיה הוא יצא לעבוד שעתיים – שלוש לפני פרוץ השריפה (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 30/03/17 שורות8-12), דינה להידחות משני טעמים:

ראשית, לטענה זו אין זכר בכתב ההגנה מטם הנתבע ובתצהיר התומך בכתב ההגנה, המשמש גם תצהיר עדות ראשית. טענה זו עלתה לראשונה בחקירתו הנגדית של הנתבע.

שנית, לא הובאה כל ראיה אחרת מטעם הנתבע המוכיחה שהוא יצא את ביתו שעתיים – שלוש לפני פרוץ השריפה.

הנתבע צירף לסיכומים שהוגשו מטעמו מסמך המהווה, לטענתו, דו"ח נסיעות יומי של המונית שבבעלותו לתאריך האירוע (בסיכומים נפלה שגגה בתאריך עת צוין המועד 01/09/17 בעוד שהאירוע התרחש ביום 01/09/12).

אלא שלמסמך זה לא ניתן לתת כל משקל, מהטעמים הבאים:

ראשית, המסמך לא הוגש בשלב שמיעת הראיות ועל ידי עורכו, אלא צורף לסיכומים, ללא קבלת היתר מבית המשפט או הסכמת התובעת.

שנית, חלקו הארי של המסמך אינו קריא כלל, ולא ניתן ללמוד ממנו כי מדובר בדו"ח נסיעות יומי של מונית, או כי מדובר דווקא במונית של הנתבע, או כי מדובר בדו"ח מיום 01/09/12.

העובדה שהנתבע בחר לצרף לסיכומים מטעמו, וללא היתר, מסמך שאינו קריא, והוא נעדר פרטים בסיסיים (כמו תאריך ותיעוד שאכן מדובר במונית של הנתבע), מעוררת יותר מתמיהה.

מכל מקום, גם אם אקבל כנכונה את טענת הנתבע, שהועלתה לראשונה בסעיף 21 לסיכומים מטעמו, ולפיה הוא החל נסיעה במונית שלו בשעה 10:44 וסיים אותה בשעה 10:49 (שהיא השעה בה התקבל הדיווח במוקד מכבי אש על השריפה), אין בטענה זו כדי לשלול את האפשרות שהנתבע שהה בביתו מספר דקות לפני תחילת הנסיעה בשעה 10:44, עישן סיגריה והשליכה למערום, שהרי התלקחות האש בתוך המערום, שכלל ציוד רב, והתפרצות האש באופן שניתן לחוש את חומה ולהבחין בה, לא הייתה מיידית ומטבע הדברים ארכה מספר דקות.

7. בעת פרוץ השריפה, הדיירים המתגוררים בקומות שמעל לדירת הנתבע לא היו כלל בבית (פסקה 5, פרק הממצאים, ת/1), כך שהאפשרות שמי מהם השליך סיגריה בלתי כבויה לחצר דירתו של הנתבע אינה קיימת כלל.

8. מוקד האש הוא במערום שנמצא בחצר דירת הנתבע, סמוך לקיר דירתו של הנתבע. חצר דירת הנתבע כולה מקורה בפרגולה עשויה מפח. לו היתה מושלכת סיגריה בלתי כבויה מאחת הקומות העליונות בבניין, הסיגריה היתה נופלת על פרגולת הפח או בקצה שלה הפונה לרחוב, מספר מטרים ממוקד הבעירה. ממצא זה שולל, אף הוא, את האפשרות שסיגריה בלתי כבויה הושלכה מהקומות העליונות לחצרו של הנתבע, במקום שבו נמצא מוקד האש.

9. כמו כן, בעת האירוע נשבו באזור רוחות צפוניות, כך שלו היתה נזרקת סיגריה מאחת הקומות העליונות (הפונות לכיוון צפון), הסיגריה לא היתה חולפת מעל לפרגולה שמכסה את חצר דירת הנתבע ונכנסת תחתיה לתוך המערום, אלא חוזרת חזרה למקום שממנה היא נזרקה (עדות חוקר הדליקות עמ' 6 לפרוטוקול מיום 30/03/17 שורות 20-22).

10. חצרו של הנתבע מגודרת בגדר, ומוקד האש מרוחק מהגדר. עובדה זו שוללת את האפשרות שסיגריה בלתי כבויה הושלכה לתוך החצר מבחוץ.

11. בהינתן כל הטעמים דלעיל, חוקר הדלקות עצמו קבע, כי האפשרות שסיגריה בלתי כבויה הושלכה מאחת הקומות העליונות היא האפשרות הכי פחות סבירה (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 30/03/17 שורות 8-10).

12. מטעם הנתבע לא הובאה חוות דעת נגדית לסתור את חוות הדעת של חוקר השריפות. כפי שכבר צוין לעיל, חוות הדעת נ/1, שהובאה מטעם הנתבע, התמקדה רק במערכת החשמל.

13. לסיכומים צורפו מסמכים המעידים על מצבו הכלכלי הקשה של הנתבע. לא מובן לבית המשפט מדוע צורפו מסמכים אלו, אך נדמה שצירופם מלמד על עתירה לרחמים ומשמעותה של עתירה לרחמים היא הודאה, ולו מסוימת, באחריות לפרוץ השריפה. מכל מקום, לראיה זו לא הענקתי משקל רב אם בכלל.

המסקנה ההגיונית היחידה העולה מהראיות הנסיבתיות המפורטות לעיל, לרבות הסתירות שהתגלעו בגרסת הנתבע ואי הבאת חוות דעת נגדית של מומחה מטעמו, היא שהנתבע הוא אשר השליך, שלא במתכוון, סיגריה בלתי כבויה למערום הציוד הנמצא בחצר דירתו. מכאן, שהנתבע אחראי להבערת האש.

לא זו בלבד שלא עלה בידי הנתבע להוכיח שהוא לא התרשל בהבערת האש, אלא שגם לא עלה בידיו להוכיח שהוא לא התרשל בהתפשטות האש (וכזכור, סעיף 39 לפקודת הנזיקין דן בשתי אפשרויות של התרשלות הנתבע: התרשלות בהבערת האש והתרשלות בהתפשטותה).

מוקד האש הוא כאמור במערום של ציוד רב שנערם בחצרו של הנתבע. מערום זה כלל ציוד מכונאות, סמרטוטים, צמיגים, מיטה, מזרון, ארונות, כיסאות, תרסיסים למיניהם, גזיות, חלקי מנוע עטופים בסמרטוטים (ת/1 וכן עדות בתו של הנתבע עמ' 12 לפרוטוקול מיום 30/03/17 שורות 22-30). אלה אפשרו את התפשטות האש ביתר קלות (ראו עדות חוקר הדליקות עמ' 7 לפרוטוקול מיום 30/03/17 שורות 22-23: "יש שם תנאים טובים לבעירה, הסמרטוטים הם די יבשים, היו שם שמנים של חלקי מנוע, זה סמרטוטים מפויחים וספוגים בשמן, שעוטפים חלקי מנוע. חלקי מכונאות"). המסקנה המתבקשת היא, כי הנתבע התרשל גם בכך שלא דאג לניקיון חצר דירתו ולפינוי הציוד הרב שנערם בה ובכך לא מנע את התפשטות האש.

מכל המקובץ, הגעתי למסקנה, כי הנתבע התרשל הן בכך שהשליך סיגריה בלתי כבויה לתוך מערום של ציוד, הכולל חומרים מזרזי בעירה ואשר נמצא בביתו, והן בכך שלא מנע את התפשטות האש לדירת מבוטח התובע, עת אגר ציוד רב ומזרז בעירה בחצר דירתו.

לפיכך, הנתבע נושא באחריות לפריצת האש ולהתפשטותה.

האש שפרצה והתפשטה לדירת המבוטח היא זו שגרמה לנזקים בדירת המבוטח.

הנתבע לא עמד על חקירת השמאי מטעם התובעת ולכן, יש לקבל את הערכת הנזק המופיעה בחוות דעת השמאי כמוכחת.

סוף דבר

נוכח כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 160,523 ₪.

הסכום ויישא הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל.

עוד אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪.

שני הסכומים ישולמו תוך 60 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

המזכירות תעביר לעיון הצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן היום, י"ד סיוון תשע"ז, 08 יוני 2017, בהעדר הצדדים.